סוף הקיץ

עד סוף הקיץ
אדע את התשובה,
את פשר הקולות אלמד,
את כל החלומות,
אפתור את הפחדים
בסוף הקיץ שוב אשב בין ידידים. 

הרבה זמן לא הייתי כאן, תקופה ארוכה שקרו בה המון דברים ולא היה לי את הזמן הפיזי והפנאי הרגשי לשבת ולכתוב. תקופה של היכנסות ואולי מין הסתגרות בתוך עצמי והמעגל הקרוב ביותר של האנשים הסובבים אותי.
אז סיכום קצר, מאז יום העצמאות:
במאי - מיד אחרי יום העצמאות, התחלתי לעבוד. במרכז כמובן. לא עבודת חלומותיי אבל טוב לתקופה הנוכחית.
ביוני - הורידו לו את הברזלים. לצערנו תקופת השיקום נמשכת עוד ועוד ושביתת הרופאים לא עזרה. כל ביקור אצל מומחה מגלה לנו דברים חדשים שאני שמחה שלא ידעתי קודם {הידעתם שרק 20% מאלו ששברו את השוק והשוקית כמוהו יחזרו ללכת ללא צליעה? וגם זה אחרי שיקום של שנה או יותר? או שאחוזים בודדים לא יסבלו מדלקות וזיהומים בגלל הברזלים במתקן אליזרוב? (ההגדרה הכי רכה שמצאתי לטובת בעלי קיבה רגישה) מזל שהוא נכלל באחוזים הבודדים הללו}
ביולי - אני עבדתי וחיפשתי דירה והוא שחה ועשה פיזיותרפיה בקיבוץ.
בתחילת אוגוסט עברנו לדירה משלנו.
עדיין לא הכל מסודר ומאורגן, הרבה דברים עדיין חסרים, אבל זה לא ממש משנה. כיף לנו להיות ביחד. כיף לי לחזור מהעבודה לבית שהוא שלי.
בתקופה שכבר עבדתי אבל עדיין לא היתה לנו דירה, האחיות שלי אירחו אותי לסירוגין וגם זה היה כיף. נחמד להתקרב שוב אחרי תקופה ארוכה בה בקושי התראינו שבועיים בשנה. אני בטוחה ששתיהן יסכימו איתי שכל אחד חייב פינה משלו.
אז עכשיו יש לי ויש לנו את השקט שכל כך היינו צריכים וזה כ"כ טוב.
לא אכפת לי שהספות לא תואמות ושהבית שלי הוא אוסף אקלקטי של רהיטים, שזו הגדרה יפה לריהוט שנאסף מדודים וחברים וחברים של חברים של חברים. ולא אכפת לי שעוד אין תמונות על הקירות ושהסכו"ם לא תואם, שלא כל הספרים כאן (מהמעטים שנשארו) ואלו שכן לא עומדים בשורות מסודרות על מדפים. (שיהיה ברור שה'אני של לפני 6 שנים' קוראת ומתפלצת :-P)
אני יודעת שזה זמני ושבעוד כמה חודשים (חמסה חמסה) הדברים יראו אחרת והבית יראה כמו שאני רוצה.
אבל כבר עכשיו זה הבית שלנו וזה מה שחשוב.
אתמול ראינו (טוב, הוא ראה) משחק כדורגל באליפות אירופה ולקח לי רגע זמן להבין שהמונדיאל בדרא"פ היה בקיץ שעבר. נראה לי כמו נצח, עם כל מה שעבר עלי בינתיים והכיוון הלא צפוי שהחיים שלנו תפסו.
כמעט שנה עברה מאז שקרה מה שקרה (אני בהדחקה מוחלטת) ואני שמחה ששוב יש לנו שגרה שקטה לפני שנתחיל בפרויקטים הבאים שלנו.
עוד לא יום כיפור אבל זאת הזדמנות לבקש סליחה מכל מי שלא דיברתי איתו, כתבתי לו או שמסיבה כלשהי לא יודע/הבין שאני בארץ. ולהגיד תודה להוריי הדואגים שהביאונו עד הלום.

ותודה להיידי שהיא הטריגר לכתיבת הפוסט הזה :-)