להיט בראש

אין כמו השלאגרים הגרמנים בכדי לקחת הפוגה מהמציאות היומיות. שירים קלילים וקליטים בעטיפה נוצצת וכל המרבה זהבים, פאייטים ופרחים הרי זה משובח. וכמובן אין לשכוח את השיער המתוקתק, בין אם מדובר על נשים או על גברים.
שירי השלאגרים הם סגנון במוזיקה הפופולרית במרכז וצפון אירופה, כשהארצות דוברות הגרמנית מובילות בראש (וגרמניה, כמובן בראשן). הסגנון הזה פופולרי מאד בגרמניה (או לפחות בחלקים גדולים של האוכלוסיה) ויש המון המון זמרים וזמרות ששרים בסגנון הזה.
כשחשבתי על ההקבלה הישראלית, הראשון שעלה לי בראש זה צביקה פיק עם 'ארטיק, קרטיב, שוקולד בננה' וגם שלישיית שוקולד מנטה מסטיק ובכלל שנות ה80, למרות שהז'אנר הזה היה  קיים עוד הרבה קודם.  אבל ככל שחשבתי על זה יותר אני חושבת שההקבלה הכי נכונה (נכון לימים אלו) תהיה המוזיקה הים תיכונית בסגנון קובי פרץ, משה פרץ, אבי פרץ ושיראל. (אני מקווה שאני לא פוגעת באף אחד מחובבי שני הסגנונות במיוחד בטליה ג., שלפחות מוזיקלית קשה לשמוע את ההבדלים בינהם).
לא מעט כסף מושקע בעטיפה נוצצת, מיתוג ותדמית המבצע/ת וכמובן בשירים הקליטים שברגע שמתעכבים לרגע על המילים, קשה שלא לפרוץ בצחוק (מיד כמה דוגמאות).
בשני הסגנונות המוזיקליים ישנם שירים ומבצעים ששורדים שנים על גבי שנים בתחום ולא מעט כסף זורם בתעשיות הללו.
בגרמניה, היכן שהורדת קבצי מוזיקה ותוכן אחר אסורה על פי חוק ואף נאכפת, עדיין קונים הרבה דיסקים ואפילו סינגלים (וכן, כן אפילו תקליטי ויניל שעושים קאמבק), כך שגם זמרים שאינם נחשבים לליגת העל, יכולים להתפרנס בכבוד מהמוזיקה שלהם.
לא מעט זמרות וזמרים מצליחים עברו לחיות מחוץ לגרמניה, למשל במיורקה, היכן שמזג האוויר הרבה הרבה יותר נוח.
אני וגם האיש שאיתי לא משתגעים על המוזיקה הזאת, בלשון המעטה, אבל קשה להוציא את השירים האלו מהראש.
אני נחשפת לאמנים בעיקר בכל מיני תוכניות אירוח או בישול למינהן (תודה לאל שבתחנת הרדיו שאני שומעת לא משמיעים שלאגרים) ומכירה כל פעם עוד זמר/ת שכולםםםם מכירים חוץ ממני (וגם מהאיש לפעמים).

אני מזהירה מראש, כל השירים בגרמנית וזאת ממש טעימה קטנה מחשש להרעלת סוכר.
מי שרוצה עוד מוזמן לאתר הזה או הזה או הזה, או לעשות חיפוש deutsche Schlager

ראשון מאתיאס ריים, עם השיר 'לעזאזל אני אוהב אותך', Matthias Reim - Verdammt ich lieb dich , אחד הראשונים שהכרתי כאן.
הקליפ משנות ה90 אבל הרבה מתיאס לא השתנה, רק השתבח עם הגיל. זה הלהיט הכי מצליח שלו. למעשה הוא כתב את השיר וניסה למכור אותו לאמנים אחרים, אחרי שהוא לא הצליח והקריירה שלו היתה די בשפל הוא הקליט את השיר והשאר הסטוריה. או היסטריה.

