פרידה מברלין

והפעם לא מדובר על הספר של כריטופר אישרווד אלא על הפרידה שלי מברלין ומגרמניה.

הרבה דברים קרו בשבועות האחרונים, לי ולו ולשנינו ביחד שהביאו אותנו להחלטה שחוזרים לישראל.

אולי לתמיד, אולי להרבה זמן ואולי רק מנוחה קלה ונחזור בכוחות מחודשים לגרמניה, הכל יכול להיות והכל פתוח מבחינתנו, אבל בשלב הזה הכי נכון לנו לחזור לישראל, למשפחה, לחברים וכן, זה מרגיש קצת כמו לחזור הביתה.

חכמים וטובים ממני אמרו כבר ש'הבית' נמצא בדימיון שלנו ואי אפשר באמת לחזור 'הביתה'. יותר מזה, נצטרך להקים מחדש את הבית שלנו.

הרבה אכזבות ותסכולים היו מנת חלקי בשבועות האחרונים, גם מעצמי וגם מדברים שלא קרו כמו שרציתי ותכננתי. יותר מהכל אופיינה התקופה הזאת בבלבול וברגשות מעורבים. אבל אי אפשר לחיות כך לנצח וחייבים להחליט מתישהו.

את הרעיון לחזור (לפני כמה חודשים, אגב) הגה דווקא האיש, שכנראה הגיע לשלב שהוא מכיר אותי יותר טוב מעצמי ויודע עד כמה המשפחה חסרה וגם כמה קשה לי להיות במעמד הביניים הזה שלא מאפשר לי לעבוד או להתפתח בזכות עצמי כאן בגרמניה. בנוסף לכל אלו, הבירוקרטיה הגרמנית התישה אותנו.

שנינו יודעים שאם לא היינו חוזרים עכשיו, אולי לא היינו חוזרים אף פעם. כשעמדנו בצומת דומה לפני כשנה וחצי היה ברור לשנינו שנשארים, הפעם המצב שונה. הכל התנקז למעשה למקום אחד שבו החזרה לארץ נראתה הכי טובה ונכונה למצב שלנו כרגע. 

אז למה אני מרגישה שאני צריכה לתרץ את החזרה ולא עושה אותה בלב שלם?

אולי כי הדברים לא קרו כמו שרציתי, אולי כי הפרידה שלי היא חפוזה בלי יותר מדי זמן להפרד ולעכל את השינוי, למרות שהרבה פעמים שינויים כאלה הם מידיים ואולי כי בשבילי, בעצם, לא היתה אפשרות אחרת.

ואולי גם, כי כמו שהייתי צריכה להסביר לאלו שנשארו בארץ למה אני עוברת לגרמניה, עכשיו אני צריכה להסביר לאלו שכאן למה אני חוזרת, כשאלו וגם אלו לא ממש חושבים על האופציה האחרת כאופציה ממשית, טוב להם איפה שהם. ולי, לי  טוב בשני המקומות.

לא שאני באמת חייבת הסברים למישהו חוץ מלעצמי ואני יודעת שיש הרבה יותר אנשים ששמחים לקראת החזרה שלנו לישראל מאשר אם המצב היה הפוך.

למדתי הרבה בתקופה האחרונה ובכלל בשהות בגרמניה, הרבה על עצמי ועל חברות, ומה אני רוצה ולא רוצה בחיים. יותר מהכל התקופה האחרונה המחישה לי עד כמה האיש שלי הוא החבר הכי טוב שלי ושביחד (עם כל הקיטש שבדבר), ביחד אנחנו יכולים להתגבר על כל הקשיים. ועל חברות ווירטואלית שיכולה לפעמים להיות משמעותית ותומכת לא פחות (אם לא יותר) מחברות 'רגילה'.  אולי זה זמן טוב להודות למשפחה ולחברות שתמכו בתקופה הזאת ולהתנצל בפני כל מי שנעלמתי לו. איכשהו בתקופות כאלו אני מעדיפה הרבה פעמים להתכנס בתוך עצמי.

