לחץ

התקבלתי על תנאי של מבחן שפה לאוניברסיטה החופשית בברלין.

אימא'לה איזה פחד.

הפחד הראשון איך אני אעבור את מבחן השפה DSH בציון טוב?

הפחד השני, איך לעזאזל אני אצליח ללמוד תואר שלם בגרמנית?? ולמה בכלל הכנסתי את עצמי????

כרגע אני מתרכזת בהכנות למבחן השפה. כעקרון מספיק לי ציון מעל 82% או אפילו מעל 65% בכדי להתקבל ללימודים. אבל אני, כמו תמיד, צריכה להוציא לפחות 90% בכדי להיות מסופקת מהציון ובעצם להיות מסופקת מעצמי.

המבחן הזה, אחד המבחנים היותר קשים, בתחום מבחני השפה הגרמנית, כמו שמתארים הרבה אנשים, מחייב להוכיח ידע ברמת שפת אם בגרמנית, משהו כמו בגרות חמש יחידות בדקדוק, לשון והבעה. 

המבחן מתחלק לשניים, חלק ראשון שכולו כתיבה והוא כולל קטע קריאה די ארוך ומענה על שאלות שיראו הבנה ויכולת תמצות (הבנה יש, תמצות בעייתי גם בעברית), ואח"כ בחינה של יכולות דקדוקיות גבוהות, מיני הרצאה ששומעים ומענה על שאלות שמוכיחות הבנה, כתיבת קטע בן לפחות 200 מילים על נושא שניתן (לרוב גרף או גרפים). אחרי שעוברים את החלק הראשון, בו הוכחנו יכולות הבנה בכתיבה מגיעים לחלק השני (ביום אחר, תודה לאל) שכולל הוכחת יכולת ביטוי בעל פה. לרוב מקבלים גרפ/ים שצריך לתאר ולנהל דיאלוג עם הבוחנים לגביו.

המבחן ב7.9.2010 ואני כ"כ לחוצה שאני בקושי מצליחה ללמוד.

אמנם עוד לא הגעתי לשלב של לנקות את הבית במקום ללמוד, אבל אני בהחלט קרובה לכך...

"מעגל האימה" של הלחץ כולל אצלי רצון וצורך ללמוד למבחן, הימנעות מפתיחת הספרים שנקנו במיטב כספי ומונחים לידי, ביטול כל מיני פעילויות כי צריך ללמוד (כמו הליכה לחדר כושר), למרות שבפועל אני לא לומדת יותר מ4 שעות בכל יום, בזבוז הזמן על עניינים טפלים ולא חשובים בעליל, הרגשת אשמה שלא למדתי ועוד יותר לחץ כי הזמן רץ ומועד המבחן מתקרב.

כל זה היה קיים אצלי בעבר, בעיקר דחיית הדברים לרגע האחרון, אבל עכשיו זה מתגבר והולך. בעייתי משהו. הייתי מצפה שבגילי זה יהיה אחרת, אבל כנראה שלא :-)

אני מנסה איכשהו לתעל את הלחץ המשתק להתרגשות וציפייה. לקחת את המבחן יותר בקלות, הרי אין לי ספק שאני עוברת אותו.

טוב, אני חוזרת ללמוד

וודקה ולחם/מירה מגן

לא חשבתי שאני אוהב את הספר הזה. גם אחרי שחברה הביאה לי אותו הייתי סקפטית מאד, השם של הספר, התקציר בגב הספר ואפילו העטיפה - הכל היה לא מזמין בעיני.
אבל פתחתי אותו בשישי אחה"צ ובשבת בערב סיימתי אותו ועד עכשיו שבוע אחרי אני חוזרת במחשבות שלי אליו, שזה אחד המאפיינים בעיני של ספר טוב.