הפזמון כולל את המילים (בתרגום חופשי):
לעזאזל אני אוהב אותך!  Verdammt ich lieb Dich! 
אני לא אוהב אותך! Ich lieb Dich nicht! 
לעזאזל אני צריך אותך !Verdammt ich brauch Dich! 
אני לא צריך אותך !Ich brauch Dich nicht! 
לעזאזל אני רוצה אותך Verdammt ich will Dich! 
אני לא רוצה אותך !Ich will Dich nicht! 
אני לא רוצה לאבד אותך! Ich will Dich nicht verliern!

Matthias Reim - Verdammt ich lieb dich 1996 (1990)

אי אפשר להגיד שלאגרים בלי השיר האלמותי 'אבל בבקשה עם קצפת'  של אודו יירגנס  Udo Juergens(קשה לעברת שמות גרמניים) או בשמו הגרמני  Aber bitte mit Sahne, הוא בן 76 ועדיין מופיע ואי אפשר להגיד שהוא השתנה הרבה בשנים שחלפו מאז שהקליפ הזה צולם.

Aber bitte mit Sahne - MyVideo

וכמובן שמקומו של  יורגן דרווס עם 'המלך של מיורקה'  Koenig von Mallorca- Juergen Drews לא נפקד. אגב, הוא באמת גר הרבה שנים במיורקה ומופיע שם במועדונים. אגב2, הוא חגג השנה יום הולדת 65 וכן, ככה הוא נראה.

ממש לאחרונה התוודעתי לכריסטינה באך Kristina Bach, זמרת, יוצרת ומפיקה, אחת מהגדולות בז'אנר.
אחד השירים המצליחים שלה הוא 'קודם קפוצ'ינו' Erst ein Cappuccino והולך בערך כך
קודם קפוצ'ינו erst ein Cappuccino
אח"כ קצת וינו dann ein bißchen Vino
ואח"כ אותך und dann du

לאחת מהלהקות שהיא הקימה היא קראה בשם 'הקפוצ'ינואים'.

ויש גם את מישל Michelle שהתגלתה ע"י קריסטינה באך (זו מלמעלה) וייצגה את גרמניה באוירוויזיון 2001. לא מזמן יצא לה תקליט נוסף ובתה התמודדה כזמרת  בתוכנית הקאסטינג 'הסופרטאלנט' של דיטר בוהלן (זה ממודרן טוקינג, מפיק פופ נחשב בגרמניה). אגב, יש לה בת נוספת מיחסיה עם הזמר מתיאס ריים.

כאן עם הלהיט 'נסיכה קטנה' Kleine Prinzessin (לא מזכיר את 'כמו סינדרלה' של שרית חדד?)

ולא יכולתי להתאפק אז גם בדואט עם מתיאס ריים ' אדיוט'  Idiot

השירים האלו הם חלק קטן מאד מאד מתרבות השלאגרים, שהיא תרבות של ממש והרבה יותר מסגנון מוזיקלי.
ואחרי שביליתי שעות במציאת השירים (חלק מהשירים אי אפשר לראות ביוטיוב בגרמניה בגלל עניניים של זכויות יוצרים ולכן הייתי צריכה לחפש אתרים חלופיים, מה גם שאני לא ממש מכירה שלאגרים), אחרי כל זה נזכרתי שהיינו במצעד השלאגרים בהמבורג והלכתי לחפש תמונות בזיכרון החיצוני |אייקון מזיע|.

חוויה של פעם בחיים המצעד הזה, לוקח את מצעד הגאווה והאהבה באווירה שיש בו. כמובן שגם כאן יש סקס ופרובוקטיביות ומסחריות, אבל העיקר הוא שירי השלאגרים. 

ממש במקרה הגענו להמבורג באותו היום וממש במקרה גם לרחבה בסנט פאולי  St. Pauli ממנה התחיל המצעד.