אז זהו, עוד שבוע בערך אני אנחת ישראל להתחיל פרק חדש בחיים. יהיה טוב. אין אפשרות אחרת.

וכך דבר אחד נסגר 
ובמקומו אחר נפתח 

*אני יודעת שיהיו דברים שאני אתגעגע אליהם בגרמניה, החורף הגרמני הוא בוודאות לא אחד מהם.

היינו שכנים/ Wir waren Nachbarn

כשגרתי בישראל היה את יום השואה, והשואה היתה אנשים. אנשים ששרדו את השואה, עם או בלי מספר על היד. אנשים מסביבי, סבים של-, שכנים, על המדרכות בקיבוץ. מגיל צעיר הייתי מודעת לעניין השואה ושזאת הסיבה למשל, למה יש אנשים שמתנהגים לא כמו כולם (אבל לא על זה רציתי לדבר).
בגרמניה ובפרט בברלין השואה היא מקומות. אבני הזיכרון על המדרכות, מצבות, לוחות זיכרון, בתים.
בגרמניה נוספו לשואה גם הצדדים האחרים של מלה"ע ה2, של הפולנים למשל וכמובן של הגרמנים. מה היה בגרמניה בזמן המלחמה, מה היה אחרי, איך אנשים התמודדו אז והיום. ולא, לא מדובר בפושעים הנאצים שחבל שתלו כל כך מעט מהם בסוף המלחמה, אלא באנשים מהיישוב. הנשים והילדים שנשארו מאחור, קרובים של אנשים שפוגשים כאן שכמה שאני לא אנסה, אני לא אצליח להזדהות עם הסבל שהם טוענים לו. ושוב אני נסחפת...
כי בישראל וזה אני שומעת גם מחברות, אפילו ביום השואה כבר לא מרגישים שיום השואה וכאן זה מסביבי כל הזמן. בישראל עיתון (טיים אאוט 23.7) מרשה לעצמו לכתוב לעשות 'הייד' במקום 'לייק' בפייסבוק ופה נזהרים מאד ולפחות פעמיים בשבוע אני נתקלת בסרט דוקומנטרי בנושא. טוב, זה גם נושא לפעם אחרת. גם ככה אני טוחנת את הנושא הרבה. אולי הרבה מדי.

תחנת וויטנברג פלאץ Wittenbergplatz 

שלט הזיכרון מקרוב ('מקומות הזוועה שאסור לנו לעולם לשכוח' בתרגום חופשי)
 ואבני זיכרון שניתן למצוא בכל פינה בעיר

אבל כל ההקדמה הזאת היא רק כדי להמחיש שגם בביקור סתמי בעירייה העבר נוכח. אם רק מסתכלים למקום הנכון...
לפני כמה זמן הזדמנתי לעיריית שונברג Rathaus Schöneberg(לכל רובע בברלין יש בניין עירייה משלו) לאיזה סידור ביורוקרטי שעבורו נאלצתי לחכות בתור לא פחות משעתיים ורבע. במקביל האיש העביר (בעזרת המובילים) את תכולת הדירה שלנו לדירה החדשה, כל הספרים היו ארוזים והייתי צריכה למצוא לעצמי תעסוקה. (לא ידעתי כמה זמן אני אחכה, אבל הצג הורה על 104 אנשים לפני בתור והוא לא התקדם במהירות. כפי שגיליתי אח"כ מתוך 20 עמדות, עובדות חצי ומתוך ה10 רק כמחצית מקבלות קהל. ברוכים הבאים ליעילות הגרמנית של המאה ה21).
אחרי שמיציתי את חוברות המידע והסודוקו בפלאפון יצאתי לחפש לי קפה. לא מצאתי אבל ראיתי שלט על תערוכה בשם Wir waren Nachbarn, היינו שכנים, בכניסה לבניין. עקבתי אחרי השלטים והגעתי לחדר ארוך שבו מוצגים 131 אלבומי זיכרון לאנשים שפעם חיו ברובע שונברג.

