או, איך ברגע אחד הכל מתהפך מהקצה אל הקצה
לא באמת תכננתי לא לכתוב כ"כ הרבה זמן בבלוג, אפילו היה לי חצי פוסט בערך 'כתוב' בראש, על החזרה לישראל ולקיבוץ, אבל עשרה ימים אחרי שנחתנו בארץ, הבחור נפל מסולם ושבר את הרגל ומאז הכל סובב סביבו ורק היום אני מרגישה שנכנסנו לאיזו שגרה (גם אם זמנית) שמאפשרת לי לשבת בשעה יחסית מוקדמת מול המחשב, לחשוב ולכתוב.
אם לחזור ל12.11 היום שבו טסנו לישראל, שנראה כבר כ"כ רחוק, גלקסיה אחרת ממש, יום שאז נראה לי כאחד הגרועים בחיי. לא כ"כ בגלל החזרה עצמה לישראל, עם זה אני שלמה לחלוטין, יותר בגלל הדרך, הבידוק, הצ'ק אין (למרות שמנהל התחנה באמת עזר לנו ככל יכולתו), ביקורת הדרכונים, הכל, פשוט הכל. זה הסתכם בכך שהטיסה יצאה באיחור של יותר מחצי שעה, אני הייתי הסיבה העיקרית (יחד עם הבידוק הבטחוני הלא ברור) ולא, לא הגענו באיחור לשדה התעופה.
עוד קודם החלטנו שהשבוע הראשון יוקדש למנוחה אצל ההורים שלי ואח"כ נתחיל מחדש, הזהרנו את כולם מראש לא לשאול מה התכניות שלנו בשבוע הזה. היה כיף לחזור, לא ממש נחתנו בשבוע הזה, זה היה יותר כמו חופשה, פאוזה מהלחצים והאינטנסיביות של החודשים האחרונים. היה מאד חם, אז אפילו לא יצאנו יותר מדי לטייל באזור, שוטטות קצרה בשדות וחזרה למרפסת.
בשנה אחרונה ההורים שלי הרחיבו ושיפצו את הבית וזה מזל גדול בשבילנו, כי למעשה יש לנו יחידת דיור והבית גדול ויש מרחב נשימה, בניגוד לצפיפות שהיתה קודם. המזל הגדול הוא שההורים שלי חשבו על מה יכול להיות עוד כמה שנים, כך שהבית מותאם לכיסא גלגלים והליכון. אני צוחקת שכרגע האיש עושה הרצה לתכניות הבנייה.
ביום שלישי שעבר, האיש החליט לא להתעצל ולסדר את החלק האחרון של הסככה החדשה. רצה להפתיע את אבא שלי ולעזור לו, כי הוא עובד קשה ומגיע הביתה כשכבר חושך. אז הוא סידר את הכל ובא לשים ברגים, איבד את שיווי המשקל ונפל מהסולם. את כל 'המחזה' ראיתי מהחלון ורצתי החוצה, לראות איש שקט ורגוע שאומר לי שנשברה לו הרגל. מאיך שזה נראה, לא היה ספק בכך. תנוחה בלתי טבעית, כמו שאומרים. זה היה נראה זוועה. אם אני זוכרת נכון, הוא נפל אחורנית והצליח לתקן את עצמו וליפול על הצד, אולי אני טועה, בכל מקרה עד כמה שהשבר נורא, היה יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע. האזור שהוא נפל עליו היה פעם גינה והיום מכוסה בברזנט ועליו די הרבה אבנים.
אני ממש לא יודעת איך הוא לא צרח שם, גם במיון היו מופתעים מהרוגע של הבחור בהתחשב במצב. במקרה אמא שלי הגיעה הביתה באותו הרגע והזעיקה את האחות של הקיבוץ שהזמינה אמבולנס. היתה נסיעה נוראית לצפת, מיון, צילום, גבס, מחלקה, אשפוז, כמה צרחות שלו שהכאיבו לי נורא. כל צעקה שלו (את הרגל קיבעו, בהסכמתו, בלי משכך כאבים) היתה כמו בוקס בבטן.
אחרי יומיים בבי"ח בצפת (משם יש לי הרבה סיפורים, אולי בהזדמנות, בכל מקרה המסקנה היא לא להשאיר את המאושפז לבד ) חזרנו לבית של ההורים שלי בקיבוץ, כשהרגל שלו מקובעת בחצי גבס עד אמצע הירך (כלומר החצי התחתון שלי הרגל מגובס ומעליו יש תחבושת אלסטית) ועם הוראה מפורשת להרים את הרגל למעלה, על מנת שהנפיחות תרד. מה שאומר שהוא יושב בכיסא גלגלים עם הרגל מורמת, כמעט ולא עצמאי וכל פעולה קטנה הופכת למבצע מורכב.
הספקנו לעלות לביקורת ובשבוע הבא כנראה שינתחו אותו לקיבוע השבר. היום שבו העליתי אותו לביקורת, היה אחד הקשים בחיי עד כה, אמרתי לחברה שאני מדביקה את הגיל הכרונולוגי שלי ומתבגרת בקצב מואץ בחודשים האחרונים ושבכלל זו הכנה טובה לילדים.
מצב הרוח שלי ושלו מתנדנד ואנחנו מנסים לשמור על אופטימיות, לחשוב, להבין ולקבל שזאת רק תקופה שתעבור ושהיה יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע.
יש מסביבנו הרבה אנשים שעוזרים ותומכים בנו, ההורים שלי כמובן, אבל עוד הרבה חברים וגם אנשים שבכלל לא ידענו שהם כאלה. יש גם את הנשמות הטובות שמשתתפות בצערי, לא יודעת למה אבל לא רק שזה מצחיק אותי, יותר קל לי עם תגובות כאלה מאשר עם אלו שרוצים לקבל ממני תשובות שאין לי (איך? למה? מה תעשו עכשיו?) ואלו שחופרים לי על איך אני מרגישה ומתמודדת (נפלא, נהדר, לא היה יכול יותר טוב. כאילו, מה נראה לכם??)
אז זה רע ומבאס, והביורוקרטיות לא נגמרות, ירדתי בשבוע הזה שני קילו בערך (לא ברור לי ממתי אני צריכה להכריח את עצמי לאכול) אבל, מה שהיה היה ואין טעם לחיות בעבר, אלא ללמוד לעתיד, לנסות לתקן ולנסות לשמור על השפיות והאופטימיות.
בקיצור, רק שלא יהיה יותר גרוע
אני אתחיל הפעם מהסוף, מזמן לא נהניתי כ"כ מספר.
רשומות