המצעד כלל כמה עשרות משאיות של כל מיני מועדונים מרחבי גרמניה והרבה אנשים לבושים כמו למסיבת תחפושות, הרבה קבוצות שהתלבשו לפי נושא, הרבה הרבה אלכוהול ושירי שלאגרים באוויר.
והם קצת כמו בועות סבון, קלילים ועושים תמיד מצב רוח טוב.

האיש הזה נראה כמו הארץ4 טיפוסי שחילק משקאות מתוך הסל של ההליכון

יריד רנסנס

בזמן שמציאות חיי נמצאת על סף שינוי, חשבתי להעלות כמה תמונות מיריד רנסנס שביקרנו בו בשנה שעברה.
היריד התקיים בעיר העתיקה בלונבורג (Lüneburg), ה Altstadt, שנמצאת מאחורי בית העירייה. השכונה (שהיא חלק ממרכז העיר שכולו למעשה מורכב משרידים או שחזורים של העיר העתיקה) מקסימה ביופיה. בימים יפים הייתי הולכת לשוטט שם בין הבניינים המיוחדים.
לא מזמן חגגה לונבורג 1000 שנות קיום, בחלק גדול מהן היא היתה עיר מאד עשירה, בגלל מכרות המלח שהיו בה, ואפשר לראות מבנים במגוון סגנונות ארכיטקטורה, כפי שהתפתחו לאורך ההסטוריה. הבעיה היחידה, בגלל שהרחובות מאד צרים, קשה לצלם בניין שלם במצלמה רגילה.
ביריד רנסנס הציגו בעלי מלאכה 'מפעם' חפצי אומנות למכירה ואת שיטות העבודה הנהוגות בתקופת הרנסנס. כל המציגים היו לבושים בבגדים תקופתיים ובכניסות לרובע הוצבו 'שערים' ו'שומרים' והנכנסים התבקשו לשלם מס כניסה. בפועל, לתרום ככל יכולתנו, בתיאוריה להמחיש שכניסה לעיר ללא תשלום מס לא היתה אפשרית אז.
היו גם שומרים במדים שהסתובבו בין הדוכנים ויחסית מעט מאד מהדוכנים הרגילים שיש כמעט בכל שוק או יריד (אבל אל דאגה, כמובן שהיו בירה ונקניקיות). בחלק מחצרות הבתים הוקמו מעין גינות בירה שהיה אפשר לשבת ולהנות ממזג האויר הנאה שהיה באותו היום.
האוירה כולה היתה נינוחה ופחות מסחרית מאשר שווקים אחרים. היה מקסים לראות ילדים מרותקים לתהליכי היצירה המיוחדים שהוצגו שם. על רוקמת התחרה למשל, יכולתי להסתכל שעות. בהחלט לא דברים שרואים כל יום.

'שערי העיר' בכניסות למתחם היריד

רוקמת התחרה

מקרוב

מהצד השני

ומרחוק

עוד בימי הביניים היא מכרה עוגות בפינה זו של העיר :-)

הסברים ניתנו בחפץ לב ובאריכות

בחלק מהמקומות יכלו הילדים להתנסות בעבודה

תהליך הפקת המלח כמו במכרות העיר, אידוי המים באגני מתחכת מעל אש וגריפת המלח

 ילדים מרותקים ומתעניינים בכל מקום

 כניסה לחצר בירה וכנסיית מיכאליס הקדוש (אחת משלוש הכנסיות הגדולות בעיר, בה התחנך בך במשך שנתיים) 

