יום שני, 23 באפריל 2012

יום הספר הבינ"ל 23.4.12

מסתבר שהיום 23.4 מצוין ברחבי העולם יום הספר וזכויות היוצרים הבינ"ל שהונהג ב1995 ע"י אונסק"ו.
כנראה שבישראל שבוע הספר המקומי מספיק וגם ככה יש המון חגים ומועדים בתקופה הזאת אז לא ראיתי איזכור ליום הבינ"ל.

אז ברגע האחרון (פחות משעתיים לחצות ולכן גם בקצרה) זאת הזדמנות להמליץ על כמה ספרים שקראתי לאחרונה:
(אני חייבת לחזור לרשימת האקסל של הספרים, אני קוראת די הרבה, אבל אם הספרים לא מולי אני פשוט לא זוכרת...)

אמנות ההקשבה לפעימות הלב/ יאן פיליפ סנדקר
Das Herzenhoren - Jan-Philip Sendker

ג'וליה היא אמריקאית, בת לאב טיבטי ואם אמריקאית שיוצאת לחפש את אביה כמה שנים אחרי שהוא נעלם במפתיע מחייה ומחיי משפחתה. היא מגיעה לכפר קטן בטיבט, בו היא פוגשת את אוּ-בָּה המספר לה את סיפור חייו של אביה.
ספר נהדר. גם הכתיבה גם הסיפור. מומלץ מאד מאד בחום.
כאן עוד על הספר וגם פרק ראשון.





ג'ולייט הגרסה העירומה/ ניק הורנבי
Juliet, Naked by Nick Hornby


את הספרים של ניק הורנבי אני אוהבת מגיל צעיר, השניים האחרונים שקראתי היו מאכזבים (ארוכה הדרך למטה ועוד אחד שאני לא זוכרת את שמו כרגע) אבל הספר הזה כייפי מאד.
אמנם סוף הסיפור די צפוי, אבל זה לא מונע מהספר להיות תענוג לקריאה, קליל אבל לא שטחי. אהבתי את הדרך שלו לתת עוד מבט על הדמויות כשאחת הדמויות האחרות מתארת אותן באובייקטיביות למדי.
עוד על הספר באתר טקסט



נערה עם קעקוע דרקון/ סטיג לרסון
Man som hatar kvinnor (The Girl With The Dragon Tattoo) - Stieg Larsson


הספר הראשון בטרילוגיה (רק אותו קראתי בינתיים) בו פועל מיכאל בלומקסוויט ביחד עם ליסבת סאלנדר לפתוח תעלומה בת 40 שנה. אני אתחיל באזהרה: הספר מכיל תיאורי אלימות קשים לקריאה ולעיכול. למעשה כמעט נטשתי אותו בגלל הפתיחה הארוכה עד מאד שלו שבה לא קורה הרבה. האיש קרא אותו לפני והמליץ להמשיך. בערך באמצע היה לי חשד (שהתברר כמוצדק) לגבי פתרון התעלומה.
ספר מתח טוב שהשאיר אותי ערה הרבה מעבר לשעת השינה שלי (אחרי שבהתחלה נרדמתי אחרי עמוד וחצי). שני ההמשכים מתוכננים לקריאה. לגבי הסרט אני מתלבטת (גם האלימות, גם דניאל קרייג, לא בטוחה שימצא חן בעיני)
אגב, השם המקורי בשוודית 'גברים ששונאים נשים' מתאים הרבה יותר לספר.
על הספר והסופר באתר טקסט


טיסת יום/ אורית שחם-גובר

גיבורת הספר פוגשת בטיסת טרנס אטלנטית את אהוב נעוריה מהקיבוץ. ספר מאד ישראל עם תיאורי קיבוץ נוגעים ללב. פשוט כי הם קולעים בול וכותבים (לפעמים) את המחשבות והזיכרונות שלי מפעם.

כריכה אחורית באתר טקסט
פרק ראשון בוואלה






החדר החשוך/ רייצ'ל זייפרט
The dark Room/ Rechel Seiffert
בגרמנית: Die Dunkle Kammer

הספר שאני קוראת כרגע. לא פשוט לקרוא ספר שמתאר את השואה מהצד הגרמני. לא של החיילים או אנשים בוגרים, אחר נער מתבגר בברלין, ילדה שצריכה להעביר את אחיה במסע אל סבתה מבוואריה להמבורג (כלומר לעבור כמעט את כל גרמניה לאורכה) וגיבור נוסף שהוא דור שלישי (טרם קראתי את הנובלה האחרונה בספר). איך אפשר לא לבכות כשיורים בילד בן4 או 5 כי הוא רצה להשיג אוכל? ילד שלא יודע איך אביו, נאצי בכיר, נראה אפילו. האם העובדה שהורי הילדים היו נאצים צריכה למנוע מהקורא (כלומר ממני) לרחם עליהם במסעם? אבא שלהם בוודאי לא ריחם על יהודים.
שתי הנובלות שקראתי כתובות טוב וזורמות מאד, למרות המתואר בהן.
כריכה אחורית (ותמונה) באתר כתר (אגב, זה אולי יותר 'תורם' לנושא הספר, אבל אבא שלה אוסטרלי ולא אוסטרי כמו שכתוב בכריכת הספר וגם באתר)
ראיון ב'הארץ' עם רייצ'ל זייפרט - שווה קריאה!

וסתם כי אני אוהבת כריכות, זאת הכריכה של הספר באנגלית ובגרמנית (תמונות מאמזון):

גרמנית - כריכה רכה
באנגלית
גרמנית - כריכה קשה



*4 הכריכות הראשונות מאתר טקסט.

זאת הזדמנות גם להודות לאברהם מחנות הספרים יד שנייה הקרובה לביתי שבזכותו אני יכולה ליהנות מקריאת ומרכישת ספרים :-)

יום שבת, 21 באפריל 2012

פסח 2012

זה נראה כאילו עבר המון המון זמן מאז, אבל בעצם עבר שבוע מאז נגמר הפסח ואיתו החופשה הגדולה.
לחזור מחופשת פסח לעבודה היה גרוע כמו לחזור מהחופש הגדול לתיכון.
במקום העבודה שלי נוהגים להוציא את כל העובדים לחופשה מרוכזת בסוכות ובפסח. אחרי שסוכות היה קצת החמצה מבחינתי, החלטתי שאת פסח אני מתכננת מראש ועושה מה שאני רוצה בלי לחכות לאחרים וללכת על תכניות שלא מתאימות לי. היה לנו ברור שלא נוסעים לחו"ל או מלון או משהו כזה והולכים על חופשה בבית שתכלול בעיקר חברים שלא ראינו הרבה זמן. רצינו לנסוע ליומיים להורים שלי בצפון, אבל הפקקים הרתיעו אותנו וכך היה לנו שבוע שלם בבית.

באחד מהימים נסעתי עם אחותי ובת דודתנו לבקר בת דודה אחרת בנתניה. הבטחנו לה מזמן שנבוא לביקור, בעיקר אחרי שהם שיפצו את הבית שלהם. 
נתניה היא מעבר להרי החושך מבחינתי. היתה ותישאר. אם לא בת הדודה ואיקאה לא הייתי מגיעה לשם בכלל. היה נחמד מאד וכיף לפגוש אותה ובעצם את כמעט את כל משפחתה שאני בקושי רואה לצערי.

היה לנו מאד כיף גם להסתובב בתל אביב, סוף סוף הגענו לראות את מתחם התחנה, למשל.

