מצד שני

בניגוד למה שאולי השתמע ממה שכתבתי קודם, אני מאד מרוצה מהחזרה לישראל. כן, יש קשיים וצריך להתרגל, אבל רוב הקשיים שלי כרגע קשורים לאו דווקא לחזרה עצמה ארצה ולהסתגלות לחיים כאן. יותר לפציעה שלו ולהשלכות שלה על חיינו כמו גם לאירועים שקדמו לחזרה שלנו לישראל.
יש גם המון דברים טובים כאן, בראש ובראשונה המשפחה שלי, שאולי קצת משוגעת ומעצבנת (ואיזו משפחה לא?) אבל גם אני וזאת המשפחה שלי ואני אוהבת אותם. ובכלל זאת הזדמנות טובה להכיר את ההורים ושהם יכירו אותי כאנשים בוגרים וגם כמובן מאפשר להם להכיר אותו. אין דרך טובה יותר, לדעתי, להכיר מישהו מאשר לגור איתו, פשוט כי אי אפשר להעמיד פנים לאורך זמן. לשמחתי אמא שלי מאוהבת בו לחלוטין ורק מקטרת על הסיגריות שלו. חוץ מזה מבחינתה שאני אעבור לת"א ושהוא ישאר לגור אצלה :-)

החורף הישראלי אהוב עלי מאד, גם אם יורד גשם ואפור וקר, די בטוח שזה לא ימשך לאורך זמן והשמיים יחזרו להיות כחולים (ואפשר יהיה לעשות כביסה ולתלות בחוץ), כיף לי גם עכשיו באביב, הפריחה מדהימה ביופייה. מאחר ולא חייתי בכזאת קרבה לטבע בעשור ומשהו האחרונים, כמעט ושכחתי כמה זה נהדר. למזלי, השנה היה חורף בישראל ולפי חבר חקלאי, יש השנה הרבה יותר פריחה מהרגיל, אז אני נהנית יותר.

ויש גם ספרים זמינים בעברית שזה כיף גדול. וחנויות ספרים יד שנייה עם ערימות של ספרים בעברית ובאנגלית שפשוט כיף לנבור בהן. בינתיים אני מנצלת אותן בעיקר לטובת האיש שמבלה המון זמן בקריאה בתקופה הזו. כיף להסתכל על מדף ספרים ולא רק לקרוא במבט אחד קצר את שמות הספרים אלא גם להכיר את שמות הסופרים.

והאוכל...
קוטג' עם מלפפונים קטנים וטריים שאפשר למצוא בכל מקום
קרואסונים טריים וטעימים ובעיקר כאלו עם שקדים
קפה הפוך משובח שאפשר למצוא בכל פינה בערך (יש נפילות, ברור, אבל ברמת העיקרון הקפה בישראל לוקח בזחילה את זה של גרמניה)
סופרמרקט שאפשר למצוא בו, ובכן, הכל. היו פעמים בגרמניה שמצאתי את עצמי מחפשת משהו טריוויאלי ב3-4 סופרים. נכון, זה קשור לפעמים לסטייה שלי שאני רוצה משהו ספציפי ומוכנה לחפש אותו גם במינוס 5 מעלות בכל רחבי השכונה. אבל לפעמים אלו באמת היו דברים טריוויאלים כמו סוכר חום, או סוג הקפה שלי (יעקובס ירוק).

להיות מסוגלת להגיד לא לעבודות, כי אני רוצה למצוא עבודה שמוצאת חן בעיני ולא להתפשר כי הגרמנית שלי לא מספיק טובה או כי יש מעט מאד דברים שאפשר לעשות בלי תעודה בגרמניה.

להיות עצמאית ולא תלויה באנשים אחרים שידברו בשבילי ויכתבו בשבילי ויתקנו את מה שכתבתי, כי הגרמנית שלי לא משהו.