מציגים בהפסקת תה ושומרי העיר במנוחה

רחובות בשכונה וכמה בתים 

מבט אחרון אל העיר העתיקה

היינו שכנים/ Wir waren Nachbarn

כשגרתי בישראל היה את יום השואה, והשואה היתה אנשים. אנשים ששרדו את השואה, עם או בלי מספר על היד. אנשים מסביבי, סבים של-, שכנים, על המדרכות בקיבוץ. מגיל צעיר הייתי מודעת לעניין השואה ושזאת הסיבה למשל, למה יש אנשים שמתנהגים לא כמו כולם (אבל לא על זה רציתי לדבר).
בגרמניה ובפרט בברלין השואה היא מקומות. אבני הזיכרון על המדרכות, מצבות, לוחות זיכרון, בתים.
בגרמניה נוספו לשואה גם הצדדים האחרים של מלה"ע ה2, של הפולנים למשל וכמובן של הגרמנים. מה היה בגרמניה בזמן המלחמה, מה היה אחרי, איך אנשים התמודדו אז והיום. ולא, לא מדובר בפושעים הנאצים שחבל שתלו כל כך מעט מהם בסוף המלחמה, אלא באנשים מהיישוב. הנשים והילדים שנשארו מאחור, קרובים של אנשים שפוגשים כאן שכמה שאני לא אנסה, אני לא אצליח להזדהות עם הסבל שהם טוענים לו. ושוב אני נסחפת...
כי בישראל וזה אני שומעת גם מחברות, אפילו ביום השואה כבר לא מרגישים שיום השואה וכאן זה מסביבי כל הזמן. בישראל עיתון (טיים אאוט 23.7) מרשה לעצמו לכתוב לעשות 'הייד' במקום 'לייק' בפייסבוק ופה נזהרים מאד ולפחות פעמיים בשבוע אני נתקלת בסרט דוקומנטרי בנושא. טוב, זה גם נושא לפעם אחרת. גם ככה אני טוחנת את הנושא הרבה. אולי הרבה מדי.

תחנת וויטנברג פלאץ Wittenbergplatz 

שלט הזיכרון מקרוב ('מקומות הזוועה שאסור לנו לעולם לשכוח' בתרגום חופשי)
 ואבני זיכרון שניתן למצוא בכל פינה בעיר

אבל כל ההקדמה הזאת היא רק כדי להמחיש שגם בביקור סתמי בעירייה העבר נוכח. אם רק מסתכלים למקום הנכון...
לפני כמה זמן הזדמנתי לעיריית שונברג Rathaus Schöneberg(לכל רובע בברלין יש בניין עירייה משלו) לאיזה סידור ביורוקרטי שעבורו נאלצתי לחכות בתור לא פחות משעתיים ורבע. במקביל האיש העביר (בעזרת המובילים) את תכולת הדירה שלנו לדירה החדשה, כל הספרים היו ארוזים והייתי צריכה למצוא לעצמי תעסוקה. (לא ידעתי כמה זמן אני אחכה, אבל הצג הורה על 104 אנשים לפני בתור והוא לא התקדם במהירות. כפי שגיליתי אח"כ מתוך 20 עמדות, עובדות חצי ומתוך ה10 רק כמחצית מקבלות קהל. ברוכים הבאים ליעילות הגרמנית של המאה ה21).
אחרי שמיציתי את חוברות המידע והסודוקו בפלאפון יצאתי לחפש לי קפה. לא מצאתי אבל ראיתי שלט על תערוכה בשם Wir waren Nachbarn, היינו שכנים, בכניסה לבניין. עקבתי אחרי השלטים והגעתי לחדר ארוך שבו מוצגים 131 אלבומי זיכרון לאנשים שפעם חיו ברובע שונברג.

חלק מהיהודים שחיו בברלין לפני המלחמה יצאו מהעיר לערים וארצות אחרות, מאלו שנשארו בברלין לא רבים שרדו את המלחמה. חלק גדול גרו ברובע שונברג Schöneberg וברובע שרלוטנבורג Charlottenburg.

יותר מ6000 יהודים חיו ברובע שונברג, רובע שחי בו ריכוז גדול של יהודים בתחילת המאה ה20, נשלחו לטרנספורטים. 

