היינו שכנים/ Wir waren Nachbarn

כשגרתי בישראל היה את יום השואה, והשואה היתה אנשים. אנשים ששרדו את השואה, עם או בלי מספר על היד. אנשים מסביבי, סבים של-, שכנים, על המדרכות בקיבוץ. מגיל צעיר הייתי מודעת לעניין השואה ושזאת הסיבה למשל, למה יש אנשים שמתנהגים לא כמו כולם (אבל לא על זה רציתי לדבר).
בגרמניה ובפרט בברלין השואה היא מקומות. אבני הזיכרון על המדרכות, מצבות, לוחות זיכרון, בתים.
בגרמניה נוספו לשואה גם הצדדים האחרים של מלה"ע ה2, של הפולנים למשל וכמובן של הגרמנים. מה היה בגרמניה בזמן המלחמה, מה היה אחרי, איך אנשים התמודדו אז והיום. ולא, לא מדובר בפושעים הנאצים שחבל שתלו כל כך מעט מהם בסוף המלחמה, אלא באנשים מהיישוב. הנשים והילדים שנשארו מאחור, קרובים של אנשים שפוגשים כאן שכמה שאני לא אנסה, אני לא אצליח להזדהות עם הסבל שהם טוענים לו. ושוב אני נסחפת...
כי בישראל וזה אני שומעת גם מחברות, אפילו ביום השואה כבר לא מרגישים שיום השואה וכאן זה מסביבי כל הזמן. בישראל עיתון (טיים אאוט 23.7) מרשה לעצמו לכתוב לעשות 'הייד' במקום 'לייק' בפייסבוק ופה נזהרים מאד ולפחות פעמיים בשבוע אני נתקלת בסרט דוקומנטרי בנושא. טוב, זה גם נושא לפעם אחרת. גם ככה אני טוחנת את הנושא הרבה. אולי הרבה מדי.

תחנת וויטנברג פלאץ Wittenbergplatz 

שלט הזיכרון מקרוב ('מקומות הזוועה שאסור לנו לעולם לשכוח' בתרגום חופשי)
 ואבני זיכרון שניתן למצוא בכל פינה בעיר

אבל כל ההקדמה הזאת היא רק כדי להמחיש שגם בביקור סתמי בעירייה העבר נוכח. אם רק מסתכלים למקום הנכון...
לפני כמה זמן הזדמנתי לעיריית שונברג Rathaus Schöneberg(לכל רובע בברלין יש בניין עירייה משלו) לאיזה סידור ביורוקרטי שעבורו נאלצתי לחכות בתור לא פחות משעתיים ורבע. במקביל האיש העביר (בעזרת המובילים) את תכולת הדירה שלנו לדירה החדשה, כל הספרים היו ארוזים והייתי צריכה למצוא לעצמי תעסוקה. (לא ידעתי כמה זמן אני אחכה, אבל הצג הורה על 104 אנשים לפני בתור והוא לא התקדם במהירות. כפי שגיליתי אח"כ מתוך 20 עמדות, עובדות חצי ומתוך ה10 רק כמחצית מקבלות קהל. ברוכים הבאים ליעילות הגרמנית של המאה ה21).
אחרי שמיציתי את חוברות המידע והסודוקו בפלאפון יצאתי לחפש לי קפה. לא מצאתי אבל ראיתי שלט על תערוכה בשם Wir waren Nachbarn, היינו שכנים, בכניסה לבניין. עקבתי אחרי השלטים והגעתי לחדר ארוך שבו מוצגים 131 אלבומי זיכרון לאנשים שפעם חיו ברובע שונברג.

חלק מהיהודים שחיו בברלין לפני המלחמה יצאו מהעיר לערים וארצות אחרות, מאלו שנשארו בברלין לא רבים שרדו את המלחמה. חלק גדול גרו ברובע שונברג Schöneberg וברובע שרלוטנבורג Charlottenburg.

יותר מ6000 יהודים חיו ברובע שונברג, רובע שחי בו ריכוז גדול של יהודים בתחילת המאה ה20, נשלחו לטרנספורטים. 

שלט גדול עומד ליד תחנת וויטנברג מול הK.D.W, בית הכל בו הגדול באירופה שחוגג מאה שנים להיווסדו, מציג את המקומות אליהם נשלחו היהודים: אושוויץ, טרזנישטט, דכאו והרשימה ארוכה.