להסתובב עם חברות, לשבת בספונטניות לכוס קפה עם מישהי שפגשתי במקרה ברחוב ולא ראיתי בערך שנתיים, לבלות זמן איכות עם חברות ולא לדחוס חמישה אנשים ביום כי באתי לביקור קצר
לשבת במרפסת בפברואר ולהסתכל על השקיעה
להבין ולהיות מובנת. לא לחשוב ולתכנן מה אני אגיד הרבה לפני שאני יוצאת מהבית, רק בכדי להיות בטוחה שאני אומרת את הדבר הנכון
להיות שייכת
להיות פשוט אני

שקיעה מהמרפסת האחורית

אחרי שחזרתי ותוך כדי כתיבה הבנתי שיש דברים ששכחתי שהם חסרים לי. לכל דבר אפשר למצוא תחליפים (אין קפה טוב בגרמניה אבל יין טוב בפחות מ5 יורו לבקבוק יש בכל מקום) ובסופו של דבר מתרגלים לכל דבר. וכמובן שלכל דבר יש יתרונות וחסרונות. לא שהיה לי רע בגרמניה, רוב הזמן היה טוב, אפילו טוב מאד, אבל בשלב זה בחיי אני מעדיפה לגור בישראל.
לא תמיד פשוט לי לגור אצל ההורים שלי, אבל זה בלי ספק הכי טוב בתקופה הנוכחית. העזרה שהם נותנים לנו היא באמת מעל ומעבר וסביר להניח שלא תהיה עוד תקופה שבה נגור כ"כ קרוב או שנפגש על בסיס יומיומי ושאני אוכל להושיט יד ולעזור בבית ובעסק של אמא שלי.
אני מתגעגעת לשקט שלי (ולשקט בגרמניה בכלל בהשוואה למה שקורה בישראל) אבל כיף לי גם להיות מוקפת באנשים שאני אוהבת בבועה הקיבוצית השלווה.

חג אביב שמח

חג פסח שמח ואביבי שיהיה לנו
הכי אני מחבבת אותו במשמעות של לצאת מעבדות לחירות

החודש החולף: אוקטובר 2010

במרכז העניינים:
החלטות.
הציון שקיבלתי במבחן השפה לא הספיק לי ע"מ להתקבל לחוג לספרות גרמנית. אני חייבת לזכור לא לכוון גבוה מדי, בפעם הבאה, אלא למטרה יותר ריאלית.
זה בשילוב עוד כמה דברים עזרו לנו להחליט לחזור לישראל.
לצערנו, כפי שהתברר לנו אתמול, החזרה לא תהיה כמו שתכננו, אלא אחרת לגמרי. אני מקווה שלפחות הצלחתי להצחיק קצת את אלוהים עם התכניות שלי.

והיה גם סתיו. רשמית עדיין סתיו, אבל רוב העלים כבר נשרו והתחילה תקופת האפור והרטוב, ימים שלמים של גשם דקיק, כזה שלא מחייב ממש מטריה, אבל מציק במשקפיים.
בקרוב אני אעלה תמונות.

איפה הייתי ומה עשיתי
גם החודש, בעיקר בבית מנסים להתמודד עם ההשלכות ולהתכונן לעתיד בצורה הכי טובה שאפשר.

ספרים
קורות הציפור המכנית - ספר מוזר לחלוטין בעיני, לא יודעת אם אני אקרא עוד ספר של מורוקמי בקרוב.

ארץ פרומה - כריסטיאן קראכט, גם הספר הזה לא עשה לי את זה, היה טרחני בעיני.

מוזיקת המקרה - פול אוסטר, אני מאוהדי פול אוסטר וזה ספר די ישן שלו שאיכשהו עד עכשיו עדיין לא קראתי. לטעמי, יש הרבה נקודות דמיון ל'בלתי נראה', הספר האחרון שלו, אולי אם הייתי קוראת כרונולוגית ובזמן הנכון הדימיון הזה לא היה פוגע לי בחווית הקריאה.

הדלת - מגדה סאבו, מסוג הספרים שאני תמיד רוצה 'לנער' את הגיבורה שתקח את עצמה בידיים. לא ספר רע, אבל אם לא הייתי מקבלת ממכרה לא הייתי קוראת (הוא שכב אצלי כמעט שנתיים על המדף)

אורה הכפולה - אריך קסטנר, והפעם בגרמנית.


