החודש החולף: מרץ 2011

ימי חורף אחרונים באזורינו

בדיוק נפער פתח בעננים לקרן שמש מעל החרמון הלבן

במרכז העניינים
מחפשת עבודה. זה אומר שחלק נכבד מהזמן החודש ביליתי בנסיעות למרכז ותודה לאחותי על האירוח הלבבי :-)
נתקלתי בשאלות שלא יאומנו (למשל על תכניות הילודה שלי), בזבזתי הרבה זמן וכסף על נסיעות ועדיין לא מצאתי את העבודה שאני רוצה בשבילי לשנים הקרובות. את אלו שרצו אותי, אני לא רציתי. עבודות שהיו מלהיבות אותי לפני כמה שנים, כבר לא עושות לי את זה היום. אני רוצה עבודה שלא תגזול ממני את כל החיים (כמו זו האחרונה למשל) ושתשאיר לי זמן לחיי פנאי, זוגיות ואף משפחה אם מסתכלים בראייה ארוכת טווח.
הנסיעות לת"א מאפשרות לי גם מפגשים עם שתיים מאחיותיי ועם חברות וזה כיף גדול.
את החודש סיימתי בהתקררות רצינית ובעייפות טוטלית וגם בקבלת החלטה שלילית לגבי מקום עבודה שרצה אותי וגרמה לי להבין יותר מה אני רוצה ממקום העבודה העתידי שלי.
לפי הרופא שניתח את האיש, סיכוי טוב שבביקורת הבאה, מיד אחרי פסח, יקבע תור לניתוח להוצאת הברזלים. האיש כבר מתכונן לחיים שאחרי באימוני פיזיותרפיה מפרכים.
הרבה ביורוקרטיה היתה גם החודש, כמויות הטפסים שמילאנו שוות ערך ליער גשם לא קטן. אני מקווה שיצא מזה משהו.
לפני כמה ימים הדיסק און קי שלי עליו שמורים כ15 ג'יגה עם תמונות, שירים ומסמכים חשובים ושקניתי במיטב כספי שבק חיים וכרגע אני מנסה לשחזר דברים. הסטיק הזה הוא הגיבוי להמון חומר. חלק ממנו שמור על הזיכרון החיצוני שפחות נגיש כרגע, מה שאומר שלרוב מה שנכנס לשם אחרי שחזרנו לישראל, אין גיבוי וזה עצוב כי היו שם תמונות נהדרות ורשימת הספרים שלי שמכילה את כל הספרים שקראתי בשלוש השנים האחרונות פלוס הto read list שלי ושנעלמה. מבאס.

היה גם פורים, שלא ממש חגגתי, אבל כן החלפנו בין כמה חברות משלוחי מנות, זה השווה מאד שקיבלתי ממדריד

וזאת התחפושת הכי שווה שראיתי השנה

ספרים
בתו של שומר הזיכרון - שיעמם אותי נורא, דילגתי לסוף וגם אותו לא קראתי עד הסוף.
ערבים רוקדים - סייד קשוע. אוהבת את סייד קשוע וגם את הספר הזה שרציתי מזמן לקרוא (בקרוב הסרט)
P.S I Love you - ספר בנות חביב שקראתי באנגלית בכדי לתרגל את האנגלית החלודה שלי.

סרטים
נאום המלך - סרט טוב עם שחקנים טובים שאני אוהבת
ראינו גם את כל העונה החמישית של 'איך פגשתי את אמא', כרגיל קורעת מצחוק, בפרק שאמא שלו מתחתנת הייתי על הרצפה מרוב צחוק, אבל גם גורמת לפעמים לחשוב. (העונה ה6 היתה על הסטיק, אגב)

תכניות לעתיד
אין הרבה שינוי מחודש קודם :-)
למצוא עבודה טובה ומתגמלת בשבילי
לפתור עניינים ביורוקרטיים
להפגש עם חברות
לסדר כל מיני דברים בבית וכאלו שמאוחסנים כבר שנים אצל ההורים שלי.
לעבור את פסח בשלום