מאחר ואנחנו לא מהזוגות שחייבים לעשות הכל ביחד, באחד הבקרים התפצלנו והצטרפתי לחברה וילדיה לביקור במוזיאון ת"א לאמנות. את האגף החדש עוד לא ראיתי וזאת היתה הזדמנות מצוינת. מהחיים בגרמניה התרגלתי ללכת למוזיאונים לבד. הוא עושה סקירה מהירה ואני מתמהמהת על תמונות וקוראת את המידע בצד. אז אחרי כמה פעמים הבנו שאו שכל אחד הולך בקצב שלו ונפגשים בסוף או שאני הולכת לבד/מוצאת פרטנרים אחרים. ילדים הם פרטנרים מצוינים מבחינתי, כי הם מתלהבים ונותנים זווית אחרת להסתכלות על יצירות אמנות.

במשפט אחד, האגף החדש מאד יפה ארכיטקטונית אבל התערוכות די משעממות, האגף הישן מכוער, אבל היו בו 2 תערוכות שמאד אהבתי.
כשדיברתי עם מישהו שפגשתי במוזיאון הוא ציין גם שהאגף החדש לא פונקציונלי מבחינת הקושי להתמצאות בתוכו וחוסר זרימה בית חדרי התצוגה. אני למשל פיספסתי תערוכה שבדיעבד סיפרו לי עליה דברים טובים. היא פשוט היתה במרתף.
עוד נקודה חלשה במוזיאון, האינפו - עמדות המידע או המידע המאד לא נגיש והמאד לוקה בחסר למבקרים. רק ביציאה ראיתי שיש איזו חוברת מידע קטנה לגבי התצוגות במוזיאון. מילא שהיא עולה שקל, נגיד שזו תרומה למוזיאון, אבל למה לשים בה את היצירות הכי מכוערות, לא מזמינות ולא מייצגות את התערוכה?

ולתערוכות שאהבתי:
הראשונה מיכאל חלאק - פנים ונופים. זוכה פרס רפפורט לצייר ישראלי מתחיל 2011. הצייר יליד פאסוטה מציג דיוקנות עצמיים, דיוקנאות בעיקר של נשים ותמונות טבע/נוף. ציוריו בעלי גוון פוליטי מובהק אבל גם ישראלי מאד בעיני.
מתוך ראיון ב'הארץ'חלאק סבור שעם הזמן הציורים שלו עוסקים יותר ויותר ברבדים אישיים. "זה התחיל עם פורטרטים ועיסוק בזהות וזרות. בעיני יהודים אני ערבי, בעיני המוסלמי אני נוצרי ונוצרים הם לא ממש ערבים. מהר מאוד מצאתי את עצמי בחוסר חיבור ושייכות, שאיני יודע לאן להתאים את עצמי, ואז החלו הדיוקנאות העצמיים. לא יכולתי שלא לקחת את זה לצד הפוליטי, אף שזה הצד הכי מורכב מבחינתי. אבל אם תבחני זאת לעומק, זה יעבוד גם במקומום אחרים, זהו עיסוק עולמי".
"אמנות א-פוליטית אפשר לעשות רק בניו זילנד. לא כאן".

מכאן
דיוקן עצמי, 2011. מכאן
אניסה, 2010 מכאן
מכאן
ואדי סליב חיפה, 2010. מכאן
ואם כבר ניו זילנד, בתערוכה השנייה Roundabout : פנים אל פנים, מציגים בעיקר אמנים ילידי המזרח הרחוק, אוסטרליה וניו זילנד. במידעון יש תמונה/רישום לא צבעוני של אבוריג'יני, התערוכה עצמה צבעונית ומלאת חיים. לצערי, הילדים כבר פרשו בשלב הזה, כי זאת תערוכה נהדרת גם לילדים.כמו שאמר פעם מישהו - באמנות כמו באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה.התערוכה מציגה עד 29.4.12.
אמנות, במיוחד הפוסט מודרנית שבה אין חוקים והכל מותר, אני שופטת בכלים של מוצא חן בעיני ומעניין אותי ופחות בכלים 'אמנותיים'. אז כמה אמנים שאהבתי וגיגלתי אח"כ בבית.
כל היצירות פוליטיות במובן זה או אחר, אגב.


התמונה הזאת של מרילין מונרו שמוכרת כ"כ לכולם עשויה ממאות (אלפי?) תמונות של ג'ון פ. קנדי.מסתבר שהאמן יצר סדרה כזאת של תמונות. למשל עם אודרי הפבורן וגרייס קלי. כאן
 Marylin Monroe (John F. Kennedy) by Kim Dong-Yoo
מכאן
אמנית ילידת הודו  בשם Reena Saini Kollat, משתמשת בחומרים שונים ליצירותיה, יצרה סידרה של דיוקנאות עשויים מחותמות כשהגומי (תחתית החותמת עצמה) בצבעים שונים, כך שהיצירה אינה חד מימדית, אלא אפשר להסתובב סביבה.
כל חותמת נושאת שם של נעדר/ת מאחד מהאיזורים הגאוגרפיים השונים בהודו וב14 שפות שונות המדוברות בהודו.
 Synonm  מכאן (ניתן ומומלץ ללחוץ על התמונות להגדלה)
עוד יצירה מעניינת שלה העשויה מחותמות גומי הנושאות שמות וכתובות של מונומנטים אבודים, כתובות ארכיאולוגיות, שברי שירים ומשפטים על ארכיאולוגיה.
ללא שם. מרכז קנדי, וושינגטון, 2011.
בקישור הזה, ממנו לקוחה התמונה, יש תמונות נוספות של היצירה הזו.
יצירה מעניינת נוספת (גם היא כמו הקודמת לא הוצגה בתערוכה במוזיאון) היא מפת העולם העשויה מחוטי חשמל, המבקשת להראות את נתיבי הנדידה של מהגרי עבודה בעולם וההשפעה ההדדית.
בקישור הזה יש עוד תמונות, גם מתהליך היצירה. 
היצירה נעשתה לביאנלה בגוטבורג, שוודיה, 2011
האמנית אומרת עליה:
"The flows and movements of labour migrants across the world have resulted in cultural exchanges not to mention the social and economic implications. It has not only allowed us to free cultural identities from a physical place but see us all as entwined in a symbolic web as it were."
האמן האחרון (גם ככה הפוסט הזה יותר ארוך ממה שתכננתי) הוא אמן יליד טיבט בשם Gonkar Gyatso שבעשור האחרון יוצר בעיקר בניו יורק ובלונדון. מישהו היה בר מזל וזכה להיכנס לסטודיו שלו לצלם אותו בתהליך היצירה. היצירות שלו (ממה שראיתי ברשת) לוקחות אייקונות כמו בודהה ומלבישות אותם בחומרים עכשווים כמו מדבקות והמון צבעוניות.
במוזיאון הוצגו שתי יצירות שלו, פסל ותמונה:
Roundabout
מאתר האמן 
מאתר האמן 
כמה תמונות מתהליך היצירה, שצילם Rainer Hosch מתוך הבלוג Live Alegria):




וט' אמרה - ראינו את גורי אלפי במוזיאון, היה שווה את הכל.