תכניות לחודש נובמבר
להגיע לישראל ולהתחיל מחדש

היינו שכנים/ Wir waren Nachbarn

כשגרתי בישראל היה את יום השואה, והשואה היתה אנשים. אנשים ששרדו את השואה, עם או בלי מספר על היד. אנשים מסביבי, סבים של-, שכנים, על המדרכות בקיבוץ. מגיל צעיר הייתי מודעת לעניין השואה ושזאת הסיבה למשל, למה יש אנשים שמתנהגים לא כמו כולם (אבל לא על זה רציתי לדבר).
בגרמניה ובפרט בברלין השואה היא מקומות. אבני הזיכרון על המדרכות, מצבות, לוחות זיכרון, בתים.
בגרמניה נוספו לשואה גם הצדדים האחרים של מלה"ע ה2, של הפולנים למשל וכמובן של הגרמנים. מה היה בגרמניה בזמן המלחמה, מה היה אחרי, איך אנשים התמודדו אז והיום. ולא, לא מדובר בפושעים הנאצים שחבל שתלו כל כך מעט מהם בסוף המלחמה, אלא באנשים מהיישוב. הנשים והילדים שנשארו מאחור, קרובים של אנשים שפוגשים כאן שכמה שאני לא אנסה, אני לא אצליח להזדהות עם הסבל שהם טוענים לו. ושוב אני נסחפת...
כי בישראל וזה אני שומעת גם מחברות, אפילו ביום השואה כבר לא מרגישים שיום השואה וכאן זה מסביבי כל הזמן. בישראל עיתון (טיים אאוט 23.7) מרשה לעצמו לכתוב לעשות 'הייד' במקום 'לייק' בפייסבוק ופה נזהרים מאד ולפחות פעמיים בשבוע אני נתקלת בסרט דוקומנטרי בנושא. טוב, זה גם נושא לפעם אחרת. גם ככה אני טוחנת את הנושא הרבה. אולי הרבה מדי.

תחנת וויטנברג פלאץ Wittenbergplatz 

שלט הזיכרון מקרוב ('מקומות הזוועה שאסור לנו לעולם לשכוח' בתרגום חופשי)
 ואבני זיכרון שניתן למצוא בכל פינה בעיר

אבל כל ההקדמה הזאת היא רק כדי להמחיש שגם בביקור סתמי בעירייה העבר נוכח. אם רק מסתכלים למקום הנכון...
לפני כמה זמן הזדמנתי לעיריית שונברג Rathaus Schöneberg(לכל רובע בברלין יש בניין עירייה משלו) לאיזה סידור ביורוקרטי שעבורו נאלצתי לחכות בתור לא פחות משעתיים ורבע. במקביל האיש העביר (בעזרת המובילים) את תכולת הדירה שלנו לדירה החדשה, כל הספרים היו ארוזים והייתי צריכה למצוא לעצמי תעסוקה. (לא ידעתי כמה זמן אני אחכה, אבל הצג הורה על 104 אנשים לפני בתור והוא לא התקדם במהירות. כפי שגיליתי אח"כ מתוך 20 עמדות, עובדות חצי ומתוך ה10 רק כמחצית מקבלות קהל. ברוכים הבאים ליעילות הגרמנית של המאה ה21).
אחרי שמיציתי את חוברות המידע והסודוקו בפלאפון יצאתי לחפש לי קפה. לא מצאתי אבל ראיתי שלט על תערוכה בשם Wir waren Nachbarn, היינו שכנים, בכניסה לבניין. עקבתי אחרי השלטים והגעתי לחדר ארוך שבו מוצגים 131 אלבומי זיכרון לאנשים שפעם חיו ברובע שונברג.

חלק מהיהודים שחיו בברלין לפני המלחמה יצאו מהעיר לערים וארצות אחרות, מאלו שנשארו בברלין לא רבים שרדו את המלחמה. חלק גדול גרו ברובע שונברג Schöneberg וברובע שרלוטנבורג Charlottenburg.

יותר מ6000 יהודים חיו ברובע שונברג, רובע שחי בו ריכוז גדול של יהודים בתחילת המאה ה20, נשלחו לטרנספורטים. 

שלט גדול עומד ליד תחנת וויטנברג מול הK.D.W, בית הכל בו הגדול באירופה שחוגג מאה שנים להיווסדו, מציג את המקומות אליהם נשלחו היהודים: אושוויץ, טרזנישטט, דכאו והרשימה ארוכה.