חלק מהיהודים שחיו בברלין לפני המלחמה יצאו מהעיר לערים וארצות אחרות, מאלו שנשארו בברלין לא רבים שרדו את המלחמה. חלק גדול גרו ברובע שונברג Schöneberg וברובע שרלוטנבורג Charlottenburg.

יותר מ6000 יהודים חיו ברובע שונברג, רובע שחי בו ריכוז גדול של יהודים בתחילת המאה ה20, נשלחו לטרנספורטים. 

שלט גדול עומד ליד תחנת וויטנברג מול הK.D.W, בית הכל בו הגדול באירופה שחוגג מאה שנים להיווסדו, מציג את המקומות אליהם נשלחו היהודים: אושוויץ, טרזנישטט, דכאו והרשימה ארוכה.

תערוכת ההנצחה נפתחה בינואר 2010 וכרגע היא מתוכננת להישאר כתערוכת קבע בבית העירייה (עד השנה היא הוצגה כ4 חודשים בשנה החל משנת 2005). כיום מוצגים שם 131אלבומים ביוגרפים ליהודים שפעם היו שכנים ויש עוד אלבומים בתכנון.

האלבומים בכריכת עץ דומים רק בכריכה, שם ותמונה ביחד עם כתובתו, עיסוקו וגורלו - לאן נשלח או לאן היגר.

תוכנו של האלבום הוא אישי. אחד האלבומים הוא של ילדה שהופרדה מהוריה ונשלחה לגטו וורשה (ומשם ככל הנראה לטרבלינקה). באלבום מוצגים מכתבים שהיא שלחה להוריה. 

אולי זה הזמן להגיד שהצוות שעובד שם מקסים, האישה (Frau Stuck אם אני לא טועה) היתה שופעת מידע ומאד רצתה לחלוק אותו. היא מכירה חלק גדול מהאלבומים ואת הסיפורים שמאחוריהם.

המכתבים של הילדה הגיעו דרך סופר גרמני שקנה ספר משומש לצרכי מחקר ורצה להתחקות אחרי החתימה שהיתה בו (או משהו בסגנון). הוא הגיע לקרובה רחוקה של הילדה ששרדה את המלחמה וגרה בארה"ב וברשותה היו המכתבים. שניהם פעלו להנצחת הילדה ומשפחתה באלבום ביוגרפי.

סיפור אחר הוא של אישה שגילתה את שורשיה היהודים-גרמנים זמן קצר לפני מות אימה, והאלבום הביוגרפי הוא של האם.

האלבומים מספרים את סיפורם של אלו שלא שרדו את המלחמה ושל אלו שכן הצליחו לברוח או לשרוד את המלחמה, ישנן תמונות של דורות קודמים ושל הדורות החדשים, של אותה אישה שבילדותה היגרה להולנד, משם לארה"ב ובסוף לישראל ומצולמת עם ילדיה ונכדיה.

לדברי אותה מדריכה, חשוב היה להם להראות את ההתפתחות של הסיפור. לא רק, היו כאן יהודים, הם גורשו ועכשיו הם שם, אלא שיש פנים ושמות ושיש לכל אחד סיפור ייחודי משל עצמו ומסע שהוא עבר אחרי שהוא עזב את הרובע.

     

     

מסביב לחדר תלויות כרטיסיות שמספרות סיפור מאד עצוב. אלו רשימות המשלוחים לפי כתובות. שמות הרחובות ברובע מA עד Z, ובכל אחד מהם לפי מספרים שמות המשפחות שנשלחו לטרנספורטים. אני כותבת ויש לי צמרמורת. הכרטיסיות כתובות בכתב יד וכמובן שמיד הלכתי לראות אם יש מישהו בכתובת שלנו. מזל, אין. אבל ליד יש כל כך הרבה.

יש מעט שמות מפורסמים כמו הלמוט ניוטון ולאו בק, אבל רוב האנשים הם אנונימיים לקהל הרחב ועולם ומלואו לקרובים להם.

   

בתערוכה נערכות סדנאות לילדי בית ספר וסיורים בתיאום מראש, גם בעברית ובאנגלית. אותה מדריכה סיפרה לי על תגובות של ילדים ועל החיבור שלהם לאלבומים. היא מדריכה גם בבית ועידת וואנזה, שם צורת ההנצחה היא אחרת לגמרי.