כשגדעון, בעלה של עמיה, מחליט לעזוב את הקריירה המשפטית שלו ולרדת לאילת לעבוד בחוות דיג ולנקות את הראש, מחליטה עמיה לעזוב את עבודה כרואת חשבון מצליחה בבנק, לנהל את המכולת שהורישו הוריה לה ולאחיה ולעבור יחד עם בנה נדב למושב.
עלילת הספר מלווה את עמיה בחייה החדשים, במסגרת המשפחתית והזוגית הלא ברורה (על השאלה אם היא אם חד הורית היא עונה, באופן זמני), בהתלבטות האם לשלוח את בנה נדב לבי"ס חילוני או דתי, בניהול המכולת ובמעבר לחיים 'פשוטים' יותר שלא ברור האם הם אכן פחות מורכבים מהחיים העירוניים הקודמים שלהם.
עמיה מגיעה מרקע דתי והמתח בין החילוני והדתי ניכר לאורך כל הספר, בשפה ששוזרת לתוכה ביטויים מהמקורות, בשימוש בחודשים העבריים ובמצב הירח כמאפייני זמן, באחיה הדתי וגם בדמויות המשנה שכל אחת מביאה את נקודת מבטה לדת, דתיות ואמונה בכלל.
דמויות נוספות (קצת קשה לי לקרוא להן משניות כפי שהן מוצגות על גבי הכריכה האחורית) מתרכזות סביבה ואף רוקמות קשרים בינהן, אדון לוי בעל הבית הזקן, בתו שושנה ובנו עמוס, אמג'ד העובד במכולת ומדונה. כל אחת מביאה את הסיפור הלא פשוט שלה לתוך חייה של עמיה ולכל אחת קשה לעמוד מנגד כאשר השני זקוק לעזרה.
ככל שמתקדמת העלילה ומתבהרת סיבת המעבר של גדעון לאילת נדרשת עמיה להתמודדויות חדשות והיא מתגלה כדמות חזקה והדברים מסתדרים כשהיא מאמצת את "שיטת שושנה" ""למה את מתעקשת עם החיים, תזרמי איתם," היא אומרת לי, "מה שקורה צריך לקרות, אל תשימי רגל לחיים, תזרמי, פשוט תזרמי."" (עמ' 21)
הסיפור עצמו אינו סיפור גדול מהחיים, אלא סיפור שיכול להתרחש בכל מקום ומה שעושה אותו כ"כ ישראלי זאת השפה בה כותבת מירה מגן ודילמת הדת-אמונה ומקומן בחיי היומיום שמשותפת לרבים מהישראלים.
ואמנם כתבתי שדת ואמונה משחקים תפקיד בספר אבל במרכז הספר עומדת ההתמודדות של עמיה עם השינויים בחייה.
בעיני היה קצת מוזר שמחייה 'הקודמים' של עמיה, לפני שעברה למושב אין אף חבר/ה, נדמה שהחיים החדשים הם אכן בבחינת דף חדש, אבל בזמן קריאת הספר זה נראה מובן מאליו.
ולסיום אזהרה והמלצה, הסיפורים האישיים של כל אחת מהדמויות עצובים מאד ועם זאת הספר לא עגמומי או מדכא (כמו שניתן לחשוב מהכריכה). וההמלצה? ספר מצוין ליום כיפור :-)

כמה ציטוטים (אם הספר היה שלי הייתי מסמנת חצי ממנו, כי השפה מקסימה בעיני):
"בשורות טובות מרחיבות את הלב ונהיה בו מקום גם לבשורות בינוניות." (עמ' 153)

"בצהריים ראיתי את סוף העולם ובלילה עולם שאין לו סוף." (עמ' 220)

"בימים הנוראים כשהשמים כבדים ממילא והעולם לא כמנהגו, קשה היה לבדל את המועקה שלנו מהמועקה הכללית. רק כשבית הדין של מעלה יצא לפגרה שנתית והגלימות של פרקליטי השמים קופלו, התפנינו לראות מה יש לנו ומה אין." (עמ' 221)

רציתי לשים את השיר של תמר גלעדי 'לאן את הולכת מפה' שנשמע לי מאד מתאים, אבל לא מצאתי קליפ שלו ברשת (אפשר לשמוע אותו כאן), במקום זה עלמה זוהר עם 'עם הגב' (אני שואלת את עצמי מי עיצב את הלוגו המכוער של החברה הזו, אבל נו, לפחות זה קיים)

שבת אחת בברלין

בשבת שעברה, שבה חגגתי את יום הולדתי, רציתי לעשות יום כיף בברלין. הרעיון היה לצאת החוצה למקומות התיירותיים, לשבת בפארק ובערב ללכת למסעדת ההמבורגרים החביבה עלינו.