נ.ב.
בשביל שבוע חופש כזה, אני מוכנה לסבול את ליל הסדר.
היה משעמם למי שמתעניין, מפאת כבוד המשפחה אני לא אפרט כאן ;-)

יום רביעי, 4 באפריל 2012

חג החרות



בדרך הביתה חשבתי על המקום שלי בחיים היום לעומת איפה הייתי בשנה שעברה.
המון דברים קרו מאז פסח הקודם.
אמנם לפעמים נדמה לי שאני תקועה במקום והחיים שלנו לא מתקדמים לשום מקום, או לפחות לכיוון הרצוי, אבל למעשה היתה שנה רבת פעלים.
הדבר הכי חשוב הוא שאנחנו עומדים בזכות עצמנו. לא תלויים באף אחד.
יותר מזה, הבנתי כמה חזקה אני יכולה להיות כשצריך. עכשיו אני מוכנה גם להיות חלשה קצת :-)
למדתי לוותר או יותר נכון להרפות.
דוגמה קטנה, לפני שלוש שנים כתבתי באחד הפורומים שאני פעילה בהם שרק אני עושה כביסה בבית. לא מסוגלת שמישהו אחר (AKA האיש) יגע בבגדים שלי. הוא גם לא יכול לעשות את זה כמו שאני רוצה הרי. היום אני לוקחת את  דברי בחזרה. הוא עושה את זה מצוין. במיוחד היום כשהוא היה צריך להתמודד עם הבגדים 'המסובכים' שלי... ככה זה כשאני יוצאת לפניו בבוקר וחוזרת אחריו בערב.
בפסח בשנה שעברה, גרנו אצל הוריי וההגעה לחג היתה מוטלת בספק בגלל מגבלות הברזלים והשאלה איפה נישן. היום מי שלא מכיר לא רואה את הצליעה הקלה שלו ולנו יש דירה משלנו.
אין כמו לחזור מחג משפחתי עמוס לשקט של הבית.

נכון, אנחנו עדיין במרחק טופס מרווחה כלכלית (טחנות הצדק אולי טוחנות לאט, טחנות הביורוקרטיה טוחנות יותר לאט. הרבה הרבה יותר לאט) אבל אנחנו בסדר. בסדר גמור אפילו.

אני מסתכלת על מה שכתבתי בשנה שעברה, על אובדן משמעויות החג בים הטקסים והקניות. אני כבר במקום אחר, כבר פחות מתבוננת מהצד כמו שהייתי לפני שנה, אבל עדיין עומדת מאחורי מה שכתבתי ותמיד טוב להזכר ולהתכוונן ולרצות לחיות נכון.
גם השנה אנחנו בחג המשפחתי הגדול, אבל השנה אני רואה את זה כארבע שעות מחיי שאני מקדישה למשפחה המורחבת. אני איהנה מבני דודים וכמובן מאחיותיי ואם בת דודתי ובנה יגיעו, בכלל תהיה שמחה גדולה. תמיד כשמנסים להכתיב לי מה לעשות ואיך (בדיוק בדיוק איך) אני מאבדת עניין, נסגרת ונרתעת.

 אני מאחלת לעצמי שעד פסח הבא אני אהיה יותר חופשיה לעשות כרצוני בלי להתחשב מדעות האחרים וגם חרות כלכלית שתאפשר לי להגשים כמה חלומות (וגם לישון יותר טוב בלילה:-))


חבר שהגיע לביקור מברלין הביא לנו את הדיסק של אודו לינדנברג בהופעת אנפלג.
לא חשבתי שהדיסק יתנגן בלי סוף אצלנו. מתוכו, אחד השירים האהובים עלי mein ding שזה בתרגום חופשי מה שבא לי (אני עושה את הדבר שלי)


בתרגום חופשי לפזמון:
Und… Ich mach mein Ding,                                        ואני עושה את שלי
egal was die anderen sagen                                       לא משנה מה האחרים אומרים
Ich geh meinen Weg,                                                 אני הולך בדרך שלי
ob gerade ob schräg, das ist egal                               לא משנה אם היא ישרה או עקומה
ich mach mein ding                                                    אני עושה את שלי
egal was die anderen labern,                                       לא משנה מה האחרים מברברים
Was die Schwachmaten einem so raten,                      לא משנה מה הטיפשים מייעצים
das ist egal
ich mach mein Ding…                                                 אני עושה את שלי....



בבקשה תנסו לשחרר את הדעות הקדומות על גרמנית ולהקשיב :-)


חג אביב פורח
חג פסח שמח
חג חרות וחופש
עם הרבה אוכל טעים וטיולים 


וט' אומרת שזה החג שהיא מחכה לו כל השנה. סוף סוף יש פסק זמן ללא גלוטן

יום שני, 19 במרץ 2012

באביב

הגיע הזמן לצאת מתרדמת החורף (והקיץ והסתיו) ולחזור לחיים.
כלומר לכתיבה בבלוג. כי בשנה וחצי האחרונות הייתי עסוקה בעיקר בחיים האמיתיים ובעיקר בעצמי. הסתגרתי והתכנסתי בתוך עצמי. אולי בכדי להגיע לתחושה של איזון. מחיים עצמאיים רחוק מכולם הגענו לחיים של תלות בהורי היקרים מסיבות כאלו ואחרות (אולי פעם אני אפרט, כרגע יש לי צו איסור פרסום מהאיש) ושוב לבד במרכז היינו צריכים להחזיר לעצמנו הרבה זמן זוגי, בין יתר הדברים.
בשבוע האחרון הבנתי שאני מרוצה מהחיים בארץ, הרבה יותר ממה שהייתי בגרמניה. למרות שעל פניו החיים שלנו כאן הרבה פחות פשוטים. אבל ככה הם החיים הרי...
טוב לי, כי כאן אני בזכות עצמי, יש לי בסיס ושורשים, עבר, הווה ועתיד ונוח לי כאן ואני יכולה להיות אני בלי לחשוב יותר מדי. גם ככה אני חושבת הרבה יותר מדי (יש טענות כאלה בכל אופן. לצערי הן די מבוססות).
שאלתי את האיש מה דעתו, כי בכל זאת הוא זה שלא נולד כאן מבין שנינו, הוא אמר שהרבה הרבה יותר טוב לו כאן ושאין לו שום רצון להגיע מתישהו לגרמניה מיוזמתו האישית.
מול אנשים מסוימים אני מרגישה צורך להתנצל שטוב לי כאן, מול אחרים אני חשה צורך להסביר למה חזרנו ומול עצמי אני צריכה לקבל שהעובדה שהחלטנו לחזור לישראל לא אומרת שנכשלנו. לא אומרת שאני לא הצלחתי בגרמניה.
לא תמיד פשוט העניין הזה...
(ונשים בצד את הצורך הזה להסביר את המעשים שלי לאנשים שאינם רלוונטיים לחיי)
מבין כל ההנאות כאן, אני אציין במיוחד שתיים. המשפחה שלי. כיף גדול. עצום. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם. תענוג צרוף לגור במרחק של 7 דקות הליכה משתיים מאחיותי. וספרים זמינים בעברית. ברור שמאז שחזרנו צברתי יותר ספרים ממספר הספרים שהבאתי איתי מגרמניה, לא? ותודה רבה לחנות ספרי היד השנייה הקרובה לביתי שסיפקה ומספקת לי את הצורך בספרים וברכישתם :-)

*ביחד עם הכתיבה כאן ויתרתי גם קצת על הצילום, אז אני ממחזרת תמונה מסוף האביב הקודם.
היא לא מושלמת וניסיתי לעבוד עליה קצת, אבל החלטתי שככה אני הכי אוהבת אותה.


יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

שנה טובה

שנה טובה 
אושר 
שמחה
בריאות
הצלחה
אהבה
הגשמה
ושיהיה טוב טוב וטוב (כפול מיליון)


יום שבת, 3 בספטמבר 2011

סוף הקיץ

עד סוף הקיץ
אדע את התשובה,
את פשר הקולות אלמד,
את כל החלומות,
אפתור את הפחדים
בסוף הקיץ שוב אשב בין ידידים. 