בתערוכה אפשר לשבת שעות ולקרוא את סיפורי האנשים (לחלקם יש תקציר באנגלית). אני הייתי שם שעה ומשהו וראיתי חלק קטן מאד מהאלבומים.

התערוכה הזו היא מאד פשוטה, אבל הכוח שלה הוא בפשטות. 

אלבום מונח על שולחן, מי  לא יתפתה לפתוח?

לקריאה נוספת:
התערוכה לאורך השנים
על הקונספט מאחורי התערוכה

*שודר ככתבה בתכנית 'קול ברלין' בתאריך 6.08.2010

כתובת:

Rathaus Schöneberg, Veranstaltungshalle
John-F.-Kennedy-Platz
10825 Berlin
Tel: (030) 7560-0

איך מגיעים:

U4 Rathaus Schöneberg
Bus M46, 104 (Rathaus Schöneberg)

מתי פתוח:

שני - חמישי 10:00-18:00

שבת + ראשון 10:00-18:00

שישי לקבוצות בתיאום מראש

כניסה חופשית

החודש החולף: יולי 2010

במרכז העניינים:
עברנו דירה, רק כמה רחובות מערבה אבל אוירה שונה לחלוטין. אנחנו עדיין בשלבי הסתגלות והכרת הסביבה ויש עוד הרבה לעשות כאן, אבל בסה"כ נעים לנו כאן.
המונדיאל נראה כמו משהו מהעבר הרחוק, בעיקר לאור כך שגרמניה לא הגיעה לגמר. את הכדורגל החליפו הטור דה פרנס, אליפות אירופה באתלטיקה, ווימבלדון וכמובן מירוץ פורמולה1. אין מה להגיד, האיש חושף אותי להרבה ספורט.
חצי חודש היה חם ולוהט, בהתחשב בעובדה שאין כאן מזגנים כל נסיעה בתחבורה הציבורית היתה סיוט, החצי השני של החודש היה ידידותי ומי יודע מה יהיה באוגוסט?
חברה מישראל ביקרה בברלין והיה מאד כיף לבלות איתה ולפגוש את אחיה שגם גר בברלין.
שתי חברות, שאחת מהן הכרתי עד עכשיו רק במימד הווירטואלי, הגיעו לברלין והיה כיף לפגוש אותן. מסוג הדברים שכ"כ חסרים כאן - לשבת ולצחוק עם חברים בלי לחפש את המילים הנכונות.

15.7 יום קיץ חם (מאד, בערך 35 מעלות) בברלין

איפה הייתי ומה עשיתי
תערוכת קומיקס ושני סרטים דוקומנטריים על ארט ספיגלמן, כתבתי עליהם בבלוג וכתבה שהכנתי בנושא שודרה בקול ברלין.

ספרים
פתאום דפיקה בדלת - אתגר קרת, קיבלתי מתנה מהחברה מישראל ואני נהנית ממנו בטעימות קטנות. אתגר קרת הוא אמן הסיפור הקצר וכל סיפור בורא עולם ומלואו. רשמתי לי לנסות למצוא ספרים שלו שתורגמו לגרמנית, יכול להיות מעניין.
מסעותי עם צ'רלי- ג'ון סטיינבק, ספר שנכתב בראשית שנות ה60 ועדיין אקטואלי. כתיבה מצוינת. קיבלתי אותו בהשאלה מחברה והוא מסוג הספרים שאני רוצה שיהיו בספרייה הפרטית שלי.
אמיל והבלשים - אריך קסטנר, קוראת אותו אחרי הרבה שנים, הפעם בגרמנית. גם את הספר הזה קיבלתי בהשאלה. רובו מתרחש באזור שגרתי בו (ומאד קרוב להיכן שאני גרה כרגע).
על העולם קצת אח"כ ויתרתי מטעמי חוסר עניין, אבל קיבלתי כמה ספרים חדשים בהשאלה מחברה אחרת, אז החודש צפוי להיות פורה.

