.כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, ביום שני האחרון (9.11) הצטרפתי לאיש בברלין, והלכנו ביחד לראות את הדירה שהוא ראה לבד לפני כשבוע. הדירה נהדרת, מעוצבת בטעם משובח, במיקום מצוין - ברחוב שקט כשברחובות הסמוכים יש המון חנויות, מסעדות, (בפינת הרחוב יש איטלקי, יווני, הודי, סושי, תאילנדי ופטיסרי) ובתי קפה. תחנה של U ו-S Bahn ממוקמת כ5 דקות הליכה מהדירה. די קרוב יש גם כנסיה שאני מניחה שברחבה שלה יהיה שוק חג המולד (נפתחים עוד שבועיים, אגב).
ממש מתחת לבית יש חנות ענקית של ספרים יד שניה, מה יכול להיות יותר טוב?
בעלת הדירה שלחה לנו את החוזה, ואני מקווה שבתחילת שבוע הבא הכל יהיה סגור וחתום וגמור. במידה והכל יסתדר ב8 בדצמבר נעבור לברלין. (יששששששששששששששששששששששששששש).
וזאת החזית של הבניין, אנחנו נגור מאחור (רוב הבתים בבנייה הישנה בנויים למעשה מ3 כניסות - חזית, פנימית ואחורית או כמו במקרה שלנו, חזית, חצר ימנית וחצר שמאלית כשבאמצע יש חצר פנימית).
באותו היום צויינו בברלין 2 אירועים חשובים: 20 שנה לנפילת חומת ברלין ו71 שנה לליל הבדולח.
סמיכות התאריכים הזו (אתמול צוין גם יום הזיכרון לחללי מלחמת העולם השנייה, ובלהט כל ימי הזיכרון נדחק ציון יום הולדת 250 לשילר מגדולי הסופרים בגרמניה) יוצרת דיסוננס מסוים, שמודגש עוד יותר ליהודים/ישראלים שחיים בגרמניה, אבל לא רק להם. נראה כאילו ציון ליל הבדולח באותו התאריך ממש מחייב את הגרמנים להתאפק בחגיגות האיחוד, ובכלל כנראה שהגרמנים לא רוצים להראות יותר מדי לאומניים.
ובכל זאת 20 שנה לאחד האירועים המכוננים בגרמניה ובכלל במאה ה20. נפילת החומה הביאה תקווה להרבה אנשים. האיש אומר שהרצון ל"שחרר" את המזרח מעול הקומוניזם היה תמיד חלום של כל הגרמנים. יש מי שמתייחס לזה כחלום על 'גרמניה הגדולה' שיכולה להשפיע מתרבותה על העולם כולו. כך או כך כמו חלק מהחלומות, ההגשמה שלהם היא לא בדיוק מה שחלמנו עליו.
אחד הנושאים שעלו בפרויקטים שעסקו ב20 שנה לנפילת החומה (האיחוד הרשמי מצוין ב3 באוקטובר), הוא האם יש באמת איחוד ואיך הוא בא לידי ביטוי. לא במפתיע התשובה היא שאין ממש איחוד, מאחר והמערב מחק את כל מה שהיה במזרח בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי כמובן. אם חושבים במושגים של 1989 הרי שזה מובן מאליו. אם חושבים על האנשים, הרי שהמציאות שלהם התהפכה ביום אחד ויותר לא היתה קיימת ואפילו לא לגיטימית. מבנה בתי הספר לדוגמה שהיה דומה לזה שבישראל (בכיתה י' מחולקים התלמידים למגמות) הפך לשיטה של גרמניה המערבית בה נקבע המסלול של התמיד בכיתה ה'. כיום לעומת זאת קמים בגרמניה יותר ויותר תיכונים מקיפים כמו שהיה נהוג במזרח גרמניה.
הצפי הוא שיקחו עוד שנים רבות עד אשר יהיה אפשר לדבר על איחוד אמיתי של גרמניה. למשל בפוליטיקה, אמנם הקנצלרית גדלה בגרמניה המזרחית (נולדה בהמבורג, והריה עברו מהמערב למזרח) אבל מלבדה אין אף שר או בכיר אחר שמגיע ממזרח גרמניה. וכמו שאומרים אפשר להוציא את הבן אדם מהמזרח, אבל אי אפשר להוציא את המזרח מהבן אדם...