הרבה זמן לא הייתי כאן, תקופה ארוכה שקרו בה המון דברים ולא היה לי את הזמן הפיזי והפנאי הרגשי לשבת ולכתוב. תקופה של היכנסות ואולי מין הסתגרות בתוך עצמי והמעגל הקרוב ביותר של האנשים הסובבים אותי.
אז סיכום קצר, מאז יום העצמאות:
במאי - מיד אחרי יום העצמאות, התחלתי לעבוד. במרכז כמובן. לא עבודת חלומותיי אבל טוב לתקופה הנוכחית.
ביוני - הורידו לו את הברזלים. לצערנו תקופת השיקום נמשכת עוד ועוד ושביתת הרופאים לא עזרה. כל ביקור אצל מומחה מגלה לנו דברים חדשים שאני שמחה שלא ידעתי קודם {הידעתם שרק 20% מאלו ששברו את השוק והשוקית כמוהו יחזרו ללכת ללא צליעה? וגם זה אחרי שיקום של שנה או יותר? או שאחוזים בודדים לא יסבלו מדלקות וזיהומים בגלל הברזלים במתקן אליזרוב? (ההגדרה הכי רכה שמצאתי לטובת בעלי קיבה רגישה) מזל שהוא נכלל באחוזים הבודדים הללו}
ביולי - אני עבדתי וחיפשתי דירה והוא שחה ועשה פיזיותרפיה בקיבוץ.
בתחילת אוגוסט עברנו לדירה משלנו.
עדיין לא הכל מסודר ומאורגן, הרבה דברים עדיין חסרים, אבל זה לא ממש משנה. כיף לנו להיות ביחד. כיף לי לחזור מהעבודה לבית שהוא שלי.
בתקופה שכבר עבדתי אבל עדיין לא היתה לנו דירה, האחיות שלי אירחו אותי לסירוגין וגם זה היה כיף. נחמד להתקרב שוב אחרי תקופה ארוכה בה בקושי התראינו שבועיים בשנה. אני בטוחה ששתיהן יסכימו איתי שכל אחד חייב פינה משלו.
אז עכשיו יש לי ויש לנו את השקט שכל כך היינו צריכים וזה כ"כ טוב.
לא אכפת לי שהספות לא תואמות ושהבית שלי הוא אוסף אקלקטי של רהיטים, שזו הגדרה יפה לריהוט שנאסף מדודים וחברים וחברים של חברים של חברים. ולא אכפת לי שעוד אין תמונות על הקירות ושהסכו"ם לא תואם, שלא כל הספרים כאן (מהמעטים שנשארו) ואלו שכן לא עומדים בשורות מסודרות על מדפים. (שיהיה ברור שה'אני של לפני 6 שנים' קוראת ומתפלצת :-P)
אני יודעת שזה זמני ושבעוד כמה חודשים (חמסה חמסה) הדברים יראו אחרת והבית יראה כמו שאני רוצה.
אבל כבר עכשיו זה הבית שלנו וזה מה שחשוב.
אתמול ראינו (טוב, הוא ראה) משחק כדורגל באליפות אירופה ולקח לי רגע זמן להבין שהמונדיאל בדרא"פ היה בקיץ שעבר. נראה לי כמו נצח, עם כל מה שעבר עלי בינתיים והכיוון הלא צפוי שהחיים שלנו תפסו.
כמעט שנה עברה מאז שקרה מה שקרה (אני בהדחקה מוחלטת) ואני שמחה ששוב יש לנו שגרה שקטה לפני שנתחיל בפרויקטים הבאים שלנו.
עוד לא יום כיפור אבל זאת הזדמנות לבקש סליחה מכל מי שלא דיברתי איתו, כתבתי לו או שמסיבה כלשהי לא יודע/הבין שאני בארץ. ולהגיד תודה להוריי הדואגים שהביאונו עד הלום.





ותודה להיידי שהיא הטריגר לכתיבת הפוסט הזה :-)

יום שני, 9 במאי 2011

החיטה צומחת שוב



אחרי כמה וכמה שנים חוויתי שוב את טקס יום הזיכרון בקיבוץ שלי.
אחת החוויות היותר דומיננטיות מהקיבוץ, בטח ובטח הקיבוץ של לפני תקופת ההפרטה.
אז הערב היום היה יותר קצר וקצת פחות כבד ממה שהיה זכור לי, למרות שעדיין היו דמעות והתכווצויות של שריר הלב למשמע דבריהם של אנשים שאבדו אח, אבא , בן
קצת קשה להסביר את זה למי שלא חי בקיבוץ של פעם שתחושת השייכות היתה מאד חזקה וכך גם תחושת הקרבה לאנשים שגם אם אתה לא ממש חבר שלהם הם חלק מהחיים שלך
אז יש לא מעט כאלה שהם חלק מנוף ילדותי, למרות שלא הכרתי אותם בכלל, הם נהרגו עוד לפני שההורים שלי נולדו הרי או לפני שאני בעצמי נולדתי ובכל זאת הם חלק מחוויות הילדות והבגרות שלי. ויש מעטים שאני זוכרת, כמו ניצן מנדלסון שהיתה מטפלת של הכיתה שלי ושעד היום אני יכולה לשמוע אותה אומרת יאללה ביי לאמא שלי בעיקול המדרכה כמה ימים לפני שנרצחה בפיגוע.
מרד נערות קטן, אבל גדול, היה הפעם ההיא שלא הלכתי לטקס בערב יום הזיכרון. הייתי בתיכון והרגשתי שאני לא יכולה לשאת את המשא הזה. ואת ההבדל הכ"כ הקיצוני בין יום אחד, או אפילו ערב אחד שבו כולנו מחבקים את המשפחות ובוכים אתן ובשאר הזמן הכל כ"כ רגיל ויותר מזה, פשוט לא מקובל לדבר על "זה" בחוץ, למרות שברור שכולם יודעים ומודעים.
הטקס הזה הוא כ"כ קיבוצי במובן זה שיש ערב אחד בשנה בו מותר להראות עצב בפומבי, כל שאר הזמן זה היה מודחק ולא מדברים על זה בחוץ - כי הרי החיים ממשיכים.
אולי זה ככה בכל מקום, אבל כאן התחושה הזאת יותר מוחצנת ומוחצת בעיני.
כל הזמן אני חושבת על המשפחות שעד שהן מצליחות להתקדם קצת קדימה בחייהן, בא הערב הזה ומנחית מכת פטיש אדירה ושולח אותן בחזרה אחורנית. הרי יקיריהן איתן כל הזמן, לא צריך תאריך או נרות בכדי לזכור. ולא פלא אם כך שרבים מהן עזבו את הקיבוץ.
שדה חיטה, ברקע הרי נפתלי.
להבדיל משנים קודמות, היו הרבה אנשים בטקס והמון צעירים. בתקופה שהייתי ילדה-נערה זה נחשב לכבוד להגיע לטקס עם ההורים, אני חושבת שמגיל 9-10 הלכתי לטקס הזהו וכך היינו הולכים משפחות שלמות לבית טהון ואח"כ לאולם הספורט. וזה היה כבד. כ"כ כבד שקשה היה לעבור הלאה ליום העצמאות, לריקודי עם באותו אולם ספורט.
פעם ראשונה שאני עם האיש בטקס כזה, בעבר, הימים האלו תמיד היו ימי עבודה אינסופיים בישראל ואח"כ בגרמניה לא היינו בטקסים כאלו. התרחב לי הלב לשמוע שר עם המבטא שלו את התקווה. בגאווה. בתחושת שייכות.
שדה חיטה, כלים חקלאיים וברקע רמת הגולן. בצד ימין (לא רואים בתמונה) בית הקברות
ושורה אחת שנחרתה לי בראש, של אחות על אחיה שנהרג לפני יותר מ40 שנים - פעם הייתי גדולה ממך רק בשלוש שנים.