מזג האוויר קצת הפריע לתכניות והיה סגרירי יחסית עם סיכוי גבוה לגשם, כך שצמצמנו את השהות בחוץ ובצהריים נסענו לז'נדארמן מארקט Gendarmenmarkt(או בתרגום לעברית - שוק השוטרים ע"ש מגורי השוטרים שהיו שם אי שם במאה ה18), מתוך הנחה שתמיד נוכל למצוא מחסה מהגשם באחד מבתי הקפה בסביבה.
המבנים בכיכר נפגעו קשות במלה"ע השנייה ושופצו לאחריה. אולם שיפוץ מקיף של האזור נעשה רק לאחר איחוד גרמניה (האזור היה בשליטת מזרח גרמניה).

מזג האוויר הבריח כנראה את מרבית התיירים שכן בכיכר היתה די ריקה ומאד שקטה יחסית ליום שבת. על מדרגות אולם הקונצרטים הצטלמו תלמידים אסייתים שסיימו קורס כלשהו וגם חתן-כלה. אכן לוקיישן מעולה לצילומים...

שני נגני רחוב הנעימו את זמננו שם, בין הקתדרלה הצרפתית לגרמנית לאולם הקונצרטים, למרגלות פסלו של שילר.

מאחר והאיש שאיתי צריך מטרה ויעד שמתי למטרה את חנות השוקולד הענקית והשווה  Fassbender & Rausch

             

 

בחנות יש כל מיני פסלים משוקולד של מונומנטים ברלינאים (בתמונה: שער ברנדנבורג וכנסיית הזיכרון), מיני מרצ'נדייז וכמובן המון שוקולד. בקומה השנייה יש בית קפה על טהרת השוקולד (אותו אני אבדוק בחורף ויש גם מפעל שוקולד בברלין ששווה בדיקה) (התמונה העליונה משמאל מהאתר שלהם)

אח"כ התיישבנו בבית קפה, מהסוג שנפתח רק בקיץ, הסתכלנו על הכיכר והאנשים, הגשם התחיל לטפטף והמטריות נשלפו. 

והיה שקט ורגוע, סוג של קסם של יום שישי אחר הצהריים באמצע ברלין.

אח"כ הלכנו לThe Bird בפרנצלאוארברג, המקום היחיד שמגיש המבורגר הגון בברלין (ועדיין לא משהו שאי אפשר לאכול במוזס, אגאדיר ושות') והיה דחוס ורועש כתמיד. והיה טעים והיה כיף.

♥♥ותודה לאיש שממשיך להסתכל עלי במבט ההוא שעשה את היום ההוא למה שהוא, ולכל מי ששלח ברכות ואיחולים ♥♥


**מגיעים עם U2 לתחנות Hausvogteiplatz או Spittelmarkt (התחנה הזו ממש קרובה לחנות השוקולד). ברחובות ליד אפשר למצוא את גלרי לאפייט, מרכז המבקרים של ריטר ספורט ועוד המון חנויות ומוזיאונים. בקיצור, ז'נדרמם מרקט נמצא ממש במרכז העיר ושווה ביקור, יש גם שוק חג מולד נחמד מאד מסוף נובמבר ועד סוף דצמבר.

ושיר לסיום, מאחר והוא בגרמנית אני אתרגם (בתרגום חופשי) את הפזמון
"נולדנו בכדי לחיות עם הנפלאוּת של כל זמן וזמן
לעולם לא לשכוח, עד לנצח נצחים
נולדנו בכדי לחיות
כי כל אחד מאיתנו הרגיש, ולו לרגע אחד, כמה יקרי ערך הם החיים"
(בגרמנית זה נשמע יותר טוב :-)