סרטים
Extact - תמצית עם ג'ייסון ביימן (משפחה בהפרעה) ובן אפלק. סרט די גרוע, יותר מדי גברים שמתלבטים על שטויות..
גברים שבוהים בעיזים - סרט חביב ודי מצחיק עם ג'ורג' קלוני, יואן מקגרגור, ג'ף ברידג'ס וקווין ספייסי.
אני עדיין בחיפוש אחר ספריית DVD קרובה אלינו (כנראה שהקודמת היא הקרובה ביותר והיא לא מאד קרובה), מאד אהבתי את הקרבה לספרייה והאפשרות לראות סרטים לעיתים קרובות.

תכניות לחודש אוגוסט
להספיק לתערוכה של פרידה קאלו  שמוצגת בברלין
להשתתף בפסטיבל 'ימי תרבות יהודיים בברלין'
לחגוג את יום ההולדת :-)

וזאת גם ההזדמנות לאחל מזל טוב נשיקות וחיבוקים לאמא שלי ולאחותי שחגגו החודש יום הולדת ♥♥

ציפור גן עדן בגינה של ההורים

יום השואה 2010

לרגל יום השואה, חשבתי שיהיה מעניין, לספר את הסיפור של היהודים שחיו בLüneburg, העיר בה גרנו עד לפני מספר חודשים.
אני אסייג מראש, שהרבה אני לא יודעת, כי באזור הזה הדחיקו את החלק הזה בהסטוריה ממש טוב וגם אין כל כך את מי לשאול.

לינבורג היא עיר קטנה למדי דרומית להמבורג, כמו המבורג גם היא הנזה-שטאד והיתה מאד עשירה בעברה. יהודים תועדו לראשונה בעיר בסביבות שנת  1200, גורשו וחזרו בסוף המאה ה-17. ערב מלחמת העולם השניה, חיו בעיר כ-175 יהודים. רובם סוחרים.

התמונה הזאת היא של חנות שהיתה בבעלות יהודים, אשר מכרו אותה בתחילת שנות ה30 ועברו לארה"ב. המבנה יושב על כיכר העיר 50 מטר מבית העיריה, והיה למעשה בית- כל בו, בקומה הראשונה מסעדה, בקומות האחרות בגדים וכדומה, בקומה העליונה גרה המשפחה.

לפי מה שסיפרו לנו בסיור (שבו שמעתי את רוב הפרטים המצוינים בפוסט הזה), אחד הבנים של בעלי הכל בו חזר ללינבורג אחרי המלחמה, אבל אף אחד ממכריו לא הסכים לפגוש אותו.

חנות נעליים שהיתה בבעלות יהודים, הם נאלצו למכור אותה, בעקבות חוקי הרייך. הבעלים הנוכחים (הוריהם/סביהם) קנו אותה ב75 מארק. (גם בתרגום לכסף בן זמננו, זה מעט מאד כסף).

ממש בכניסה  לחנות ישנם 2 לוחות מתכת קטנים, קבועים במדרכה, לזכר בעלי החנות היהודים, שנשלחו למזרח, ושם נרצחו. בניהם נשלחו לפני המלחמה לחו"ל ונצלו.

את הלוחיות האלה, שהן פרויקט הנצחה ארצי, ניתן למצוא במספר מקומות בעיר ובגרמניה כולה. אבל צריך ממש לחפש. מצד שמאל הגודל שלהן, בהשוואה לכף רגל.

הכוונה המקורית, של מי שתכנן את לוחיות ההנצחה, היתה שהן ייבלטו מס' סנטימטרים מעל המדרכה. משיקולי בטיחות זה לא אושר, וכך נשארנו עם לוחיות שמתחבאות.

בית הכנסת בעיר

היהודים בעיר בנו בית כנסת חדש, שבנייתו הסתיימה כשנה לפני ליל הבדולח. (זה צילום מצילום, אז האיכות לא משהו). הם לא הספיקו להשתמש בו הרבה, לפני ליל הבדולח. בליל הבדולח בית הכנסת נפגע מאבנים, אך לא נשרף.

