אני אתחיל הפעם מהסוף, מזמן לא נהניתי כ"כ מספר.לא חושבת שהייתי ניגשת אל הספר הזה אלמלא אחותי הביאה לי אותו לקריאה עם המלצה חמה. קראתי, צחקתי ובכיתי. מסוג הספרים ששואב אותך לתוך העולם המסופר ואפשר להזדהות ולחמול על כל אחד ואחד מהדמויות בספר.
כריכה אחורית:
איכר זקן וחולה המתגורר בכפר קטן בדרום איטליה נאלץ לעבור לביתם הבורגני של בנו וכלתו במילאנו לצורך השגחה רפואית. הוא מתעב את החיים בעיר הצפונית המנוכרת שהשמים בה אפורים והאוכל תפל, אבל דווקא כאן הוא מוצא שתי אהבות אחרונות- אהבת אישה ואהבת סב לנכדו הפעוט.
הקשר עם האישה והילד מעניק לימיו האחרונים של הזקן משמעות חדשה לגמרי; מתברר שיש בידו עוד זמן ללמוד לקח חשוב על שלמות ועל שלווה, ומתברר שגם סיפור העוסק בימיו האחרונים של האדם יכול להיות סיפור חניכה מלא רוך, הומור, חושניות ורגש.
חוסה לואיס סמפדרו נולד בברצלונה ב-1917. הוא נחשב לאחד הסופרים הספרדים הגדולים של זמננו.
מספרדית: עינת טלמון הוצאת כתר, 286 עמודים.
סלווטורה איכר 'מפעם' נאלץ, מסיבות שמתגלות במהלך הספר, לעבור לגור במילאנו עם בנו וכלתו. המגורים המשותפים הם התנגשות בין שני דורות, שני עולמות, השקפות שונות וכביכול נדונים מראש לכישלון. ברונו, הילד, הוא החוט המקשר בין כולם. אבל לא רק הוא, גם תאוות החיים הבלתי מתפשרת של סלווטורה הזקן.
בסיפור ההווה נשזרים גם זיכרונותיו של הזקן מן המלחמה ותולדות קלבריה בדרום איטליה אזור מגוריו של סלווטורה.
הכריכה עצמה לא היתה מושכת אותי לקנות את הספר, אבל אחרי שקראתי אותו, אני חושבת שהיא מתאימה לו מאד.
עוד ביקורת שיש לי היא שבספר עצמו לא מוזכר מתי נכתב הספר, ומכמה דברים שהוזכרו בו (אין ממש אקטואליה שם) חשבתי שלא הגיוני שהוא נכתב בשנים האחרונות ואכן הספר נכתב ב1986. מזל שיש וויקיפדיה בספרדית.
כמו שכתבתי בפתיח, מומלץ מאד. הספר הזה עזר לי להתגבר על משבר הקריאה של התקופה האחרונה.
למען האמת רציתי לכתוב קודם על ספר אחר, אבל בגלל שוולנטיינ'ס היום והספר ההוא מאד עצוב, חשבתי שזה יותר מתאים, כי יש בו כ"כ הרבה אהבה, למשפחה, לנשים, לאנשים ולמקום.
רשומות