שלט גדול עומד ליד תחנת וויטנברג מול הK.D.W, בית הכל בו הגדול באירופה שחוגג מאה שנים להיווסדו, מציג את המקומות אליהם נשלחו היהודים: אושוויץ, טרזנישטט, דכאו והרשימה ארוכה.

תערוכת ההנצחה נפתחה בינואר 2010 וכרגע היא מתוכננת להישאר כתערוכת קבע בבית העירייה (עד השנה היא הוצגה כ4 חודשים בשנה החל משנת 2005). כיום מוצגים שם 131אלבומים ביוגרפים ליהודים שפעם היו שכנים ויש עוד אלבומים בתכנון.

האלבומים בכריכת עץ דומים רק בכריכה, שם ותמונה ביחד עם כתובתו, עיסוקו וגורלו - לאן נשלח או לאן היגר.

תוכנו של האלבום הוא אישי. אחד האלבומים הוא של ילדה שהופרדה מהוריה ונשלחה לגטו וורשה (ומשם ככל הנראה לטרבלינקה). באלבום מוצגים מכתבים שהיא שלחה להוריה. 

אולי זה הזמן להגיד שהצוות שעובד שם מקסים, האישה (Frau Stuck אם אני לא טועה) היתה שופעת מידע ומאד רצתה לחלוק אותו. היא מכירה חלק גדול מהאלבומים ואת הסיפורים שמאחוריהם.

המכתבים של הילדה הגיעו דרך סופר גרמני שקנה ספר משומש לצרכי מחקר ורצה להתחקות אחרי החתימה שהיתה בו (או משהו בסגנון). הוא הגיע לקרובה רחוקה של הילדה ששרדה את המלחמה וגרה בארה"ב וברשותה היו המכתבים. שניהם פעלו להנצחת הילדה ומשפחתה באלבום ביוגרפי.

סיפור אחר הוא של אישה שגילתה את שורשיה היהודים-גרמנים זמן קצר לפני מות אימה, והאלבום הביוגרפי הוא של האם.

האלבומים מספרים את סיפורם של אלו שלא שרדו את המלחמה ושל אלו שכן הצליחו לברוח או לשרוד את המלחמה, ישנן תמונות של דורות קודמים ושל הדורות החדשים, של אותה אישה שבילדותה היגרה להולנד, משם לארה"ב ובסוף לישראל ומצולמת עם ילדיה ונכדיה.

לדברי אותה מדריכה, חשוב היה להם להראות את ההתפתחות של הסיפור. לא רק, היו כאן יהודים, הם גורשו ועכשיו הם שם, אלא שיש פנים ושמות ושיש לכל אחד סיפור ייחודי משל עצמו ומסע שהוא עבר אחרי שהוא עזב את הרובע.

     

     

מסביב לחדר תלויות כרטיסיות שמספרות סיפור מאד עצוב. אלו רשימות המשלוחים לפי כתובות. שמות הרחובות ברובע מA עד Z, ובכל אחד מהם לפי מספרים שמות המשפחות שנשלחו לטרנספורטים. אני כותבת ויש לי צמרמורת. הכרטיסיות כתובות בכתב יד וכמובן שמיד הלכתי לראות אם יש מישהו בכתובת שלנו. מזל, אין. אבל ליד יש כל כך הרבה.

יש מעט שמות מפורסמים כמו הלמוט ניוטון ולאו בק, אבל רוב האנשים הם אנונימיים לקהל הרחב ועולם ומלואו לקרובים להם.

   

בתערוכה נערכות סדנאות לילדי בית ספר וסיורים בתיאום מראש, גם בעברית ובאנגלית. אותה מדריכה סיפרה לי על תגובות של ילדים ועל החיבור שלהם לאלבומים. היא מדריכה גם בבית ועידת וואנזה, שם צורת ההנצחה היא אחרת לגמרי.

בתערוכה אפשר לשבת שעות ולקרוא את סיפורי האנשים (לחלקם יש תקציר באנגלית). אני הייתי שם שעה ומשהו וראיתי חלק קטן מאד מהאלבומים.

