באביב

הגיע הזמן לצאת מתרדמת החורף (והקיץ והסתיו) ולחזור לחיים.
כלומר לכתיבה בבלוג. כי בשנה וחצי האחרונות הייתי עסוקה בעיקר בחיים האמיתיים ובעיקר בעצמי. הסתגרתי והתכנסתי בתוך עצמי. אולי בכדי להגיע לתחושה של איזון. מחיים עצמאיים רחוק מכולם הגענו לחיים של תלות בהורי היקרים מסיבות כאלו ואחרות (אולי פעם אני אפרט, כרגע יש לי צו איסור פרסום מהאיש) ושוב לבד במרכז היינו צריכים להחזיר לעצמנו הרבה זמן זוגי, בין יתר הדברים.
בשבוע האחרון הבנתי שאני מרוצה מהחיים בארץ, הרבה יותר ממה שהייתי בגרמניה. למרות שעל פניו החיים שלנו כאן הרבה פחות פשוטים. אבל ככה הם החיים הרי...
טוב לי, כי כאן אני בזכות עצמי, יש לי בסיס ושורשים, עבר, הווה ועתיד ונוח לי כאן ואני יכולה להיות אני בלי לחשוב יותר מדי. גם ככה אני חושבת הרבה יותר מדי (יש טענות כאלה בכל אופן. לצערי הן די מבוססות).
שאלתי את האיש מה דעתו, כי בכל זאת הוא זה שלא נולד כאן מבין שנינו, הוא אמר שהרבה הרבה יותר טוב לו כאן ושאין לו שום רצון להגיע מתישהו לגרמניה מיוזמתו האישית.
מול אנשים מסוימים אני מרגישה צורך להתנצל שטוב לי כאן, מול אחרים אני חשה צורך להסביר למה חזרנו ומול עצמי אני צריכה לקבל שהעובדה שהחלטנו לחזור לישראל לא אומרת שנכשלנו. לא אומרת שאני לא הצלחתי בגרמניה.
לא תמיד פשוט העניין הזה...
(ונשים בצד את הצורך הזה להסביר את המעשים שלי לאנשים שאינם רלוונטיים לחיי)
מבין כל ההנאות כאן, אני אציין במיוחד שתיים. המשפחה שלי. כיף גדול. עצום. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם. תענוג צרוף לגור במרחק של 7 דקות הליכה משתיים מאחיותי. וספרים זמינים בעברית. ברור שמאז שחזרנו צברתי יותר ספרים ממספר הספרים שהבאתי איתי מגרמניה, לא? ותודה רבה לחנות ספרי היד השנייה הקרובה לביתי שסיפקה ומספקת לי את הצורך בספרים וברכישתם :-)

*ביחד עם הכתיבה כאן ויתרתי גם קצת על הצילום, אז אני ממחזרת תמונה מסוף האביב הקודם.
היא לא מושלמת וניסיתי לעבוד עליה קצת, אבל החלטתי שככה אני הכי אוהבת אותה.