עוד תמונה שניצלה במקרה מימי החורף האחרונים בנחל ליד הקיבוץ

החודש החולף: יולי 2010

במרכז העניינים:
עברנו דירה, רק כמה רחובות מערבה אבל אוירה שונה לחלוטין. אנחנו עדיין בשלבי הסתגלות והכרת הסביבה ויש עוד הרבה לעשות כאן, אבל בסה"כ נעים לנו כאן.
המונדיאל נראה כמו משהו מהעבר הרחוק, בעיקר לאור כך שגרמניה לא הגיעה לגמר. את הכדורגל החליפו הטור דה פרנס, אליפות אירופה באתלטיקה, ווימבלדון וכמובן מירוץ פורמולה1. אין מה להגיד, האיש חושף אותי להרבה ספורט.
חצי חודש היה חם ולוהט, בהתחשב בעובדה שאין כאן מזגנים כל נסיעה בתחבורה הציבורית היתה סיוט, החצי השני של החודש היה ידידותי ומי יודע מה יהיה באוגוסט?
חברה מישראל ביקרה בברלין והיה מאד כיף לבלות איתה ולפגוש את אחיה שגם גר בברלין.
שתי חברות, שאחת מהן הכרתי עד עכשיו רק במימד הווירטואלי, הגיעו לברלין והיה כיף לפגוש אותן. מסוג הדברים שכ"כ חסרים כאן - לשבת ולצחוק עם חברים בלי לחפש את המילים הנכונות.

15.7 יום קיץ חם (מאד, בערך 35 מעלות) בברלין

איפה הייתי ומה עשיתי
תערוכת קומיקס ושני סרטים דוקומנטריים על ארט ספיגלמן, כתבתי עליהם בבלוג וכתבה שהכנתי בנושא שודרה בקול ברלין.

ספרים
פתאום דפיקה בדלת - אתגר קרת, קיבלתי מתנה מהחברה מישראל ואני נהנית ממנו בטעימות קטנות. אתגר קרת הוא אמן הסיפור הקצר וכל סיפור בורא עולם ומלואו. רשמתי לי לנסות למצוא ספרים שלו שתורגמו לגרמנית, יכול להיות מעניין.
מסעותי עם צ'רלי- ג'ון סטיינבק, ספר שנכתב בראשית שנות ה60 ועדיין אקטואלי. כתיבה מצוינת. קיבלתי אותו בהשאלה מחברה והוא מסוג הספרים שאני רוצה שיהיו בספרייה הפרטית שלי.
אמיל והבלשים - אריך קסטנר, קוראת אותו אחרי הרבה שנים, הפעם בגרמנית. גם את הספר הזה קיבלתי בהשאלה. רובו מתרחש באזור שגרתי בו (ומאד קרוב להיכן שאני גרה כרגע).
על העולם קצת אח"כ ויתרתי מטעמי חוסר עניין, אבל קיבלתי כמה ספרים חדשים בהשאלה מחברה אחרת, אז החודש צפוי להיות פורה.

סרטים
Extact - תמצית עם ג'ייסון ביימן (משפחה בהפרעה) ובן אפלק. סרט די גרוע, יותר מדי גברים שמתלבטים על שטויות..
גברים שבוהים בעיזים - סרט חביב ודי מצחיק עם ג'ורג' קלוני, יואן מקגרגור, ג'ף ברידג'ס וקווין ספייסי.
אני עדיין בחיפוש אחר ספריית DVD קרובה אלינו (כנראה שהקודמת היא הקרובה ביותר והיא לא מאד קרובה), מאד אהבתי את הקרבה לספרייה והאפשרות לראות סרטים לעיתים קרובות.

תכניות לחודש אוגוסט
להספיק לתערוכה של פרידה קאלו  שמוצגת בברלין
להשתתף בפסטיבל 'ימי תרבות יהודיים בברלין'
לחגוג את יום ההולדת :-)

וזאת גם ההזדמנות לאחל מזל טוב נשיקות וחיבוקים לאמא שלי ולאחותי שחגגו החודש יום הולדת ♥♥

ציפור גן עדן בגינה של ההורים

ארט ספיגלמן/מאוס

לרגל התערוכה "גיבורים, מפלצות וסופרבי'ס"  Helden freaks und Superrabbis במוזיאון היהודי בברלין הוקרנו ביום שני 5.7 שני סרטים דוקומנטריים על ארט שפיגלמן ועבודתו.

ארט ספיגלמן הוא אמן קומיקס נודע, דור שני לניצולי שואה שחי ועובד בניו יורק. הוא נחשב לדמות מפתח בסצנת האנדרגראונד של סוף שנות ה60 ושנות ה70 בתחילה בסאן פרנסיסקו ואח"כ בניו יורק (עוד קצת רקע כאן)

                

אז                                                       והיום

ספרו "מאוס" (עכבר) הוא אוטוביוגרפיה יוצאת דופן המציגה בקומיקס את סיפור חייו של אביו, ולאדק, החל משנת 1928 ועד 1945, חייו לפני המלחמה, סיפור הישרדותו וקורותיו אחרי המלחמה, דרך היחסים המורכבים והקשים של האב ובנו.