לאחר המהומות הגיעה העירייה להסכם עם הקהילה היהודית לפיו הם יפרקו את הבניין ויימכרו את השטח לעיר (תמורת סכום סמלי, כמובן) וזאת בכדי שהיהודים יוכלו להציל משם את ספרי הקודש. את הלבנים הם מכרו, אוסף ספרי הקודש שהיה ברשות בית הכנסת נעלם ולא נמצא לאחר תום המלחמה.

מסתבר שבמספר מקומות בגרמניה הגיעו העיריות להסכם כזה עם הקהילות היהודיות, אני לא בטוחה מה עדיף, לראות את בית הכנסת נשרף או לפרק אותו במו ידיך.

בבית הזה היו כלואים אסירים פוליטיים שהיו בשירות עיריית לינבורג בזמן מלה"ע ה2, תפקידם היה לנקות את העיר, לאסוף זבל וכיו"צ. הבניין הוא ממש בסמוך לבית ספר תיכון שתלמידיו נהגו להציק ולהתגרות באסירים. על הבניין קבוע שלט הסברה קטן. בכלל, יש הרבה מקומות עם שלטי הסברה, רק שהם שקופים וכתובים בכתב די קטן (ובגרמנית בלבד, כמובן) כך שאם לא יודעים על קיומם, קשה להבחין בהם.

אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני בין האומות

במקום בו היה בית הכנסת, ישנה כיום אנדרטה קטנה, לזכר יהודי לונבורג שנרצחו בשואה. למרות שמדובר בצומת מרכזית בעיר, קשה להבחין באנדרטה, היושבת במעין גן קטן מוקף שיחים.  אני חייבת להגיד, שהמקום מטופח ושמור היטב (מחליפים פרחים כל עונה) וניתן להבחין באבנים שהניחו מבקרים ליד האנדרטה.

זוהי האנדרטה לזכר, 'כל אותם שמתו בזמן המלחמה 1939-1945'. ניסוח מעצבן לא? עברתי בצומת הזאת מלא פעמים, זה לא מפסיק לעצבן אותי. לעיר לקח המון שנים לבנות אנדרטה כזו, והיה ויכוח היכן היא תהייה, כשהיה חשוב למקם אותה במקום מרכזי. אז מצאו פארק במקום מרכזי לכל הדעות (אחת הכניסות למרכז העיר, ליד התיאטרון) ושמו את האנדרטה. אני לא אחדש לכם, אם אני אגיד, שהרבה אנשים לא יודעים על קיומה.

אני מניחה שזאת לא היתה הכוונה המקורית ואני מוצאת את זה מעט אירוני בהתחשב בניסוח שעל האנדרטה, אבל ממול לאנדרטה, היכן שהיום יש חנות למזרונים, היה פעם אולם הספורט, שם בוצעו המשפטים הראשונים לאנשי הSS לאחר המלחמה. בינהם הימלר שנתפס לא רחוק. (הוא התאבד במעצר).

ועוד משהו שאותי משעשע בכל פעם, זוהי אחת מ3 הכנסיות הגדולות בעיר. ככה היא נראית מהצד של העיר, וכך מהצד של הכיכר המרכזית.

אין לזה שום קשר ליהודים. כנראה שזה קשור לאגודה מסחרית כזו או אחרת מימי הביניים.

מגורים בגרמניה ובפרט בברלין מזמנים תזכורת מתמדת לעבר, אם בלוחות הזיכרון שפזורים בעיר ואם בסיפורים מקומיים. על תחנת הרכבת הקרובה אלינו ישנו שלט זיכרון להומואים ולסביות שהוצאו להורג בשואה, ליד תחנת וויטנברגפלאץ (זאת שקרובה ל KDW) יש שלט ענק שמודיע שמכאן יצאו משלוחים של היהודים ומפרט מקומות ומספרים.
לפעמים נדמה לי שהחיים כאן מזמנים התמודדות עם העבר הרבה יותר מאשר מגורים בישראל ובוודאי בכל ארץ אחרת.