היינו שכנים/ Wir waren Nachbarn

כשגרתי בישראל היה את יום השואה, והשואה היתה אנשים. אנשים ששרדו את השואה, עם או בלי מספר על היד. אנשים מסביבי, סבים של-, שכנים, על המדרכות בקיבוץ. מגיל צעיר הייתי מודעת לעניין השואה ושזאת הסיבה למשל, למה יש אנשים שמתנהגים לא כמו כולם (אבל לא על זה רציתי לדבר).
בגרמניה ובפרט בברלין השואה היא מקומות. אבני הזיכרון על המדרכות, מצבות, לוחות זיכרון, בתים.
בגרמניה נוספו לשואה גם הצדדים האחרים של מלה"ע ה2, של הפולנים למשל וכמובן של הגרמנים. מה היה בגרמניה בזמן המלחמה, מה היה אחרי, איך אנשים התמודדו אז והיום. ולא, לא מדובר בפושעים הנאצים שחבל שתלו כל כך מעט מהם בסוף המלחמה, אלא באנשים מהיישוב. הנשים והילדים שנשארו מאחור, קרובים של אנשים שפוגשים כאן שכמה שאני לא אנסה, אני לא אצליח להזדהות עם הסבל שהם טוענים לו. ושוב אני נסחפת...
כי בישראל וזה אני שומעת גם מחברות, אפילו ביום השואה כבר לא מרגישים שיום השואה וכאן זה מסביבי כל הזמן. בישראל עיתון (טיים אאוט 23.7) מרשה לעצמו לכתוב לעשות 'הייד' במקום 'לייק' בפייסבוק ופה נזהרים מאד ולפחות פעמיים בשבוע אני נתקלת בסרט דוקומנטרי בנושא. טוב, זה גם נושא לפעם אחרת. גם ככה אני טוחנת את הנושא הרבה. אולי הרבה מדי.

תחנת וויטנברג פלאץ Wittenbergplatz 

שלט הזיכרון מקרוב ('מקומות הזוועה שאסור לנו לעולם לשכוח' בתרגום חופשי)
 ואבני זיכרון שניתן למצוא בכל פינה בעיר

אבל כל ההקדמה הזאת היא רק כדי להמחיש שגם בביקור סתמי בעירייה העבר נוכח. אם רק מסתכלים למקום הנכון...
לפני כמה זמן הזדמנתי לעיריית שונברג Rathaus Schöneberg(לכל רובע בברלין יש בניין עירייה משלו) לאיזה סידור ביורוקרטי שעבורו נאלצתי לחכות בתור לא פחות משעתיים ורבע. במקביל האיש העביר (בעזרת המובילים) את תכולת הדירה שלנו לדירה החדשה, כל הספרים היו ארוזים והייתי צריכה למצוא לעצמי תעסוקה. (לא ידעתי כמה זמן אני אחכה, אבל הצג הורה על 104 אנשים לפני בתור והוא לא התקדם במהירות. כפי שגיליתי אח"כ מתוך 20 עמדות, עובדות חצי ומתוך ה10 רק כמחצית מקבלות קהל. ברוכים הבאים ליעילות הגרמנית של המאה ה21).
אחרי שמיציתי את חוברות המידע והסודוקו בפלאפון יצאתי לחפש לי קפה. לא מצאתי אבל ראיתי שלט על תערוכה בשם Wir waren Nachbarn, היינו שכנים, בכניסה לבניין. עקבתי אחרי השלטים והגעתי לחדר ארוך שבו מוצגים 131 אלבומי זיכרון לאנשים שפעם חיו ברובע שונברג.

חלק מהיהודים שחיו בברלין לפני המלחמה יצאו מהעיר לערים וארצות אחרות, מאלו שנשארו בברלין לא רבים שרדו את המלחמה. חלק גדול גרו ברובע שונברג Schöneberg וברובע שרלוטנבורג Charlottenburg.

יותר מ6000 יהודים חיו ברובע שונברג, רובע שחי בו ריכוז גדול של יהודים בתחילת המאה ה20, נשלחו לטרנספורטים. 

שלט גדול עומד ליד תחנת וויטנברג מול הK.D.W, בית הכל בו הגדול באירופה שחוגג מאה שנים להיווסדו, מציג את המקומות אליהם נשלחו היהודים: אושוויץ, טרזנישטט, דכאו והרשימה ארוכה.

תערוכת ההנצחה נפתחה בינואר 2010 וכרגע היא מתוכננת להישאר כתערוכת קבע בבית העירייה (עד השנה היא הוצגה כ4 חודשים בשנה החל משנת 2005). כיום מוצגים שם 131אלבומים ביוגרפים ליהודים שפעם היו שכנים ויש עוד אלבומים בתכנון.