בנובלה הגרפית בשני חלקים (חלק I - אבא מדמם הסטוריה, חלק II - וכאן החלו צרותי), מוצגים היהודים כעכברים, הגרמנים (נאצים) כחתולים, הפולנים כחזירים וכך הלאה. הבחירה בעכברים מתייחסת לדבריו של היטלר כאילו היהודים הם שרצים וכמובן משחקת עם הקונוטציה למילה 'RAUS'. לשאלה מדוע הוא בחר להציג כך את הסיפור השיב ספיגלמן "הייתי צריך להציג את האירועים והזכרונות של השואה מבלי להראות אותם."

הספר החל להתפרסם כמדור בעיתון הקומיקס RAW שהוציאו ספיגלמן ואשתו פרנסואז מולי בניו יורק. בשנת 1986 יצא הספר "מאוס: סיפורו של ניצול" ובשנת 1991 יצא לאור החלק השני. הספר תורגם לעברית במהלך שנות ה80 תחת הכותרת "עכבר: סיפורו של ניצול" בשנת 2010 תורגם הספר מחדש.

ייצוג השואה באמצעי לא שגרתי כמו קומיקס הביא לדיון האם לא מדובר בזילות השואה לספר כך את סיפורו של האב. מעבר לכך שטוב שמתקיים דיון בנושא, לדעתי, הספר מתאר (ממה שראיתי, עדיין לא קראתי את כל הספר) בצורה חדה ומאד ממשית את סיפורו של האב והשלכותיו על הבן.

בשנת 1992 זכה ספיגלמן בפרס פוליצר מיוחד על הספר. 

הסרט הראשון היה הפקה של הערוץ השני הגרמני משנת 1987, הוא סרט דוקומנטרי המלווה את ארט ספיגלמן במסעו לפולין, שם הוא מתחקה אחרי שורשי אביו. בעיירה שבה גר באושוויץ ובבירקנאו.

התמונות מבירקנאו והאזור היו לי קשות לצפייה, בשנת 87' האזור כולו נראה בערך כמו שהוא נראה בסוף המלחמה. סוג של מסע בזמן. מה גם שההפקה מצאה איזה קרון רכבת ישן וצילמה את חלקים הדרך מתוכו.

בנוסף הוא מחליט ללכת לראות בית מטבחיים, לראות כיצד שוחטים פרות בכדי לקבל את ההרגשה של הריגה סיטונאית כמו במחנה ההשמדה. כשאני עוצמת עיניים אני עדין יכולה לראות את הפרה המסכנה ההיא.

הסרט השני, בהפקת ארטה משנת 2009 הוא פורטרט של ספיגלמן החל משנותיו בסצנת האנדרגאונד של סאן פרנסיסקו וניו יורק, דרך הקמת המגזין RAW ועד עבודותיו הנוכחיות והוא מציג גם את משפחתו. אשתו, פרנסואס מולי, היתה שותפתו להקמת מגזין הקומיקס REW, או כדבריו "היא הציעה לי להקים מגזין קומיקס אחרי שלא מצאתי את העבודה המתאימה לי. אמרתי לא והקמנו את המגזין. ככה זה עובד אצלנו". כיום היא העורכת הגרפית של 'הניו יורקר'. בתו ובנו עוסקים אף הם באמנות.

מעניין לראות את השינויים שחלו בו, כיצד הפך מאמן שוליים בועט ונוירוטי ודי בלתי נסבל לטעמי, לאיש מפוכח וציני אבל גם רגוע ומפויס.

ספיגלמן מציג את חייו בעבודות הקומיקס שלו, החל מהתמוטטות העצבים שלו בסוף שנות ה60, דרך התאבדותה של אמו ועד עדותו לנפילת מגדלי התאומים (ילדיו היו בבי"ס ליד המגדלים והוא ואשתו רצו לשם לחפש אותם וראו את המגדלים מתמוטטים לנגד עיניהם) וכמובן ספרו 'מאוס'.

הוא צייר כמה מהשערים המפורסמים של הניו יורקר מאגזין, בינהם השער בו רואים את מגדלי התאומים בשחור על רקע שחור.

ארט ספיגלמן עבד במקביל בפרויקטים מסחריים, בציורי קומיקס פורנו בתחילת דרכו והוא גם האיש מאחורי הרעיון והציורים של 'חבורת הזבל'. 

ב2007 הוא זכה אורח במשפחת סימפסון, מה שמראה עד כמה הוא חלק מהתרבות האמריקאית.