ושיר אחד, שבשבילי כאחת מהקיבוץ בעמק (לא זה שליד הגלבוע), שמחובר כ"כ לחקלאות ולטבע, שחלק גדול מהנופלים שהוזכרו היום בערב נהרגו בהגנה עליו (גבולות 67 זה פה תיכף). שיר שאני לא יכולה לשמוע אותו בלי שיעלו לי דמעות בעיניים.


שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף 
וחרובים וזית וגלבוע - 
ואל ערבו העמק נאסף 
ביופי שעוד לא היה כמוהו. 


זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, 

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב 

השביל עם השדרה, ובשמיים עיט 

אך החיטה צומחת שוב 




כבר מאוחר ובעצם לא התכוונתי לכתוב כ"כ הרבה, סתם מלנכוליה קלה בשילוב זכרונות מפעם וספיחי יום השואה ובכל זאת ולמרות הכל, אני יודעת שההפרדה הזאת ביני ובין הקיבוץ נעשתה ומי יודע מתי אני אהיה בטקס כזה בקיבוץ שלי בפעם הבאה.


יום שני, 25 באפריל 2011

הרהורים על פסח

לא סובלת את החג הזה. מודה. מכל החגים שיש בלוח השנה העברי זה החג הפחות אהוב עליו מכולם.
את משמעויות החג אני מאד אוהבת אגב, הבעיה שמרוב אוכל והתעסקות בדברים מסביב או לחילופין דקדוק לפרטי הפרטים הקטנים ביותר משמעות החג הולכת ונעלמת. הקלוריות לעומת זאת לא ממהרות להיעלם לשום מקום.

תקופה של התחדשות, לאוורר, לנקות ולהתחיל בכוחות מחודשים. התחדשות שיכולה להיות חיצונית או פנימית, לנקות את הביפנוכו מכל מיני משקעים וכעסים. אבל נדמה לי שהחג הזה מספק לנו הזדמנות ליצור עוד ועוד כאלה. או לפחות לי במפגשים עם בני משפחה שלא חולקים את השקפת עולמי החילוני.

חג אביב - הכל פורח מסביב במיליון צבעים, גוונים של ירוק, טמפרטורות נוחות וריחות משכרים של פריחה. תענוג.
בטח ובטח אם גרים באירופה הקפואה וסובלים מחורף ארוך ואפור או לחילופין לפני שמגיע הקיץ האכזרי לאזורנו.

המשמעות של פסח כחג החירות די נבלע בעיני והרי כל העניין הוא היציאה משיעבוד לחירות, היכולת לפסוח על הפחדים ולהתגבר על הפרעה הזה שיש לי בראש, זה שכובל אותי ומסביר לי כל פעם למה אני לא אצליח להשתחרר אף פעם מהכבלים ולא משנה אם זה בדברים קטנים או גדולים.
במקום זה הרבה מאיתנו בוחרים לשים על עצמנו עוד ועוד כבלים ואזיקים, או לחילופין לומדים להתנהל עם אבני הריחיים האלו על הצוואר או עם שק האבנים על הכתף. לא נוח, אבל מתרגלים (איש הברזלים לידי, יכול להעיד על כך :-P).
השבוע למדתי שאם רצים לא נכון (או ליתר דיוק דורכים על הרגל לא במנח הרגיל והנכון שלה) יכולה להיגרם דלקת ברקמות הרכות המקיפות את העצם. ככה זה בחיים, אם לא חיים אותם נכון ומדויק יש תופעות לוואי...

במציאות העכשווית שלי, מצד אחד הכל פתוח ואין לי מחויבות רבות במיוחד ובעצם אני יכולה לבחור לעצמי את הדרך המתאימה לי. מצד שני, הרבה מאד זמן לא הרגשתי כ"כ כבולה בחוסר היכולת שלי לעשות מה שאני רוצה וגם בחוסר ההחלטה להחליט מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה. כלומר עכשיו.

פעם בקיבוץ הסדר היה משותף לכמה מאות אנשים, חלקם (הגדול) בני משפחות של חברי הקיבוץ שהגיעו לחגוג במשותף (ארוחת חינם יש מי שיקראו לזה). הסדר היה עם הדגשים הקיבוציים/ארצישראלים והוציאו ממנו הרבה מהתכנים הדתיים. אל דאגה, את מה שרבי אלעזר היה אומר השאירו, אבל הדגש היה על האביב, על הביחד, שיתוף החברים קריאה, שירה של מקהלה (ואיך שנאתי שהיו מכריחים אותי לשיר במקהלה. לא אוהבת לעמוד על במה ולצערי הצד המוזיקלי הוא ממש לא הצד החזק שלי). מה שאני זוכרת זה את כל ההכנות (והתורנויות) וסדר פסח רועש ושמח. בסוף אמא שלי תמיד היתה אומרת - בשנה הבאה אנחנו אצלי בבית. כלומר אצל ההורים שלה.
פעמיים עד אז עשינו סדר מחוץ לקיבוץ, פעם עם הצד של אמא שלי ופעם עם הצד של אבא שלי, שניהם זכורים לי כחוויות לא טובות (בעדינות) ובעיקר כלא שמחים.
בשלב מסוים כבר לא היה יותר קיבוץ וגם לא ליל סדר קיבוצי או בכלל מי שרצה לעשות פסח ביחד בקיבוץ והתחלנו לחגוג את הסדר עם המשפחה של אמא שלי. גרתי בת"א והיה לי מאד נוח לחזור לישון במיטה שלי אח"כ. תמיד היה רעש ובלאגן כאילו כל השנה חוגגים את הסדר הראשון אי פעם. אבל היה נחמד והזדמנות טובה לפגוש את המשפחה הרחוקה יותר שכמעט ולא רואים בשגרה.
השנה חווית הפסח היתה שונה, אולי כי  יש לי את הפרספקטיבה של השנים שחגגתי בנפרד, אולי כי נמאס לי לקבל על עצמי דברים שאני לא קשורה אליהם ושאפילו מנוגדים לתפיסת עולמי. אבל שתקתי עד כמה שיכולתי, בעיקר בזכותו של האיש שלידי. סביר להניח שבשנה הבאה הסיפור יחזור על עצמו, אני לא מתכוונת להסתכסך עם אמא שלי בגלל ערב אחד בשנה חשוב ככל שיהיה. אני מקווה שיהיה לי את הכוח, הרצון והחשק להתערב בשלב ההכנות ולהביא מעצמי לליל הסדר הבא.