התערוכה הזו היא מאד פשוטה, אבל הכוח שלה הוא בפשטות. 

אלבום מונח על שולחן, מי  לא יתפתה לפתוח?

לקריאה נוספת:
התערוכה לאורך השנים
על הקונספט מאחורי התערוכה

*שודר ככתבה בתכנית 'קול ברלין' בתאריך 6.08.2010

כתובת:

Rathaus Schöneberg, Veranstaltungshalle
John-F.-Kennedy-Platz
10825 Berlin
Tel: (030) 7560-0

איך מגיעים:

U4 Rathaus Schöneberg
Bus M46, 104 (Rathaus Schöneberg)

מתי פתוח:

שני - חמישי 10:00-18:00

שבת + ראשון 10:00-18:00

שישי לקבוצות בתיאום מראש

כניסה חופשית

אמיל נולדה

Emil Nolde

Red Poppies - פרגים אדומים (1920)

בשם אמיל נולדה (Emil Nolde) נתקלתי לראשונה בספר לימוד הגרמנית הראשון שלי. שאלתי את האיש מי זה?
אח"כ חיפשתי קצת באינטרנט וגיליתי שהוא צייר גרמני מפורסם מצפון גרמניה וגם את תמונת הפרגים הנהדרת.
באותו הזמן לא ממש היה זמן לחיפושים ארוכים באינטרנט (בכל זאת משרה מלאה ושלושה ערבי לימודים בשבוע עם המון שיעורי בית), אבל השם שלו, כמו גם סנט פיטר אורדינג שלידו נמצא מוזיאון שמוקדש לעבודותיו של נולדה לא נשכח, ועדיין אני מקווה להגיע לשם יום אחד.
לפני כמה שבועות התקיימה באורנייה (Urania מרכז תרבות שנמצא מאד קרוב אלינו) הרצאה על הצדדים הפחות מוכרים של נולדה.(Emil Nolde - Entdeckungsreise zum unbekannten Künstler) שהעביר Dr. Hans Thomas Carstensen מהמבורג. (מרצה מצוין, אגב).
ההרצאה עסקה במוטיבים הדתיים וסצנות העירוניות בציוריו של נולדה ופחות בציורי הנוף והפרחים המוכרים יותר וסקרה את תולדות חייו של נולדה.
בגלל שהוצגו שקופיות בהרצאה סיכמתי אותה בחושך, הרוב יצא ברור להפליא, ונכתב ממש על השורות. כשרציתי לחפש עוד קצת באינטרנט גיליתי שבוויקיפדיה המידע מועט ויש הרבה פערים וסתירות בין אתרים שונים המספרים את הביוגרפיה של נולדה, כך שאני מקווה שאין טעויות בפוסט.

אמיל נולדה נולד בשם האנס אמיל הנסן בכפר קטן בשלזוויג הולשיין בצפון גרמניה, באזור שעבר מספר פעמים בין שליטת דנמרק לגרמניה. הוא נחשב לכבשה השחורה של המשפחה. בבית הספר הוא הצטיין רק בשיעורי ציור והיה לא יוצלח בכל הנוגע לעבודת החוואות בה ציפו ממנו לעסוק. כבר בגיל 15 הוא רצה להיות צייר, אך הכומר פסק שזהו מקצוע טמא ונולדה נשלח ללמוד נגרות בפלצנבורג. הוא עסק בנגרות ובעיצוב גרפי מספר שנים ונדד ברחבי גרמניה, בין השאר גם במינכן ובקארלסרואה שם המשיך להתמקצע בטכניקות שונות לעבודה עם עץ.
בשנת 1897 בזמן שעבד כמורה לציור ב St. Gallen בשוויץ פירסם סדרה בת 24 גלויות המשלבות דמויות בתוך ההרים האלפים. הגלויות זכו להצלחה אדירה (כ100 אלף גלויות נמכרו תוך 10 ימים) ואיפשרו לנולדה, אז עדיין תחת השם הנסן, לעבוד כאמן עצמאי.