הקומיקסאים (מימין): דן קלואס, אלן מור וארט ספיגלמן בפרק "בעלים וסכינים" 2007

בסוף הסרטים העפתי מבט קצר בתערוכה. התערוכה יפה ומושקעת ובה למעלה מ400 פריטים החל מראשית המאה ה20 ועד ימינו. התערוכה מציגה את התפתחות הקומיקס, גיבורי העל ל שנות ה30 וה40, סצינת האנדרגרואנד כתגובה לתקנות הנוקשות בארה"ב ועד הנובלות הגרפיות של ימינו.

בתערוכה יש גם נציגות ישראלית בין השאר ירמי פינקוס, רותו מודן ואורי פינק.

אני לא מחובבי הקומיקס הנלהבים אבל הייתי ממליצה על התערוכה לאוהבי קומיקס. מי שאינו חובב קומיקס לא ימצא הרבה עניין בתערוכה הזו.

  

התערוכה נמשכת עד 8.8.2010.

המוזיאון היהודי מקיים פעילויות תרבות ללא תשלום:

במסגרת אירועי הקיץ במוזיאון היהודי מתקיימות בין היתר הופעות ג'אז בגינת המוזיאון בימי ראשון בשעה 11 בבבוקר. הכניסה חופשית.

בחודש ספטמבר יחזרו הקרנות הסרטים בימי שני, סרטים הקשורים, לרוב לנושאי התערוכות המוצגות.

לעדכונים באתר המוזיאון

עוד קצת בנושא:

על ארט ספיגלמן, עבודתו והספר 'מאוס' באתר במה

מתוך הספר:

הפרק הראשון (בקובץ PDF)

ועוד הצצה לספר, על ההתלבטויות ביחס לספר ועל היחסים של הסופר עם אביו ואשתו.

ביקורת על הספר: בעברית ובאנגלית

וראיון עם ארט ספיגלמן (ממש קצר, באנגלית) בערוץ ארטה.

**שודר בתכנית "קול ברלין" בתאריך 9.7.22010

החודש החולף: יוני 2010

במרכז העניינים:
חם חם וכדורגל גם.
שבועיים (או שלושה) קיציים במיוחד עוברים עלינו, עם שיא של 37 מעלות. אם זוכרים שרוב המקומות (ובעיקר הרכבת התחתית) לא ממוזגים, מגיעים למסקנה שחם נורא, אבל אחרי החורף הנוראי אני לא מתלוננת.
היום גרמניה כיסחה את ארגנטינה ברבע גמר המונדיאל, שבוע שעבר את אנגליה והיד עוד נטויה. למרות שכדורגל לא ממש מעניין אותי מצאתי את עצמי לא רק מכירה את שמות שחקני הנבחרת אלא אפילו יושבת לראות משחק שלם תוך כדי עידוד פעיל ונלהב. קל לנחש שהרחובות מלאים באוהדים, בכל בית קפה/פאב/מסעדה מקרינים את המשחק ויש גם זיקוקים. חגיגה אמיתית.
התלבטויות ותהיות בנוגע למה אני רוצה לעשות ולהיות כשאני אהיה גדולה. כלומר - עכשיו.


איפה הייתי ומה עשיתי:
נסיעה זריזה ללונבורג לסדר ביורוקרטיות (אנחנו עדיין רשומים כתושבים שם). נסיעה נוספת צפויה בשבועות הקרובים. כל פעם מחדש אני מתפעלת כמה העיר הזאת יפה.
אירועי הגאווה בברלין - בסופ"ש שלפני המצעד היה בשכונה פסטיבל רחוב שנמשך יומיים. השכונה שלנו (נולנדורף בשונברג) היא שכונת הקהילה הוותיקה והפסטיבל הזה נערך כבר די הרבה שנים. חוץ מבמות מוזיקה היו גם בירה ונקניקיות  כמו בכל פסטיבל גרמני שמכבד את עצמו.
המצעד עצמו עבר כאמור לידינו, הלכתי לחוות קצת את האווירה והמצעד. פשוט מקסים לראות אנשים מכל הגילאים, שכבות האוכלוסיה וכל מה שתרצו באים לתמוך ולהשתתף באירוע.
וגם, חברות שהכרתי דרך פורום אינטרנטי הגיעו לביקור בברלין והיה כיף להיפגש פנים אל פנים.

ספרים שקראתי החודש:
אפילו יותר חלש מהחודש הקודם
בלתי נראה - פול אוסטר, קראתי באנגלית (כל הכבוד לי) ולקח לי קצת זמן. קשה לי להגיד משהו רע על הספרים של פול אוסטר, אבל נראה שהיו לו כמה סיפורים שהוא חיבר לספר אחד. אולי אני אכתוב על זה רשומה נפרדת.
ספלמן חקירות - ליסה לוץ, רומן מתח, ספר בנות חביב לסוגו שקראתי ביום שבת אחד.
העולם, קצת אחר כך - אמיר גוטפרוינד, הגעתי בערך לעמוד 100 ואני על סף נטישה, לא ברור לי אם יש פואנטה, גיבורים ובכלל מה קורה שם.