התאריך העגול צוין בשורה של אירועים כשההיי לייט היה כמובן האירוע בהשתתפות מכובדים מרחבי העולם, ולוחות הדומינו שדימו את חומת ברלין. הלוחות שצוירו ע"י תלמידי בי"ס מרחבי גרמניה והעולם וגם ע"י אמנים שונים הוצבו על התווי האמיתי של החומה, מהרייכסטאג לכיוון שער ברנדנבורג ומשם לכיכר פוטסדם. המסלול הארוך (כקילומטר וחצי) איפשר להיות חלק מהטקס גם אם עמדת (כמונו) די רחוק מאזור הנאומים וההופעות.
הלוחות ברובם היו יפים כמו ציורים ילדים מביאים מהגן, מעטים היו יפים או בעלי אמירה כלשהי (כלומר מעבר ליונים וטביעות ידיים). ליד כל אחד מהם היה שלט שסיפר מי יצר את הלוח.
כמה מלוחות הדומינו, בדרך מהרייכסטאג לשער ברנדנבורג
בבוקר יום שני טיילתי בין הריככסטאג לשער ברנדנבורג, לא הייתי לבד כמובן והיו הרבה אנשים שגם באו לראות ולהתרשם. בכניסה לרייכסטאג (בניין הפרלמנט, אגב) היה תור ארוך ארוך, שהגיע עד למדשאות בכניסה. היו המון תלמידים, שבאו עם הכיתה לסיור באזור.
בתמונות למעלה (משמאל למעלה בכיוון השעון): שרשרת לוחות הדומינו בדיוק היכן שבערב היתה החומה, תלמידים ליד אחד הלוחות, לוחות מול שער ברנדנבורג, לוחות דומינו בדרך לשער ברנדנבורג)
התמונות אגב, צולמו בין 10 ל11 בבוקר. מזג האויר התחיל סביר והפך להיות אפור ומעט גשום, אבל בערב הגשם התחזק ורוב האירוע בערב היה תחת גשם לא שוטף וחזק אבל מתמיד ועקשני.
בערב חזרתי עם הבחור למתחם האירוע. בכדי לראות את הבמה היה צריך להגיע כבר בארבע אחה"צ, אנחנו הגענו בשבע ולכן התמקמנו איפשהו בין הרייכסטאג לשער ברנדנבורג. לידינו עברה "חומת" הדומינו ואת שאר הענייניים ראינו על גבי מסכי ענק.
בתמונות למטה: לך ולנסה מפיל את הלוח הראשון, אנגלה מרקל נואמת והלוחות אחרי נפילתם.
נפילת הלוחות חולקה לשלבים, בין לבין היו נאומים וסיפורים אישיים וגם שיר או שניים. בשלב מסוים היה לנו קר מדי. אני הייתי עם גטקס, גולף וסוודר אבל שעתיים ב8 מעלות עם גשם היו די והותר. לפחות הרכבות בדרך חזרה לא היו מפוצצות באנשים.
מזג האויר ב9.11.1989 היה דווקא חם מהרגיל לעונה (כפי ששמעתי ברדיו בדרך לרכבת), ומזל שכך, אני לא בטוחה אם הכל היה קורה אם באותו יום היה גשם...
ב9.11 מצוין גם ליל הבדולח. מחלון הרכבת ראינו את זרי הזיכרון בחצר בית הקהילה היהודית. הקנצלרית כמו גם ראש עיריית ברלין ואישיים אחרים הזכירו את ליל הבדולח והעבר הנאצי בנאומיהם החגיגיים, ולדעתי טוב שכך. הסמיכות הזאת היא רק דוגמה לעד כמה חיי היהודים משולבים בחיי הגרמנים ועד כמה הזכרונות מהתקופה הנאצית עדיין חיים, גם בחיי ביום יום כאן.
והנה תמונות מהאנדרטה לזכר הקורבנות היהודים בשואה. האנדרטה ממוקמת ממש בסמוך לשער ברנדנבורג, ועקב כל הסדרי האבטחה בכדי לעבור ממזרח השער למערבו היה צריך לעבור לידה.
אפור הא?
מאחר ולא הייתי מגיעה במיוחד לברלין לטובת העניין, אני שמחה שכן יצא לי להיות שם. (לעומת ההופעה של U2 ביום חמישי שעבר, שלא ידענו על קיומה ופיספסנו). בכלל היו יומיים מאד נחמדים בברלין, מה שגורם לי לחכות עוד יותר בקוצר רוח למעבר לשם.
רשומות