תערוכת ההנצחה נפתחה בינואר 2010 וכרגע היא מתוכננת להישאר כתערוכת קבע בבית העירייה (עד השנה היא הוצגה כ4 חודשים בשנה החל משנת 2005). כיום מוצגים שם 131אלבומים ביוגרפים ליהודים שפעם היו שכנים ויש עוד אלבומים בתכנון.

האלבומים בכריכת עץ דומים רק בכריכה, שם ותמונה ביחד עם כתובתו, עיסוקו וגורלו - לאן נשלח או לאן היגר.

תוכנו של האלבום הוא אישי. אחד האלבומים הוא של ילדה שהופרדה מהוריה ונשלחה לגטו וורשה (ומשם ככל הנראה לטרבלינקה). באלבום מוצגים מכתבים שהיא שלחה להוריה. 

אולי זה הזמן להגיד שהצוות שעובד שם מקסים, האישה (Frau Stuck אם אני לא טועה) היתה שופעת מידע ומאד רצתה לחלוק אותו. היא מכירה חלק גדול מהאלבומים ואת הסיפורים שמאחוריהם.

המכתבים של הילדה הגיעו דרך סופר גרמני שקנה ספר משומש לצרכי מחקר ורצה להתחקות אחרי החתימה שהיתה בו (או משהו בסגנון). הוא הגיע לקרובה רחוקה של הילדה ששרדה את המלחמה וגרה בארה"ב וברשותה היו המכתבים. שניהם פעלו להנצחת הילדה ומשפחתה באלבום ביוגרפי.

סיפור אחר הוא של אישה שגילתה את שורשיה היהודים-גרמנים זמן קצר לפני מות אימה, והאלבום הביוגרפי הוא של האם.

האלבומים מספרים את סיפורם של אלו שלא שרדו את המלחמה ושל אלו שכן הצליחו לברוח או לשרוד את המלחמה, ישנן תמונות של דורות קודמים ושל הדורות החדשים, של אותה אישה שבילדותה היגרה להולנד, משם לארה"ב ובסוף לישראל ומצולמת עם ילדיה ונכדיה.

לדברי אותה מדריכה, חשוב היה להם להראות את ההתפתחות של הסיפור. לא רק, היו כאן יהודים, הם גורשו ועכשיו הם שם, אלא שיש פנים ושמות ושיש לכל אחד סיפור ייחודי משל עצמו ומסע שהוא עבר אחרי שהוא עזב את הרובע.

     

     

מסביב לחדר תלויות כרטיסיות שמספרות סיפור מאד עצוב. אלו רשימות המשלוחים לפי כתובות. שמות הרחובות ברובע מA עד Z, ובכל אחד מהם לפי מספרים שמות המשפחות שנשלחו לטרנספורטים. אני כותבת ויש לי צמרמורת. הכרטיסיות כתובות בכתב יד וכמובן שמיד הלכתי לראות אם יש מישהו בכתובת שלנו. מזל, אין. אבל ליד יש כל כך הרבה.

יש מעט שמות מפורסמים כמו הלמוט ניוטון ולאו בק, אבל רוב האנשים הם אנונימיים לקהל הרחב ועולם ומלואו לקרובים להם.

   

בתערוכה נערכות סדנאות לילדי בית ספר וסיורים בתיאום מראש, גם בעברית ובאנגלית. אותה מדריכה סיפרה לי על תגובות של ילדים ועל החיבור שלהם לאלבומים. היא מדריכה גם בבית ועידת וואנזה, שם צורת ההנצחה היא אחרת לגמרי.

בתערוכה אפשר לשבת שעות ולקרוא את סיפורי האנשים (לחלקם יש תקציר באנגלית). אני הייתי שם שעה ומשהו וראיתי חלק קטן מאד מהאלבומים.

התערוכה הזו היא מאד פשוטה, אבל הכוח שלה הוא בפשטות. 

אלבום מונח על שולחן, מי  לא יתפתה לפתוח?