האלבומים בכריכת עץ דומים רק בכריכה, שם ותמונה ביחד עם כתובתו, עיסוקו וגורלו - לאן נשלח או לאן היגר.

תוכנו של האלבום הוא אישי. אחד האלבומים הוא של ילדה שהופרדה מהוריה ונשלחה לגטו וורשה (ומשם ככל הנראה לטרבלינקה). באלבום מוצגים מכתבים שהיא שלחה להוריה. 

אולי זה הזמן להגיד שהצוות שעובד שם מקסים, האישה (Frau Stuck אם אני לא טועה) היתה שופעת מידע ומאד רצתה לחלוק אותו. היא מכירה חלק גדול מהאלבומים ואת הסיפורים שמאחוריהם.

המכתבים של הילדה הגיעו דרך סופר גרמני שקנה ספר משומש לצרכי מחקר ורצה להתחקות אחרי החתימה שהיתה בו (או משהו בסגנון). הוא הגיע לקרובה רחוקה של הילדה ששרדה את המלחמה וגרה בארה"ב וברשותה היו המכתבים. שניהם פעלו להנצחת הילדה ומשפחתה באלבום ביוגרפי.

סיפור אחר הוא של אישה שגילתה את שורשיה היהודים-גרמנים זמן קצר לפני מות אימה, והאלבום הביוגרפי הוא של האם.

האלבומים מספרים את סיפורם של אלו שלא שרדו את המלחמה ושל אלו שכן הצליחו לברוח או לשרוד את המלחמה, ישנן תמונות של דורות קודמים ושל הדורות החדשים, של אותה אישה שבילדותה היגרה להולנד, משם לארה"ב ובסוף לישראל ומצולמת עם ילדיה ונכדיה.

לדברי אותה מדריכה, חשוב היה להם להראות את ההתפתחות של הסיפור. לא רק, היו כאן יהודים, הם גורשו ועכשיו הם שם, אלא שיש פנים ושמות ושיש לכל אחד סיפור ייחודי משל עצמו ומסע שהוא עבר אחרי שהוא עזב את הרובע.

     

     

מסביב לחדר תלויות כרטיסיות שמספרות סיפור מאד עצוב. אלו רשימות המשלוחים לפי כתובות. שמות הרחובות ברובע מA עד Z, ובכל אחד מהם לפי מספרים שמות המשפחות שנשלחו לטרנספורטים. אני כותבת ויש לי צמרמורת. הכרטיסיות כתובות בכתב יד וכמובן שמיד הלכתי לראות אם יש מישהו בכתובת שלנו. מזל, אין. אבל ליד יש כל כך הרבה.

יש מעט שמות מפורסמים כמו הלמוט ניוטון ולאו בק, אבל רוב האנשים הם אנונימיים לקהל הרחב ועולם ומלואו לקרובים להם.

   

בתערוכה נערכות סדנאות לילדי בית ספר וסיורים בתיאום מראש, גם בעברית ובאנגלית. אותה מדריכה סיפרה לי על תגובות של ילדים ועל החיבור שלהם לאלבומים. היא מדריכה גם בבית ועידת וואנזה, שם צורת ההנצחה היא אחרת לגמרי.

בתערוכה אפשר לשבת שעות ולקרוא את סיפורי האנשים (לחלקם יש תקציר באנגלית). אני הייתי שם שעה ומשהו וראיתי חלק קטן מאד מהאלבומים.

התערוכה הזו היא מאד פשוטה, אבל הכוח שלה הוא בפשטות. 

אלבום מונח על שולחן, מי  לא יתפתה לפתוח?