סרטים:
גראן טורינו - של קלינט איסטווד. סרט גאוני. כל הסופרלטיבים שאפשר לתת מגיעים לו. פשוט נהדר.
בת בולין האחרת - סרט שנעשה על פי ספר באותו השם על הנרי השמיני ובנות בולין. היה לי מוזר שהספר מתיימר להיות נאמן לעובדות היסטוריות אבל הסרט לא ממש נאמן לספר. בכל מקרה סרט חביב. סקארלט ג'והנסון מתחילה לעצבן אותי עם עיני העגל שלה. בישראל הוא הופץ בשם 'נערת בולין האחרת' ובגרמניה בשם 'האחות של המלכה'. מבין שניהם אהבתי יותר את הספר.
דארג'לינג אקספרס - שלושה אחים בחיפוש אחר אמם בהודו.
אננס אקספרס - אין קשר בין שני הסרטים האחרונים פרט לשם ולכך ששניהם גרועים באותה המידה וכנראה מיועדים לבחורים סטלנים מתחת לגיל 30.

תכניות לחודש יולי:
חתימה על חוזה ומעבר דירה
ביקור של חברה מישראל
ביורוקרטיות ועוד ביורוקרטיות - בסוף יהיה טוב
לבקר לפחות בתערוכה אחת
להנות מהקיץ

ההורים שלי חוגגים היום 36 שנות נישואין, הזדמנות לאחל להם עוד הרבה שנים מאושרות ביחד בבית המשופץ

אוהבת המון

אם לא זר פרחים לפחות אחד מהגינה של ההורים

החודש החולף: מאי 2010

במרכז העניינים: 
חיפושי דירה והתלבטות, אולי בכל זאת להישאר בדירה שאנחנו חיים בה כרגע.
מזג אוויר גרוע במיוחד, יומיים וחצי של שמש בכל החודש והרבה ימים מעוננים וגשומים.
אספרגוס - בחודש מאי העונה היתה בעיצומה ואכלנו המוןןןןן אספרגוס.

איפה הייתי ומה עשיתי:
ערב ספרים 12.Lange Buchnacht, ערב שלם בשכונת קרויצברג שמוקדש לספרים ולסופרים, הקראות מתוך ספרים, דיונים, מוזיקה וכמובן אוכל ובירה. אני מאד נהניתי (והיה בתכנון גם לכתוב על זה) הבן זוג השתעמם לחלוטין אבל שרד.

פסטיבל הסרטים היהודי בברלין, ראיתי 3 סרטים ישראלים: '5 שעות מפריז' עם דרור קרן וילנה ירלובה שמומלץ בחום, 'סייד קשוע - תמיד פחדן' ו'החברה הגרועה ביותר בעולם', שני האחרונים דוקומנטריים.
את סייד קשוע אני קוראת באופן קבוע (עד כמה שאתר 'הארץ' מאפשר) והסרט עליו חשוב ומומלץ בעיקר לישראלים, גם אם קולנועית הוא פחות טוב לדעתי, בעיקר כי מי שלא מכיר אותו לא יבין יותר מדי מהסרט.
האחרון הוא סרט דוקומנטרי משפחתי מצחיק ביותר.
מעבר לעובדה שנהניתי מהסרטים (הפעם הלכתי לבד, בכל זאת יש גבול להתעללות בבן זוג:-) היה כיף לראות סרטים בעברית. רק אז מבינים עד כמה זה חסר וכמה זה נוח (לי לפחות, אני לא מאלו שנמנעים מכל דבר שמריח מישראליות).

קרנבל התרבויות בברלין, Karneval der Kulturen שהיה חביב אבל די מאכזב, במצעד וגם באוכל.  העיקר שסימנו V על האטרקציה הברלינאית הזאת.

ערב קריאה עם אשכול נבו במוזיאון היהודי, ספרו 'משאלה אחת ימינה' תורגם לאחרונה לעברית, המפגש איתו היה מוצלח, ומתוכננת כתבה בקול ברלין ורשומה על המפגש הזה.

ספרים שקראתי החודש:
חודש חלש ביותר, בעיקר בגלל שקראתי ספר בגרמנית.
מודדים את העולם- דניאל קהנמן, קיבלתי את הספר מחבר וכ"כ התלהבתי מהפרקים הראשונים שקניתי אותו בגרמנית... הגרמנית היתה לי די קשה, המון מושגים מתחום הפיזיקה ורעיונות מופשטים, כך שקראתי במקביל (פרק גרמנית-פרק עברית) את רוב הספר. באיזשהו שלב התייאשתי ובשני ערבים סיימתי את הספר.