לקריאה נוספת:
התערוכה לאורך השנים
על הקונספט מאחורי התערוכה

*שודר ככתבה בתכנית 'קול ברלין' בתאריך 6.08.2010

כתובת:

Rathaus Schöneberg, Veranstaltungshalle
John-F.-Kennedy-Platz
10825 Berlin
Tel: (030) 7560-0

איך מגיעים:

U4 Rathaus Schöneberg
Bus M46, 104 (Rathaus Schöneberg)

מתי פתוח:

שני - חמישי 10:00-18:00

שבת + ראשון 10:00-18:00

שישי לקבוצות בתיאום מראש

כניסה חופשית

Heimat im Heute/מולדת בימינו

מולדת בימינו

Nach unten gibt es den Text auch auf Deutsch*

בסוף השבוע האחרון התקיים בפעם השלישית כנס המפגיש בין סופרים גרמנים וישראליים תחת הכותרת Heimat im Heute או בעברית "מולדת בימינו" .

השאלה מהי מולדת ולמה או כיצד מקום מסוים הופך למולדת שלך שעמדה במרכז הכנס מעסיקה, אני מניחה, הרבה אנשים שעזבו את המקום בו נולדו למקום חדש, ארץ חדשה או אפילו יישוב חדש.

את המילה Heimat ניתן לפרש גם כמולדת- ארץ – Land וגם כבית, המקום בו נולדת וגדלת.

למשל, המילה Heimweh געגועים הביתה נגזרת מהמילה Heimat

בחרתי ללכת למפגש סופרות שכותרתו היתה:

Digital Home – Überall und nirgendwo zuhause

בית דיגיטלי – להרגיש בבית בכל מקום ובשום מקום

על פי עלון המידע הנקודה המרכזית בדיון אמורה היתה להיות האם בעידן הגלובליזציה שהאינטרנט הוא אלמנט מרכזי בו ובכל מקום עלי האדמות (לפחות באופן תיאורטי) ניתן לפתוח מחשב ולהתחבר יש תוקף למושג מולדת ואולי הסיסמה היא הדרכון החדש האמיתי..

הסופרת הישראלית היתה ענת עינהר, מעצבת גרפית במקצועה, קומיקסאית שמשלבת גם פרוזה בעבודותיה. סיפרה 'טורפים של קיץ' פורסם בישראל לפני כשנתיים וזכה לביקורות מהללות, אולם היא אינה סופרת מפורסמת או מוכרת מאד בישראל.

היא נולדה וגדלה בפתח תקווה וחיה כיום בתל אביב. עבורה מולדת היא אנשים וזכרונות, כמו למשל הזיכרון של השדות שהיו בילדותה בפתח תקווה.

 הסופרת הגרמניה היתה אליזבת (ליזה) ראנק שספרה  „Und im Zweifel für dich selbst“ (בספק גם בשבילך, בתרגום מאד חופשי, הספר יצא בפברואר ועדיין לא תורגם לשפות אחרות) עוסק בהתמודדות של שתי חברות עם מוות ובמסע אל מקום לא ידוע שהוא גם מסע התבגרות של שתיהן.

היא נולדה במיטה בברלין ועבורה ברלין היא המולדת והבית ה- Heimat. היא עוסקת במדיה דיגיטלית וכותבת בלוג מאז נובמבר 2005.

מבין שתיהן ליזה ראנק מחוברת יותר לאינטרנט, היא פירסמה כמה פוסטים בשם 'איך להראות כמו הטי שירט שלך' (How to look like your shirt print) ולאחר שפתחה לו דף בפייסבוק יש לו כמעט 2000 חברים ועוד ועוד אנשים מעלים תמונות שלהם. ענת עינהר כתבה בלוג בדה מרקר אבל הפסיקה כי היא הרגישה שהיא כותבת יותר מדי פרוזה.

שתיהן אמרו שהן משתמשות די פסיביות באינטרנט ולא יוזמות או יוצרות קשרים עם אנשים חדשים באמצעותו עם זאת הן מכירות בכוח שלו למשל בכוח של פייסבוק להגיע להרבה אנשים.

במפגש הקריאה כל אחת קטע מספרה והוקרא גם קטע נוסף שתורגם במיוחד מעברית לגרמנית. השיחה עצמה נערכה בעיקר בגרמנית, כשענת עינהר עונה בעברית והכל מתורגם סימולטנית באוזניות. התרגום הזה שהקל על הקהל נראה כאילו הוא מקשה על עינהר ליצור קשר עם מנחה האירוע.