*תמונות אביב וטיולים בפוסטים הבאים :-)

יום שבת, 16 באפריל 2011

מצד שני


בניגוד למה שאולי השתמע ממה שכתבתי קודם, אני מאד מרוצה מהחזרה לישראל. כן, יש קשיים וצריך להתרגל, אבל רוב הקשיים שלי כרגע קשורים לאו דווקא לחזרה עצמה ארצה ולהסתגלות לחיים כאן. יותר לפציעה שלו ולהשלכות שלה על חיינו כמו גם לאירועים שקדמו לחזרה שלנו לישראל.
יש גם המון דברים טובים כאן, בראש ובראשונה המשפחה שלי, שאולי קצת משוגעת ומעצבנת (ואיזו משפחה לא?) אבל גם אני וזאת המשפחה שלי ואני אוהבת אותם. ובכלל זאת הזדמנות טובה להכיר את ההורים ושהם יכירו אותי כאנשים בוגרים וגם כמובן מאפשר להם להכיר אותו. אין דרך טובה יותר, לדעתי, להכיר מישהו מאשר לגור איתו, פשוט כי אי אפשר להעמיד פנים לאורך זמן. לשמחתי אמא שלי מאוהבת בו לחלוטין ורק מקטרת על הסיגריות שלו. חוץ מזה מבחינתה שאני אעבור לת"א ושהוא ישאר לגור אצלה :-)

החורף הישראלי אהוב עלי מאד, גם אם יורד גשם ואפור וקר, די בטוח שזה לא ימשך לאורך זמן והשמיים יחזרו להיות כחולים (ואפשר יהיה לעשות כביסה ולתלות בחוץ), כיף לי גם עכשיו באביב, הפריחה מדהימה ביופייה. מאחר ולא חייתי בכזאת קרבה לטבע בעשור ומשהו האחרונים, כמעט ושכחתי כמה זה נהדר. למזלי, השנה היה חורף בישראל ולפי חבר חקלאי, יש השנה הרבה יותר פריחה מהרגיל, אז אני נהנית יותר.

ויש גם ספרים זמינים בעברית שזה כיף גדול. וחנויות ספרים יד שנייה עם ערימות של ספרים בעברית ובאנגלית שפשוט כיף לנבור בהן. בינתיים אני מנצלת אותן בעיקר לטובת האיש שמבלה המון זמן בקריאה בתקופה הזו. כיף להסתכל על מדף ספרים ולא רק לקרוא במבט אחד קצר את שמות הספרים אלא גם להכיר את שמות הסופרים.

והאוכל...
קוטג' עם מלפפונים קטנים וטריים שאפשר למצוא בכל מקום
קרואסונים טריים וטעימים ובעיקר כאלו עם שקדים
קפה הפוך משובח שאפשר למצוא בכל פינה בערך (יש נפילות, ברור, אבל ברמת העיקרון הקפה בישראל לוקח בזחילה את זה של גרמניה)
סופרמרקט שאפשר למצוא בו, ובכן, הכל. היו פעמים בגרמניה שמצאתי את עצמי מחפשת משהו טריוויאלי ב3-4 סופרים. נכון, זה קשור לפעמים לסטייה שלי שאני רוצה משהו ספציפי ומוכנה לחפש אותו גם במינוס 5 מעלות בכל רחבי השכונה. אבל לפעמים אלו באמת היו דברים טריוויאלים כמו סוכר חום, או סוג הקפה שלי (יעקובס ירוק).

להיות מסוגלת להגיד לא לעבודות, כי אני רוצה למצוא עבודה שמוצאת חן בעיני ולא להתפשר כי הגרמנית שלי לא מספיק טובה או כי יש מעט מאד דברים שאפשר לעשות בלי תעודה בגרמניה.

להיות עצמאית ולא תלויה באנשים אחרים שידברו בשבילי ויכתבו בשבילי ויתקנו את מה שכתבתי, כי הגרמנית שלי לא משהו.

להסתובב עם חברות, לשבת בספונטניות לכוס קפה עם מישהי שפגשתי במקרה ברחוב ולא ראיתי בערך שנתיים, לבלות זמן איכות עם חברות ולא לדחוס חמישה אנשים ביום כי באתי לביקור קצר
לשבת במרפסת בפברואר ולהסתכל על השקיעה
להבין ולהיות מובנת. לא לחשוב ולתכנן מה אני אגיד הרבה לפני שאני יוצאת מהבית, רק בכדי להיות בטוחה שאני אומרת את הדבר הנכון
להיות שייכת
להיות פשוט אני
שקיעה מהמרפסת האחורית
אחרי שחזרתי ותוך כדי כתיבה הבנתי שיש דברים ששכחתי שהם חסרים לי. לכל דבר אפשר למצוא תחליפים (אין קפה טוב בגרמניה אבל יין טוב בפחות מ5 יורו לבקבוק יש בכל מקום) ובסופו של דבר מתרגלים לכל דבר. וכמובן שלכל דבר יש יתרונות וחסרונות. לא שהיה לי רע בגרמניה, רוב הזמן היה טוב, אפילו טוב מאד, אבל בשלב זה בחיי אני מעדיפה לגור בישראל.
לא תמיד פשוט לי לגור אצל ההורים שלי, אבל זה בלי ספק הכי טוב בתקופה הנוכחית. העזרה שהם נותנים לנו היא באמת מעל ומעבר וסביר להניח שלא תהיה עוד תקופה שבה נגור כ"כ קרוב או שנפגש על בסיס יומיומי ושאני אוכל להושיט יד ולעזור בבית ובעסק של אמא שלי.
אני מתגעגעת לשקט שלי (ולשקט בגרמניה בכלל בהשוואה למה שקורה בישראל) אבל כיף לי גם להיות מוקפת באנשים שאני אוהבת בבועה הקיבוצית השלווה.

חג אביב שמח
חג פסח שמח ואביבי שיהיה לנו
הכי אני מחבבת אותו במשמעות של לצאת מעבדות לחירות

יום שני, 4 באפריל 2011

להתרגל מחדש

לעבור לארץ אחרת זה לא פשוט בכלל ודורש הסתגלות למקום החדש עם המנהגים והכללים החדשים, אבל גם חזרה למקום ממנו הגעת היא לא קלה בכלל.
רק שלוש וחצי שנים הייתי בגרמניה, אבל להרבה דברים צריך להסתגל מחדש.
ויש הרבה דברים לארגן, עבודה ודירה זה הבסיס כמובן. מחירי הדירות בת"א הכפילו את עצמם בתקופה הזאת, המשכורות ממש לא. שעות העבודה התארכו בהרבה מקרים. כאילו 9-17:30 לא מספיק ארוך אז בהרבה משרות שעות העבודה נמשכות עד 18 (עם ציפייה לשעות נוספות על חשבון העובד, כמובן) ויש מקומות שאפילו מקדימים את שעת ההתחלה ל8 בבוקר, כלומר 8-18:00. ואחרי זה סילבן שלום מציע לעבור ל4 ימי עבודה...
בכלל, צריך להתרגל מחדש למחויבות הטוטלית הנדרשת למקום העבודה ולחוסר הנכונות לקבל שלמועסק יש גם חיים משלו. שאלה לדוגמה מראיון: את לא לומדת או משהו אחרי הצהריים? אין לך איזה שהן מחויבות, נכון? יופי.
טוב, לא שזה לא ככה בכל מקום, קפיטליסטי או קומוניסטי, אבל אין ספק שבישראל זה מוקצן מאד.

צריך להתרגל מחדש למחירים. הכל נראה לי יקר ואני מחלקת ב5 בכדי להשוות לגרמניה (שם, בהתחלה, הכפלתי ב5 בכדי להשוות לישראל) ויש דברים יקרים בלי פרופורציות לכלום, כמו מחירי התה למשל. הכל גם הרבה יותר גדול מבגרמניה, כמובן.
ויש חוברות מבצעים, וקופונים וקבוצות רכישה אפילו לחומוסיות. הכל בכדי לחסוך ולקבל את המחיר הטוב ביותר (או לחילופין, לא לצאת פריירים ולקנות המון דברים "שיהיה" ולא כי צריך).
דווקא הירקות והפירות לא יותר זולים ברוב המקרים ביחס לגרמניה, כמו שנהוג לחשוב, אבל אין מה להשוות מבחינת הטעם. בוודאי עכשיו כשרוב הפירות מגיעים מהמטעים שבאזור הקיבוץ.