רביעיית רוזנדורף - נתן שחם, ספר שמתחיל טוב ונגמר פחות טוב, אבל ספר שהרבה זמן היה ברשימת הקריאה עד שנתקלתי בו בספרייה של ההורים.

וגם, המון עיתונים בעברית שקולגה של האיש הביא לי מישראל.

סרטים:
מאז שעברנו לברלין וספריית הווידאו (שאני אף פעם לא מצליחה לקרוא לה ספריית DVD) קרובה מתמיד כמות הסרטים שאני רואה גדלה משמעותית.
UP - סרט אנימציה מעולה. מסוג הסרטים, כמו נימו ועידן הקרח, שצריך לקנות ולראות כל פעם שמצב הרוח מדוכדך.
מטען הכאב - הסרט של קתרין ביגלו שזכה באוסקרים ובצדק. סרט מלחמה קשה אבל מצוין.
מועדון הקריאה של ג'יין אוסטין - סרט בנות חביב לאחה"צ גשום או סתם אפור.
27 שמלות - עוד סרט בנות, שלקח לי כמה דקות טובות וחיפוש באינטרנט להיזכר איך קוראים לו.
לשכוח את שרה מרשל - סרט ממש אידיוטי למרות שחקנים שאני אוהבת.
Maria ihm schmeckt's nicht - 'מריה לא טעים לו' בתרגום חופשי, קומדיה גרמנית על מפגש תרבויות איטלקי-גרמני.
ויקי, כריסטינה, ברצלונה - אף פעם לא אהבתי את וודי אלן, עוד סרט שמוכיח למה. כאב ראש אחד גדול.

תכניות ליוני:
לסגור עניינים עם הדירה
לנסוע ללונבורג לסדר ביורוקרטיות
להנות מהשמש

והבנתי (זה כבר שייך ליוני, אבל לא משנה) שרשומות ארוכות בעברית ובגרמנית, כמו הקודמת לא חביבות משום מה על Blog spot והוא חירבש אותה לגמרי, מקווה שזה יותר קריא עכשיו.

המלצותיים

שתי המלצות לספר ולסרט שפשוט עושים טוב. למרות שהם לא מתוסבכים מדי ולכאורה לא עמוקים, שניהם משאירים משהו אחריהם, משהו שגרם לי לחשוב על מה שהיה שם גם אחר כך (במיוחד 'תלוי באוויר'). אין ביניהם שום קשר, פרט לכך שאהבתי אותם.
(ויש גם עדכוני מציאות בסוף)

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים

מרי אן שייפר ואנני בארוז

מאנגלית: יעל אכמון

הוצאת זמורה ביתן והוצאת מטר, 2009

275 עמ'

כריכה אחורית:

" אני תוהה איך התגלגל הספר לגרנזי? אולי יש לספרים מעין אינסטינקט התבייתות סודי, שמביא אותם לידי הקורא המושלם עבורם ."
ינואר 1946: לונדון מגיחה מתחת לצל מלחמת העולם השנייה, והסופרת ג´ולייט אשטון מחפשת נושא לספר חדש. מי חשב שתמצא אותו במכתב מגבר אלמוני, תושב האי גרנזי, מאיי התעלה הבריטית שכבשו הנאצים? הוא נתקל בשמה בעטיפה של ספר מאת צ´ארלס לאמב - אולי היא תסכים להדריך אותו היכן יוכל למצוא ספרים נוספים של אותו מחבר?
בעודה מתכתבת עם החבר-לעט החדש נשאבת ג´ולייט אל עולמם של האיש וידידיו , החברים כולם ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי תפודים" - מועדון ספרותי ייחודי שהתגבש בהברקה של רגע, כאליבי להגן על חבריו ממעצר בידי הגרמנים. ג´ולייט נחשפת לחברי המועדון הנעימים, אוהבי החיים והספרות, ודרך מכתביהם היא לומדת על האי שלהם, על טעמם הספרותי ועל השפעתו של הכיבוש הגרמני על חייהם. לבה נשבה בסיפוריהם, והיא יוצאת לגרנזי - ומה שתגלה שם ישנה את חייה לעד .
" מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", הכתוב כסדרה של מכתבים מלאי חום והומור, הוא חגיגה של המילה הכתובה על שלל צורותיה ושל בניית קשרים בדרכים מפתיעות להפליא .
מרי אן שייפר עבדה כעורכת, ספרנית ומוכרת בחנויות ספרים. זהו הרומן הראשון שלה. אחייניתה אנני בארוז היא מחברת ספרי ילדים ומבוגרים. בתחילת 2008, בשלב עריכת הספר, מתה מרי אן שייפר ממחלת הסרטן .