לטעמי המפגש היה מעט מפוספס, דובר בו על הרגשת הבית אבל לא היתה התייחסות רבה לעידן הדיגיטלי שהיה אמור להיות במרכז הדיון הזה. עד כדי כך שאבירמה גולן (עיתונאית וסופרת ישראלית ממשתתפות הכנס) קראה מהקהל בנימוס ישראלי לדבר על על הנושא שלשמו התכנסנו.

הסופרות דיברו על הרגשת הבית שלהן ושל הגיבורים שלהן, ענת  השוותה את האינטרנט לעיר גדולה בה יש מגע רופף עם הרבה אנשים שחלקם מסקרנים אותנו ואנחנו יכולים לדמיין מי האיש מאחורי הפרצוף או הניק. ליזה דיברה על ההרגשה הנוחה שיש בעיר גדולה כמו באינטרנט שמאפשר חשיפה במינון הרצוי תוך שמירה על אנונימיות מסוימת, להבדיל למשל משאלות מתעניינות של השכנים בכפר.

אולי אחת הסיבות לתחושת הפספוס שלי במיוחד כמי שחיה מחוץ לישראל והאינטרנט הוא מרכיב משמעותי בחיי, הן בשמירה על קשר עם משפחה וחברים והן ביצירת קשרים חדשים, היא שהסופרות לא מחוברות לעולם הדיגיטלי בחייהן וגם בספריהן. בספרים למשל, אין מיילים או סלולרי מקסימום ביטוי כמו 'הטלפון הקפיץ אותו משנתו'. אמנם יש מימד שהוא על זמני במובן מסוים בספרים האלו שיכולים לקרות לכאורה בכל מקום ובכל זמן, אבל אני חושבת שלאנשים בני 20 פלוס/מינוס קשה לדמיין עולם בלי סלולרי.

שני היבטים שחסרו לי בדיון:

האחד התייחסות לגלובליזציה ולתחושה ה'הכל קרוב' שהאינטרנט הוא אחד הגורמים והמייצגים שלה.

והשני התייחסות לקהילות וירטואליות שנפוצות מאד בישראל ואולי פחות בגרמניה.

את הספר של ליזה ראנק שהיא אגב בת 26 לא קראתי, אבל שווה להכנס לבלוג שלה.

על הספר של ענת עינהר 'טורפים של קיץ' אני אמליץ למי שאוהב פרוזה ואזהיר שכל הסיפורים בספר לא קלים לעיכול ולמרות שהגיבורים לא מתאמצים להתחבב על הקוראים מצאתי את עצמי מרחמת עליהם. לעומת זאת, טור הקומיקס שהיא פרסמה בוואלה בשם 'תל אביבית אמיתית' המספר על בחורה מפתח תקווה שעוברת לתל אביב ורוצה להיות תל אביבית קליל ומשעשע.

אכזבה נוספת שהיתה לי באופן אישי היא שענת עינהר נעלמה מהר מאד מהאולם ולא הספקתי לבקש ממנה לחתום לי על הספר. חבל, כי הספר שלה היה יכול להיות הספר החתום הראשון בספריה שלי.

*התפרסם ככתבה בתוכנית 'קול ברלין' של אביב רוס

Heimat in Heute – Digital Home

Am letzten Wochenende haben die 3. deutsch-israelische Literaturtage unter dem Titel „Heimat im Heute“ stattgefunden.

Die Frage was ist Heimat und warum und oder wie wird ein Ort zur jemandens Heimat war der Hauptpunkt der Konferenz. Ich schäze, dass viele Leute, und vor allem die, die ihre Heimat verlassen, mit dieser Frage beschäftig sind.

Heimat kann man als Land oder als Zuhause interpretieren.

Ich entschied mich zum Schriftstellrinnentreffen unter dem Titel:

„Digital Home – Überall und nirgendwo zuhause“ zu gehen.

Laut Broschüre würde der Hauptpunkt der Diskussion sein, was gibt uns das Gefühl von Stabilität und Konstanz, wenn es nicht mehr der Fixpunkt „Ort“ ist?