Finsteraarhorn ההר הכועס (ימין)

       Der König der Ostalpen מלך האלפים המזרחיים (שמאל)

Die Wächter des Rosengartens שומרי גן הוורדים

הוא עבר למינכן, שם למד טכניקות שונות בציור (לא ברור לי לפי המקורות אם הוא למד או לא באקדמיה לאמנות, כנראה שהוא לא התקבל ללימודים אלא למד בשיעורים פרטיים). במהלך תקופה זו נסע מספר פעמים לפריז שם הושפע מאד מואן גוך, מונה וגוגן ומתנועת מהאימפרסיוניזם והשימוש שלהם באור ובצבעים. למרות ששהו בפריז באותו הזמן לא נפגש נולדה עם ואן גוך או גוגן.

White Tree Trunk, 1908

נולדה שהתאכזב משיטת הלימודים במינכן עבר לקופנהגן שם הכיר את השחקנית הדנית עדה ווילסטרופ והזוג התחתן ב1902, אז גם החליף אמיל הנסן את שם משפחתו לשם כפר הולדתו - נולדה. בשלב הזה המידע סותר, בין מגורים בכפר בצפון גרמניה למעבר לברלין, מה שברור הוא שהם חיו חיי מחסור במשך מספר שנים וב1928 לאחר מעברים בין ברלין לצפון גרמניה התיישב הזוג ב Seebüll (כפר קטן בצפון גרמניה, סמוך לכפר הולדתו של נולדה).
ב1906 בעקבות השתתפות בתערוכה בדרזדן קיבל נולדה הצעה להצטרף לקבוצת "הגשר" (Die Brücke) ובמשך כשנתיים היה חבר בקבוצה, ממנה פרש (או הועזב) בעקבות חילוקי דעות.
בכלל, יחסי אנוש לא היו תחום שבו נולדה הצטיין, הוא נחשב לזאב בודד במשך כל חייו ולא חסך את דעותיו מאנשים. למקס ליברמן , למשל, הוא שלח מכתב זועם בעקבות אי הכללתו בתערוכה.
נולדה עשה הרבה ניסיונות בצבעים וחומרים, למשל השאיר צבעים בחוץ חשופים לתנאי מזג האויר (קור, גשם, רוח וכו') והשתמש רק במה שנותר מהצבע.

הסעודה האחרונה (למעלה), 1909
צליבתו של ישו, 1909
Pfingsten (Pentecast), 1909

ב1909 החל נולדה לשלב תכנים דתיים בעבודותיו, נושא שלא היה נפוץ באותה התקופה. הציור הראשון השייך לאותה תקופה הוא "הסעודה האחרונה" ואחריו Pfingsten  ו- צליבתו של ישו (שלושתן 1909). הדמויות בציורים כבדות ואף פרימיטיביות, פנים גסות אך מלאות הבעה.  (ציור הצליבה בהשוואה לציורים אחרים והדימיון לגוגן כאן) לטעמי הציורים האלו לא 'יפים' אך מלאים בהבעה ורגש. העיניים למשל, שהן כתם ועדיין חודרות. המראה של הנפש? אולי.
למרות הבחירה בנושא הדתי, נולדה לא היה דתי נלהב, הוא טען שלכל הדתות, גם הפרימיטיביות ביותר יש מן המשותף וכן שקתוליות היא של בני האדם ולא של אלוהים. ציורים אלו הביאו לו הצלחה עצומה.