" שיר הלל לכוחה של המילה הכתובה... ג´ולייט מוצאת במכתבים לא רק השראה לספרה, אלא גם השראה לחייה - כפי שגם הקורא ימצא לחייו שלו ."פבלישרס ויקלי

הספר הבנוי כרומן מכתבים מספר את סיפורם של לונדון וגרנזי (אחד מאיי התעלה בין אנגליה וצרפת) במהלך מלחמת העולם השנייה ובשנה-שנתיים שלאחר סיומה. על הפצצות ורעב, מחנות ריכוז וחיי היומיום תחת הבליץ בלונדון או תחת שלטון הכיבוש הגרמני בגרנזי. אבל זה לא עוד ספר על השואה או על מלה"ע ה2, זה ספר על אהבת אדם ואהבת ספרים ועל האי גרנזי. באחד המכתבים (לא מצאתי את הציטוט המדויק) אומרת אחת הדמויות, שכשמספרים את ההיסטוריה בצורה לא יבשה, היא נכנסת עמוק יותר לראש וללב, וכך הדבר בספר הזה.
ג'ולייט אשטון היא עיתונאית וסופרת שבמהלך המלחמה כתבה טורים סטיריים בעיתון לונדוני, לאחר שהטורים נאספו לספר מצליח, היא מחפשת נושא לספר חדש, מכתב מדאוסי אדאמס מוביל אותה לגרנזי ולאנשים שהופכים לחבריה.
"בזכות התערבותך האדיבה קיבלתי מכתבים ארוכים ומקסימים מגברת מוגריי ומאיסולה פריבי. לא ידעתי שהגרמנים מנעו מגרנזי כל חדשות מבחוץ, אפילו מכתבים. זה הפתיע אותי כל כך. לא היתה סיבה אמיתית להפתעה - ידעתי שאיי התעלה נכבשו, אבל מעולם לא חשבתי, אפילו לא פעם אחת, על משמעות הדבר. בורות עיקשת, זה מה שזה." (עמ' 59)
ויש גם רומנטיקה כמובן, בנוסח האנגלי שבין אמצע המאה ה20 לבין האחיות ברונטה (שרוחן בהחלט מרחפת מעל ובתוך הספר), 2 משולשי אהבה שג'ולייט מעורבת בהם, אם כי לקורא די ברור מה יהיה הסוף.
"האם אני מאוהבת בו? איזו מין שאלה זאת? היא כמו פיל בחנות חרסינה, וממך אני מצפה ליותר. הכלל הראשון של החטטנות הוא לתקוף את העניין בעקיפין - בזמנו, כשהתחלת לכתוב לי מכתבים מסוחררים על אלכסנדר, לא שאלתי אותך אם את מאוהבת בו, שאלתי מה החיה החביבה עליו - כמה גברים היו מודים שהם אוהבים ברווזים?..." (עמ' 89)


הסיפור מאחורי העובדה שעל הספר חתומות שתי סופרות הוא עצוב, מרי אן שייפר הגיעה לגרנזי עוד בשנות ה70 של המאה ה20, בעקבות תחקיר לספר אחר שרצתה לכתוב (כמו בספר, היא רצתה לכתוב משהו אחד, שמעה על גרנזי במקרה, נסעה לשם והתאהבה במקום). במהלך כתיבת הספר היא חלתה בסרטן ואחייניתה (סופרת בעצמה) גוייסה לעזור להשלים את כתיבת הספר ועריכתו. שייפר נפטרה לפני שהספר יצא לאור.
שם הספר הדי מוזר יכול להרתיע מלגשת לספר, אבל כדאי לתת לו הזדמנות. לפני שקניתי אותו חיפשתי עליו ביקורות ברשת, מבקרי הספרות המכובדים התייחסו אל הספר כאל סוכרייה דביקה, אבל המלצות של גולשים (ואם לומר את האמת, גולשות) היו מאד חיוביות וגם אני מצטרפת להמלצות החמות. נכון, לא מדובר על ספר ארוך ועמוק במיוחד, אבל הפשטות שלו כובשת.