לקריאה נוספת:
התערוכה לאורך השנים
על הקונספט מאחורי התערוכה

*שודר ככתבה בתכנית 'קול ברלין' בתאריך 6.08.2010

כתובת:

Rathaus Schöneberg, Veranstaltungshalle
John-F.-Kennedy-Platz
10825 Berlin
Tel: (030) 7560-0

איך מגיעים:

U4 Rathaus Schöneberg
Bus M46, 104 (Rathaus Schöneberg)

מתי פתוח:

שני - חמישי 10:00-18:00

שבת + ראשון 10:00-18:00

שישי לקבוצות בתיאום מראש

כניסה חופשית

החודש החולף: יולי 2010

במרכז העניינים:
עברנו דירה, רק כמה רחובות מערבה אבל אוירה שונה לחלוטין. אנחנו עדיין בשלבי הסתגלות והכרת הסביבה ויש עוד הרבה לעשות כאן, אבל בסה"כ נעים לנו כאן.
המונדיאל נראה כמו משהו מהעבר הרחוק, בעיקר לאור כך שגרמניה לא הגיעה לגמר. את הכדורגל החליפו הטור דה פרנס, אליפות אירופה באתלטיקה, ווימבלדון וכמובן מירוץ פורמולה1. אין מה להגיד, האיש חושף אותי להרבה ספורט.
חצי חודש היה חם ולוהט, בהתחשב בעובדה שאין כאן מזגנים כל נסיעה בתחבורה הציבורית היתה סיוט, החצי השני של החודש היה ידידותי ומי יודע מה יהיה באוגוסט?
חברה מישראל ביקרה בברלין והיה מאד כיף לבלות איתה ולפגוש את אחיה שגם גר בברלין.
שתי חברות, שאחת מהן הכרתי עד עכשיו רק במימד הווירטואלי, הגיעו לברלין והיה כיף לפגוש אותן. מסוג הדברים שכ"כ חסרים כאן - לשבת ולצחוק עם חברים בלי לחפש את המילים הנכונות.

15.7 יום קיץ חם (מאד, בערך 35 מעלות) בברלין

איפה הייתי ומה עשיתי
תערוכת קומיקס ושני סרטים דוקומנטריים על ארט ספיגלמן, כתבתי עליהם בבלוג וכתבה שהכנתי בנושא שודרה בקול ברלין.

ספרים
פתאום דפיקה בדלת - אתגר קרת, קיבלתי מתנה מהחברה מישראל ואני נהנית ממנו בטעימות קטנות. אתגר קרת הוא אמן הסיפור הקצר וכל סיפור בורא עולם ומלואו. רשמתי לי לנסות למצוא ספרים שלו שתורגמו לגרמנית, יכול להיות מעניין.
מסעותי עם צ'רלי- ג'ון סטיינבק, ספר שנכתב בראשית שנות ה60 ועדיין אקטואלי. כתיבה מצוינת. קיבלתי אותו בהשאלה מחברה והוא מסוג הספרים שאני רוצה שיהיו בספרייה הפרטית שלי.
אמיל והבלשים - אריך קסטנר, קוראת אותו אחרי הרבה שנים, הפעם בגרמנית. גם את הספר הזה קיבלתי בהשאלה. רובו מתרחש באזור שגרתי בו (ומאד קרוב להיכן שאני גרה כרגע).
על העולם קצת אח"כ ויתרתי מטעמי חוסר עניין, אבל קיבלתי כמה ספרים חדשים בהשאלה מחברה אחרת, אז החודש צפוי להיות פורה.

סרטים
Extact - תמצית עם ג'ייסון ביימן (משפחה בהפרעה) ובן אפלק. סרט די גרוע, יותר מדי גברים שמתלבטים על שטויות..
גברים שבוהים בעיזים - סרט חביב ודי מצחיק עם ג'ורג' קלוני, יואן מקגרגור, ג'ף ברידג'ס וקווין ספייסי.
אני עדיין בחיפוש אחר ספריית DVD קרובה אלינו (כנראה שהקודמת היא הקרובה ביותר והיא לא מאד קרובה), מאד אהבתי את הקרבה לספרייה והאפשרות לראות סרטים לעיתים קרובות.

תכניות לחודש אוגוסט
להספיק לתערוכה של פרידה קאלו  שמוצגת בברלין
להשתתף בפסטיבל 'ימי תרבות יהודיים בברלין'
לחגוג את יום ההולדת :-)

וזאת גם ההזדמנות לאחל מזל טוב נשיקות וחיבוקים לאמא שלי ולאחותי שחגגו החודש יום הולדת ♥♥

ציפור גן עדן בגינה של ההורים