Lost Paradise (גן העדן האבוד)

ב1913 יוצא נולדה עם משלחת של רופאים לפפואה ניו גינאה, שם חקר את האמנות ואת החיים של האבורג'ינים ונחשף לחייהם האמיתיים של תושבי האי. מאוחר יותר השפיע עליו ניסיון זה בציירו דמויות אקזוטיות בעלות גוון פרימיטיבי, אך ללא אידיאליזציה של תושבי האי כמו שעשו אמנים אחרים.
כבר בתחילת שנות ה20 הביע נולדה תמיכה במפלגה הנאצית וב1934 הצטרף למפלגה הנאצית. הוא יצא בהתקפות כנגד אמנים יהודיים כמקס ליברמן  וסוחר האמנות Paul Cassirer ובקריאה לאמנות גרמנית אמיתית.
אין פלא אם כן שהוא מצא שפה משותפת עם גבלס שאף תלה מתמונותיו של נולדה במשרדו.

לכן, היה נולדה מופתע מאד כשיצירותיו נכללו תחת ההגדרה 'אמנות מנוונת' יחד עם יצירות מודרניות רבות בהוראת היטלר ושהוא עצמו הוכרז כסכנה למשטר הנאצי. עד אז הוא זכה למוניטין עצום בגרמניה. 1052 מיצירותיו, יותר מאשר כל אמן אחר, הורדו מעל קירות המוזיאונים בגרמניה, 30 מתוכן הוצגו בתערוכה Entartete Kunst (אמנות מנוונת או Degenerate art)שנדדה בגרמניה החל מ1937 כשמטרתה להציג בפני העם את האמנות המוקצת במשטר הנאצי, אותה אמנות שלשיטתם של הנאצים תרמה להתנוונות החברה הגרמנית.
משנת 1941 נאסר עליו לצייר או לעסוק בכל צורה של אמנות, גם לא באופן פרטי וכל כלי הציור והצבעים נלקחו ממנו. הגאסטפו ביקר אותו לעיתים קרובות ויש האומרים שרק בזכות המוניטין וההכרה הבינ"ל לא נאסר נולדה על ידם.
מאז 1928 גר  נולדה ב Seebüll באזור הכפרי של צפון גרמניה (והחזיק דירה בברלין שהופצצה במהלך המלחמה) ושם גר גם במהלך המלמה. חבר משוויץ העביר לו צבעים אך הוא פחד שריח הצבע יסגיר אותו ולכן צייר אקוורלים קטנים אותם הסתיר בדנמרק ובפוסטדם. ל1300 האקוורלים שצייר באותה התקופה קרא 'התמונות שלא צויירו'.
לאחר המלחמה חזר כוכבו של נולדה והאיר, הוא זכה להכרה ממסדית וקיבל את אות German Order of Merit העיטור האזרחי הגבוה ביותר בגרמניה ותמונותיו הוצגו ומוצגות במוזיאונים ברחבי העולם.
נושא מרכזי בציוריו של נולדה הוא הטבע

Blumen und Wolken (Flowers and Clouds), 1933       Herbstmeer IX (Autumn Sea IX) around 1910      

Blumengrten, 1908

Sonnenuntergang, 1909

נולדה ייחס חשיבות לחומר, לצבעים ולטכניקה. הוא עסק גם בהדפסה ובחריטה והיה מושפע מסגנונות שונים, השפעה שנבעה מהכשרתו כנגר אומן ומטיוליו הרבים בעולם.

The Pophet (הנביא), 1912 חריטה על עץ

איש עם מקטרת (פורטרט עצמי), 1907                                         פורטרט עצמי, 1932

נולדה נחשב לחלק מהזרם האקספרסיוניסטי. לאורך כל חייו הוא צייר נופים וטבע, ובשנותיו האחרונות צייר פרחים בצבעי מים על נייר יפני, רובם צוירו בגינת ביתו, שעלי הם האהובים ביותר והם למעשה הסיבה להתעניינות שלי בו.

 

נולדה נפטר ב13.4.1956 וביתו בSeebüll הוא היום מוזיאון לעבודותיו.

Dahlien und blaue Clematis, 1950-54

מקורות עיקריים לפוסט:
answers.com
וויקיפדיה גרמנית
Expressionism - Dietmar Elger
תמונות נוספות