תלוי באוויר 
Up in the Air


את הסרט הזה כולם אוהבים וכולם אוהבים לאהוב (חוץ מאחותי, בעצם). ואיך לא, עם קלוני בתפקיד הראשי בסרט שהוא משל לחיים המודרניים בהם אנו חיים. 
תקציר הסרט:

ג'ורג' קלוני מגלם את דמותו של ריאן בינגהם, שתפקידו בחיים הוא לפטר אנשים. החברה בה הוא עובד שולחת אותו ממקום למקום ברחבי ארה"ב על מנת לפטר עובדים במקום מנהלי החברות. התפקיד שלו מטיס אותו ממקום למקום, בדירה הקטנה שלו הוא נמצא במצטבר בערך 40 יום בשנה, ואת חייו הוא מבלה בטיסות (מחלקת עסקים ומעלה כמובן) ומלונות, בחיים ע"ח תקציב ההוצאות של החברה ובמטרה אחת - צבירת מיילים והגעה ליעד שהציב לעצמו.
בינגהם גם מעביר הרצאות/קואצ'ינג שמציעות לאנשים לרוקן את התיק שלהם ולהסיר משהו מהמשא שהם נושאים על גבם בתיק הדימיוני. נאמן לשיטתו, חייו מרוכזים בטרולי קטן, ומשפחה? זה תיק ממש כבד, עדיף לא לקבל מהם שיחות בכלל.
בשלב מסוים, מוצמדת לבינגהם נטלי (אנה קנדריק) עובדת חדשה בחברה. בחורה צעירה שהרגע סיימה אוניברסיטה, ויש לה רעיון מצוין לחיסכון בעלויות, לפטר את העובדים בשיחה וירטואלית. כך יחסכו כל עלויות הטיסות והמלונות והעבודה תעשה מהקול סנטר באומהה, נברסקה. מאחר ובינגהם הוא המתנגד העיקרי לשינוי היא מתלווה אליו לסבב טיסות שגרתי.

מה באמת צריך לקחת במזוודה

בבקשה תן לי לפטר אותו

במקביל מנהל בינגהם רומן עם אלכס (ורה פלמינג), נוסעת מתמידה בעצמה שמציגה את בת דמותו הנשית.

סיפור נוסף בסרט הוא חתונתה של אחותו הצעירה (בגילומה של מלני לינסקי (Melanie Lynskey) הידועה כרוז משני גברים וחצי), שמחייב את בינגהם להתייחס למשפחה, ונותן לנו אפשרות לראות היכן גדל.

איזה גימיק מעולה לחתונה!

למרות שהסרט הזה מוצג לעיתים כקומדיה רומנטית, אין כאן משולש רומנטי או משהו בסגנון. הסרט לטעמי הוא קומדיה מרירה על החיים בעולם קפיטליסטי, שיש בו מי שמתעשרים מלפטר עובדים. יותר ציני מזה, כנראה לא יכול להיות.
חלום הטרמינלים (ומי לא חולם על טיסות במחלקה ראשונה או לחילופין להגיע בספונטניות לשדה התעופה ולעלות על טיסה ליעד אקזוטי), הטיסות והארוחות הלא מוגבלות, מוצגים כאן כמציאות שבה אנשים חיים. ואין מה להגיד, מעבר של חלומות למציאות הוא לא תמיד חיובי.

במאי הסרט, ג'ייסון רייטמן Jason Reitman, ביים גם את 'תודה שעישנתם' וג'ונו' הנפלאים, וגם כאן הדיאלוגים שנונים והסרט זורם בקצביות. לדעתי, זה אחד הסרטים היחידים בשנים האחרונות שלא בדקתי את השעון לאורך כל הסרט. בהחלט סרט שאני אשמח לראות שוב.
שאלה אחת (בעצם שתיים) נותרה בשבילי לא פתורה: איך הוא מכניס את כל הבגדים שלו למזוודה הקטנה???. ולא הקאטים המהירים בסרט לא מספקים אותי. וגם, יכול להיות שיש לו רק חליפה אחת?

*התמונות מאתר הסרט ומסינמסקופ.
עוד בעניין:
הביקורת של יאיר רווה בסימסקופ
וגם של ניב שטנדל במעריב
וראיון עם הבמאי 

ועד שהשלמתי את כתיבת הפוסט הזה קרו כמה דברים, קודם כל הטמפרטורות פה עולות, הקרח על המדרכות נמס ואפשר לראות אנשים מסתובבים בחוץ, אוטוטו האביב כאן.
דבר נוסף שקרה הוא שהעברנו את כל הארגזים שלנו מלונבורג לברלין, ואני שמחה שסיימנו עם זה ואנחנו יכולים להשאיר את הפרק הזה בחיינו מאחור (טוב, נשאר לנו איזה עניין קטן שם, אבל בכל זאת :-).
וגם, נהייה פורים! החג האהוב עלי כילדה והרבה פחות אהוב עלי מאז שבכל חג קרה איזה אסון.
השבוע הכנתי משלוחי מנות לכמה חברות, ככה בערך זה נראה:

חג שמח!