יש גם דברים קטנים ולא חשובים בעליל שצריך להתרגל אליהם, סוג השמפו והמרכך, למשל, משחת שיניים ושאר מוצרי קוסמטיקה שעד שהתרגלתי אליהם בגרמניה, עכשיו צריך למצוא מחדש כאן. הבעיה: הריחות של הכל נורא חזקים. יוצאים מהמקלחת ומריחים כמו סלט פירות בערך.

צריך להתרגל לא למחזר. למי שלא יודע, בגרמניה מפרידים את הזבל באדיקות דתית ממש, יש פח לכל סוג זבל, הוראות מפורטות ולוח איסוף שנתי. כאן אני עדיין מנסה להבין מה עושים עם בקבוקים מזכוכית שאין עליהם פיקדון...

והביורוקרטיה... לא ממש להסתגל אלא יותר להכיר את המערכת. לפני שנסעתי הייתי בן אדם רגיל שלא ממש מתעסק בעניינים של ביטוח לאומי, משרד הקליטה ובתי חולים. עכשיו אני כן, לצערי. אחד הדברים שלמדתי הוא שכל פקיד ייתן תשובה אחרת. רובם נחמדים מאד, אבל לא מסוגלים לעזור בכלל. בזבוז זמן. במיוחד כשכל ביקור בבט"ל דורש התארגנות מיוחדת כמקובל בפריפריה וכשאוחזים בבן זוג שתקועים לו ברזלים ברגל. 4 ביקורים, עד שהגענו לפקידה הנכונה שמגישים לה את הטפסים הספציפיים ההם. קצת יותר עד שהבנו שהרופא המומחה מבית החולים נותן המלצה בלבד והרופא ה(טוב לא משנה מה הוא, אבל אין לי הרבה דברים חיוביים להגיד עליו) מקופת חולים הוא זה שקובע.

וצריך להתרגל מחדש לאנשים ולמשפחה שלך, בעיקר אם גרים אצלם/איתם (תלוי את מי שואלים (-;)
שלוש וחצי שנים גורמים לך לקבל מקום חדש במרקם המשפחתי, עכשיו צריך למצוא מחדש את המקום שרוצים ורצוי.
צריך להדוף שאלות חטטניות (דווקא לא מצד המשפחה הקרובה) מאנשים שמרגישים חופשי לחטט בחיים האישיים של העומד מולם.
ההורים שלי נותנים לנו את כל מה שהם יכולים ואין לנו תלונות לרגע. זה לא אומר שהכל דבש. לפעמים קשה ואנחנו רוצים כבר בית משלנו. לפרוק ארגזים ולסדר הכל במקום.
רציתי נורא שתהיה לנו דירה בת"א לפני פסח, אבל זה כבר לא ריאלי, אולי עד שבועות.
אני משתוקקת לפינה משלי, לשקט נפשי, ליציבות ולחוסר תלות באנשים אחרים.

אה כן, בגרמניה היינו רק שנינו, עם כל המשמעויות של זה
עכשיו יש המון אנשים מסביבנו
זה טוב, אבל צריך להתרגל...

מה שאני רוצה זה לקום בבוקר
ולחשוב על משהו יפה
מה שאני רוצה זה חיים נורמליים
כמו כולם או מה שזה לא יהיה 

יום שבת, 2 באפריל 2011

החודש החולף: מרץ 2011

ימי חורף אחרונים באזורינו
בדיוק נפער פתח בעננים לקרן שמש מעל החרמון הלבן

במרכז העניינים
מחפשת עבודה. זה אומר שחלק נכבד מהזמן החודש ביליתי בנסיעות למרכז ותודה לאחותי על האירוח הלבבי :-)
נתקלתי בשאלות שלא יאומנו (למשל על תכניות הילודה שלי), בזבזתי הרבה זמן וכסף על נסיעות ועדיין לא מצאתי את העבודה שאני רוצה בשבילי לשנים הקרובות. את אלו שרצו אותי, אני לא רציתי. עבודות שהיו מלהיבות אותי לפני כמה שנים, כבר לא עושות לי את זה היום. אני רוצה עבודה שלא תגזול ממני את כל החיים (כמו זו האחרונה למשל) ושתשאיר לי זמן לחיי פנאי, זוגיות ואף משפחה אם מסתכלים בראייה ארוכת טווח.
הנסיעות לת"א מאפשרות לי גם מפגשים עם שתיים מאחיותיי ועם חברות וזה כיף גדול.
את החודש סיימתי בהתקררות רצינית ובעייפות טוטלית וגם בקבלת החלטה שלילית לגבי מקום עבודה שרצה אותי וגרמה לי להבין יותר מה אני רוצה ממקום העבודה העתידי שלי.
לפי הרופא שניתח את האיש, סיכוי טוב שבביקורת הבאה, מיד אחרי פסח, יקבע תור לניתוח להוצאת הברזלים. האיש כבר מתכונן לחיים שאחרי באימוני פיזיותרפיה מפרכים.
הרבה ביורוקרטיה היתה גם החודש, כמויות הטפסים שמילאנו שוות ערך ליער גשם לא קטן. אני מקווה שיצא מזה משהו.
לפני כמה ימים הדיסק און קי שלי עליו שמורים כ15 ג'יגה עם תמונות, שירים ומסמכים חשובים ושקניתי במיטב כספי שבק חיים וכרגע אני מנסה לשחזר דברים. הסטיק הזה הוא הגיבוי להמון חומר. חלק ממנו שמור על הזיכרון החיצוני שפחות נגיש כרגע, מה שאומר שלרוב מה שנכנס לשם אחרי שחזרנו לישראל, אין גיבוי וזה עצוב כי היו שם תמונות נהדרות ורשימת הספרים שלי שמכילה את כל הספרים שקראתי בשלוש השנים האחרונות פלוס הto read list שלי ושנעלמה. מבאס.

היה גם פורים, שלא ממש חגגתי, אבל כן החלפנו בין כמה חברות משלוחי מנות, זה השווה מאד שקיבלתי ממדריד

וזאת התחפושת הכי שווה שראיתי השנה


ספרים
בתו של שומר הזיכרון - שיעמם אותי נורא, דילגתי לסוף וגם אותו לא קראתי עד הסוף.
ערבים רוקדים - סייד קשוע. אוהבת את סייד קשוע וגם את הספר הזה שרציתי מזמן לקרוא (בקרוב הסרט)
P.S I Love you - ספר בנות חביב שקראתי באנגלית בכדי לתרגל את האנגלית החלודה שלי.