Is my Home is my Password?

Die israelische Schriftstellerin Anat Einhar, Grafikdesignerin von Beruf, kombiniert auch Prosa und Comics zusammen. Vor 2 Jahren erschien ihr erstes und bis jetzt letztes Buch “Sommer’s Raubtiere” (Noch nicht nach Deutsch übersetzt). Die Kritiker waren sehr beeindruckt von ihrem Buch, aber sie ist nicht sehr berühmt in Israel.

Für Anat, geboren und aufgewachsen in Petach Tikva und in Tel Aviv lebend, ist Heimat Menschen und Erinnerungen, wie z.B die Äcker in ihre Kindheitstage in Petach Tikva.

Die deutsche Schriftstellerin war Elisabeth (Lisa) Rank. Ihr Buch “Und im Zweifel Und im Zweifel für dich selbst” wurde im Februar in Deutschland veröffentlicht. Das Buchbeschäftigt sich mit der Auseinandersetzung von zwei Freundinnen mit dem Tod des Geliebten, Freundschaft und Erwachsenwerden durch Roadtrip.

Sie ist in Berlin Mitte geboren und aufgewachsen, für sie ist  Berlin Heimat wo sie  sich wohl fühlt und zuhause. Hauptberuflich arbeitet sie bei  TLGG als Konzeptionerin in Berlin.

Von den Beiden ist Lisa mehr mit dem Internet beschäftigt. Seit 2005 schreibt sie  einen privaten  Blog. Ein Post im Blog „How to look like your shirt print“ hat viele Kommentare und die Facebook Seite hat fast 2000 Freunde.

Anat hat auch ihren eigenen Blog geschrieben aber jetzt schon lange nicht mehr.

Beide sagten sie benutzen  das Internet täglich aber sind mehr Passivnutzer, sie lesen viel,nehmen kaum Kontakt auf . Trotzdem  erkennen sie die Leistung des Internet an.

Das Gespräch fand meist auf Deutsch statt, nur Anats Antworten waren auf Hebräisch. Es gab Simultanübersetzung Deutsch/Hebräisch und es schien dass so

der  Kontakt Anats mit dem Moderator und dem Publikum unterbrochen wurde.

Jede Schriftstellerin las aus ihrem Buch in die Originalsprache vor, dazu ein Ausschnitt aus Anats Buch der für den Event übersetzt war.

Meiner Meinung nach war hat dieses Gespräch ein bisschen das Ziel verfehlt.Sie haben darüber gesprochen wie sie  und ihre Bücherfiguren zuhause fühlen. Digital Kultur ,die der Mittelpunkt des Gespräch sein sollte, wurde kaum besprochen.

Anat verglich zwischen Internet und großen Städten, wo es jeweils viele flüchtige Kontakte mit vielen Menschen gibt und man sich ein Bild von der Person unter dem Bild oder dem Nickname vorstellen kann.

Lisa sprach über das gemütliche Gefühl in großerern Städten sowie im Internet, gleichzeitig populär und anonym zu sein.

Internet spielt eine große Rolle in meinem Leben seit ich nach Deutschland gekommenn bin, dagegen hat die Digitalewelt kaum Einfluss auf die Autorinnen und ihre Helden Leben.

Zwei Aspekte habe ich vermisst (und das hing von der Moderation ab):

• Ein Verweis auf die Globalisierung und das Gefühl,dass alles nah ist.
• Ein Verweis auf virtuelle Communities, welche in Israel sehr zahlreich sind.

Das Buch von Lisa Rank, die erst 26 Jahre alt ist, habe ich noch nicht gelesen, aber ihre Blog ist sehenwert.

Anat Einhars Buch habe ich schon lange gelesen, es ist nicht jedermans Sache so zu sagen. Allerdings hat sie eineComics Kolumne in „Walla“ eine israelische Webseite mit dem Namen „eine echte Tel Aviverin“, die sehr witzig ist.

Noch eine Enttäuschung für mich selbst war,dass Anat sehr schnell weg ging und  mir mein Buch nicht signiert hat.

Schade, weil es das erste signierte Buch in meiner Bibliotek hätte sein können.

*Veröffentlich als Radioreporter bei "Kol Berlin"