יום שני, 9 במאי 2011

החיטה צומחת שוב



אחרי כמה וכמה שנים חוויתי שוב את טקס יום הזיכרון בקיבוץ שלי.
אחת החוויות היותר דומיננטיות מהקיבוץ, בטח ובטח הקיבוץ של לפני תקופת ההפרטה.
אז הערב היום היה יותר קצר וקצת פחות כבד ממה שהיה זכור לי, למרות שעדיין היו דמעות והתכווצויות של שריר הלב למשמע דבריהם של אנשים שאבדו אח, אבא , בן
קצת קשה להסביר את זה למי שלא חי בקיבוץ של פעם שתחושת השייכות היתה מאד חזקה וכך גם תחושת הקרבה לאנשים שגם אם אתה לא ממש חבר שלהם הם חלק מהחיים שלך
אז יש לא מעט כאלה שהם חלק מנוף ילדותי, למרות שלא הכרתי אותם בכלל, הם נהרגו עוד לפני שההורים שלי נולדו הרי או לפני שאני בעצמי נולדתי ובכל זאת הם חלק מחוויות הילדות והבגרות שלי. ויש מעטים שאני זוכרת, כמו ניצן מנדלסון שהיתה מטפלת של הכיתה שלי ושעד היום אני יכולה לשמוע אותה אומרת יאללה ביי לאמא שלי בעיקול המדרכה כמה ימים לפני שנרצחה בפיגוע.
מרד נערות קטן, אבל גדול, היה הפעם ההיא שלא הלכתי לטקס בערב יום הזיכרון. הייתי בתיכון והרגשתי שאני לא יכולה לשאת את המשא הזה. ואת ההבדל הכ"כ הקיצוני בין יום אחד, או אפילו ערב אחד שבו כולנו מחבקים את המשפחות ובוכים אתן ובשאר הזמן הכל כ"כ רגיל ויותר מזה, פשוט לא מקובל לדבר על "זה" בחוץ, למרות שברור שכולם יודעים ומודעים.
הטקס הזה הוא כ"כ קיבוצי במובן זה שיש ערב אחד בשנה בו מותר להראות עצב בפומבי, כל שאר הזמן זה היה מודחק ולא מדברים על זה בחוץ - כי הרי החיים ממשיכים.
אולי זה ככה בכל מקום, אבל כאן התחושה הזאת יותר מוחצנת ומוחצת בעיני.
כל הזמן אני חושבת על המשפחות שעד שהן מצליחות להתקדם קצת קדימה בחייהן, בא הערב הזה ומנחית מכת פטיש אדירה ושולח אותן בחזרה אחורנית. הרי יקיריהן איתן כל הזמן, לא צריך תאריך או נרות בכדי לזכור. ולא פלא אם כך שרבים מהן עזבו את הקיבוץ.
שדה חיטה, ברקע הרי נפתלי.
להבדיל משנים קודמות, היו הרבה אנשים בטקס והמון צעירים. בתקופה שהייתי ילדה-נערה זה נחשב לכבוד להגיע לטקס עם ההורים, אני חושבת שמגיל 9-10 הלכתי לטקס הזהו וכך היינו הולכים משפחות שלמות לבית טהון ואח"כ לאולם הספורט. וזה היה כבד. כ"כ כבד שקשה היה לעבור הלאה ליום העצמאות, לריקודי עם באותו אולם ספורט.
פעם ראשונה שאני עם האיש בטקס כזה, בעבר, הימים האלו תמיד היו ימי עבודה אינסופיים בישראל ואח"כ בגרמניה לא היינו בטקסים כאלו. התרחב לי הלב לשמוע שר עם המבטא שלו את התקווה. בגאווה. בתחושת שייכות.
שדה חיטה, כלים חקלאיים וברקע רמת הגולן. בצד ימין (לא רואים בתמונה) בית הקברות
ושורה אחת שנחרתה לי בראש, של אחות על אחיה שנהרג לפני יותר מ40 שנים - פעם הייתי גדולה ממך רק בשלוש שנים.

ושיר אחד, שבשבילי כאחת מהקיבוץ בעמק (לא זה שליד הגלבוע), שמחובר כ"כ לחקלאות ולטבע, שחלק גדול מהנופלים שהוזכרו היום בערב נהרגו בהגנה עליו (גבולות 67 זה פה תיכף). שיר שאני לא יכולה לשמוע אותו בלי שיעלו לי דמעות בעיניים.


שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף 
וחרובים וזית וגלבוע - 
ואל ערבו העמק נאסף 
ביופי שעוד לא היה כמוהו. 


זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, 

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב 

השביל עם השדרה, ובשמיים עיט 

אך החיטה צומחת שוב 




כבר מאוחר ובעצם לא התכוונתי לכתוב כ"כ הרבה, סתם מלנכוליה קלה בשילוב זכרונות מפעם וספיחי יום השואה ובכל זאת ולמרות הכל, אני יודעת שההפרדה הזאת ביני ובין הקיבוץ נעשתה ומי יודע מתי אני אהיה בטקס כזה בקיבוץ שלי בפעם הבאה.


 

Enter your email address:

Delivered by FeedBurner