סרטים
נאום המלך - סרט טוב עם שחקנים טובים שאני אוהבת
ראינו גם את כל העונה החמישית של 'איך פגשתי את אמא', כרגיל קורעת מצחוק, בפרק שאמא שלו מתחתנת הייתי על הרצפה מרוב צחוק, אבל גם גורמת לפעמים לחשוב. (העונה ה6 היתה על הסטיק, אגב)

תכניות לעתיד
אין הרבה שינוי מחודש קודם :-)
למצוא עבודה טובה ומתגמלת בשבילי
לפתור עניינים ביורוקרטיים
להפגש עם חברות
לסדר כל מיני דברים בבית וכאלו שמאוחסנים כבר שנים אצל ההורים שלי.
לעבור את פסח בשלום

עוד תמונה שניצלה במקרה מימי החורף האחרונים בנחל ליד הקיבוץ

יום שבת, 26 במרץ 2011

הפלגה אחרונה/ זיגפריד לנץ


המגורים בגרמניה גרמו לי להתעניינות מיוחדת בספרות גרמנית. אני אוהבת לקרוא ובעיני חלק מההשתלבות בתרבות הוא להכיר את הסופרים שלה. מטבע הדברים לא קל לי לקרוא בגרמנית. יש המון ניואנסים קטנים ומשחקי מילים וביטויים וסלנג שהם חלק מהשפה ושקשה למצוא במילון. שלא לדבר על הסופרים הנחשבים ואלו שרוצים להיות כאלה שכותבים במשפטים בלתי נגמרים ואני צריכה לחפש 'נקודות אחיזה' במשפט, איפה הפעלים? למה היחסות מתייחסת? ועוד דברים שלומדי הגרמנית יכולים להזדהות איתם :-)
הפיתרון הקל (יחסית, בהנחה שיש חנות ספרים בעברית בקרבתכם) הוא לקרוא ספרות גרמנית שתורגמה לעברית. כמובן שזה מצמצם בהרבה את האפשרויות אבל החדשות הטובות הן שיש יותר ויותר ביקוש לספרות גרמנית בישראל ויותר ויותר תרגומים. בכל מקרה זה עדיף מכלום ונוח הרבה יותר.

לפחות 10 מספריו של זיגפריד לנץ תורגמו לעברית (קשה לתת מספר מדויק, כי הוויקי לא כולל למשל את הספר 'מחלקת אבדות' שתורגם, ספריו הוצאו בהוצאות שונות ובכלל קשה למצוא עליו מידע רב בעברית), הוא נחשב לאחד הסופרים המוכרים יותר בגל הספרות של אחרי מלחמת העולם השנייה, מה שנקרא בגרמנית Nachkriegs- und Gegenwartsliteratur.


לפני שנה בערך קראתי את הספר 'מחלקת אבדות' שהיה בסדר, אבל התקשיתי לראות את המופלאות שבספר, לפי סקירות שקראתי עליו, אולי כי אף דמות לא ממש נכנסה לי ללב או גרמה לי להזדהות עימה. ב'הפלגה אחרונה' הסיפור שונה לחלוטין.


כריכה אחורית
סיפורו המרגש, העצוב והיפה של נער שהתוודע מוקדם מדי אל האסון והשכול, וניסה, ולא הצליח למצוא את דרכו בחזרה אל המציאות ואל החיים. הסיפור מסופר מפיו של נער מבוגר ממנו, שחלק עמו את חדרו שנים אחדות, ולאחר מותו הוא מבקש לפענח, באמצעות החפצים שהשאיר אחריו המת, את סוד חייו ומותו. מלאכת הגילוי והזיכרון הרגישה של המספר הצעיר חושפת אט - אט את אישיותו הפגיעה, העדינה, השובה את הלב, של הנער המת, על רקע ילדות שקשורה לבלי הפרד בהווי השוקק חיים, פעילויות והרפתקאות של נמל גדול ומספבותיו - נמלה של העיר המבורג. יצירת מופת חדשה של אמן הסיפורת הגרמני הידוע בן זמננו.


הסיפור העצוב הזה נכנס מתחת לעור, למרות שברור לקורא כבר מהכריכה האחורית שזה לא יגמר בטוב, עדיין, בעיני הסיפור קורע לב. כ"כ קורע לב שמצאתי את עצמי בוכה לעיתים קרובות במהלך קריאת הספר.
אולי  כי הייתי בתקופה רגישה בחיי... 
הסיפור מאד ריאליסטי ואפילו יומיומי בתיאורים שלו. סיפורו של ארנה מסופר באמצעות חפציו האישיים, חלקם סתמיים למתבונן מבחוץ ועולם ומלואו בשביל הנער ובשביל מי שנשאר אחריו. המספר מצייר תמונה שמאפשרת כמעט לגעת במדף הספרים שלו, בשמיכה ובמיטתו. 


אזהרת קריאה: מדובר באחד הספרים היותר עצובים שקראתי (אם לא ה-, כמו שנהוג לומר במקומותינו) ולא מומלץ לאנשים עם נטייה לדיכאון ולמי שלא יכול לראות חיות משוטטות בלי לקחת אותן הביתה, כי הילד הזה הוא קצת כמו כלבלב רחוב עזוב ביום חורפי במיוחד.
עוד משהו, בניגוד למה שכתוב בכריכה האחורית, לא מצאתי את ההווי שוקק החיים של נמל המבורג, יותר אורח החיים של משפחה שחייה קשורים בנמל ובספינות.
יחד עם זאת, כן ממליצה על הספר שנכנס לי, כאמור, מתחת לעור


הפלגה אחרונה, הוצאת עם עובד, 2002, 149 עמודים.
תירגום: מגרמנית - יונתן ניראד. 
בגרמנית (ואני חושבת שהוא בר קריאה בגרמנית) הספר נקרא: Arnes Nachlaß

**כתבתי את הרשומה הזאת לפני שבוע בערך והיה נראה לי לא מתאים לפרסם אותה ערב פורים.
אז טוב שהיא נשארה זמינה לימים שאני חולה ובקושי יש לי כול ללחוץ אנטר לשליחת הרשומה :-)

יום רביעי, 16 במרץ 2011

טיול לנחל ראש פינה

אמנם הטיול והתמונות היו כבר לפני חודש בערך, אבל המקום מומלץ תמיד.

בשבת אביבית אחת קפצנו לשם, אבא שלי, אחותי ואני. למרות שמדובר בנסיעה קצרצרה, אף אחד מאיתנו לא ביקר שם בעשור האחרון (לפחות) למרות שלראש פינה אנחנו מגיעים די הרבה.
נחל ר"פ קרוב מאד לאתר השחזור ולר"פ העתיקה על שלל בתי האוכל שלה. הפעם וויתרנו על הביקור מפאת עייפותו של אחד מאיתנו :-)

עד הכניסה לנחל עצמו יש כביש רחב, לידו זורם הנחל, יש ספסלים והרבה עצים וצל, זה החלק שנגיש לנכים (בהנחה שבכל זאת מדובר בעלייה) אח"כ כבר בעייתי מאד.

פריחת השקדיות רק החלה (אז) והיו גם כלניות ורקפות והרבה ירוק מסביב


הרבה מטיילים לא היו, אלא שכן עשו פיקניק נחמד והילדים שיחקו במים וניסו לחסום את הזרימה בעזרת אבנים.



היו גם כאלו שטיילו ממש בשביל המסומן 






אח"כ המשכנו למצפה בארי גם כן בראש פינה 'למעלה'.
בצירוף מקרים מוזר בדיוק באותו היום הזכיר מישהו באחד הפורומים שאני גולשת בהם את הפיגוע הזה בו נהרג בנו.

 איפה נגמרת ראש פינה ומתחילה חצור הגלילית?
השאלה השווה מליונים - ההפרש בין בתים סמוכים (בתים?? ווילות) המשתייכים לרשות מוניציפלית אחרת.

 שתי תמונות שאני אוהבת במיוחד:
פרת משה רבנו בשיח רוזמרין פורח
לבלוב חדש בגזע עץ זית עתיק 


הפוסט מוקדש לזכרה של קרן אור בת ראש פינה שלמדה איתי בתיכון ונפטרה בפתאומיות ב23.02;-(
 

Enter your email address:

Delivered by FeedBurner