תערוכת ההנצחה נפתחה בינואר 2010 וכרגע היא מתוכננת להישאר כתערוכת קבע בבית העירייה (עד השנה היא הוצגה כ4 חודשים בשנה החל משנת 2005). כיום מוצגים שם 131אלבומים ביוגרפים ליהודים שפעם היו שכנים ויש עוד אלבומים בתכנון.

האלבומים בכריכת עץ דומים רק בכריכה, שם ותמונה ביחד עם כתובתו, עיסוקו וגורלו - לאן נשלח או לאן היגר.

תוכנו של האלבום הוא אישי. אחד האלבומים הוא של ילדה שהופרדה מהוריה ונשלחה לגטו וורשה (ומשם ככל הנראה לטרבלינקה). באלבום מוצגים מכתבים שהיא שלחה להוריה. 

אולי זה הזמן להגיד שהצוות שעובד שם מקסים, האישה (Frau Stuck אם אני לא טועה) היתה שופעת מידע ומאד רצתה לחלוק אותו. היא מכירה חלק גדול מהאלבומים ואת הסיפורים שמאחוריהם.

המכתבים של הילדה הגיעו דרך סופר גרמני שקנה ספר משומש לצרכי מחקר ורצה להתחקות אחרי החתימה שהיתה בו (או משהו בסגנון). הוא הגיע לקרובה רחוקה של הילדה ששרדה את המלחמה וגרה בארה"ב וברשותה היו המכתבים. שניהם פעלו להנצחת הילדה ומשפחתה באלבום ביוגרפי.

סיפור אחר הוא של אישה שגילתה את שורשיה היהודים-גרמנים זמן קצר לפני מות אימה, והאלבום הביוגרפי הוא של האם.

האלבומים מספרים את סיפורם של אלו שלא שרדו את המלחמה ושל אלו שכן הצליחו לברוח או לשרוד את המלחמה, ישנן תמונות של דורות קודמים ושל הדורות החדשים, של אותה אישה שבילדותה היגרה להולנד, משם לארה"ב ובסוף לישראל ומצולמת עם ילדיה ונכדיה.

לדברי אותה מדריכה, חשוב היה להם להראות את ההתפתחות של הסיפור. לא רק, היו כאן יהודים, הם גורשו ועכשיו הם שם, אלא שיש פנים ושמות ושיש לכל אחד סיפור ייחודי משל עצמו ומסע שהוא עבר אחרי שהוא עזב את הרובע.

     

     

מסביב לחדר תלויות כרטיסיות שמספרות סיפור מאד עצוב. אלו רשימות המשלוחים לפי כתובות. שמות הרחובות ברובע מA עד Z, ובכל אחד מהם לפי מספרים שמות המשפחות שנשלחו לטרנספורטים. אני כותבת ויש לי צמרמורת. הכרטיסיות כתובות בכתב יד וכמובן שמיד הלכתי לראות אם יש מישהו בכתובת שלנו. מזל, אין. אבל ליד יש כל כך הרבה.

יש מעט שמות מפורסמים כמו הלמוט ניוטון ולאו בק, אבל רוב האנשים הם אנונימיים לקהל הרחב ועולם ומלואו לקרובים להם.

   

בתערוכה נערכות סדנאות לילדי בית ספר וסיורים בתיאום מראש, גם בעברית ובאנגלית. אותה מדריכה סיפרה לי על תגובות של ילדים ועל החיבור שלהם לאלבומים. היא מדריכה גם בבית ועידת וואנזה, שם צורת ההנצחה היא אחרת לגמרי.

בתערוכה אפשר לשבת שעות ולקרוא את סיפורי האנשים (לחלקם יש תקציר באנגלית). אני הייתי שם שעה ומשהו וראיתי חלק קטן מאד מהאלבומים.

התערוכה הזו היא מאד פשוטה, אבל הכוח שלה הוא בפשטות. 

אלבום מונח על שולחן, מי  לא יתפתה לפתוח?

לקריאה נוספת:
התערוכה לאורך השנים
על הקונספט מאחורי התערוכה

*שודר ככתבה בתכנית 'קול ברלין' בתאריך 6.08.2010

כתובת:

Rathaus Schöneberg, Veranstaltungshalle
John-F.-Kennedy-Platz
10825 Berlin
Tel: (030) 7560-0

איך מגיעים:

U4 Rathaus Schöneberg
Bus M46, 104 (Rathaus Schöneberg)

מתי פתוח:

שני - חמישי 10:00-18:00

שבת + ראשון 10:00-18:00

שישי לקבוצות בתיאום מראש

כניסה חופשית

ארט ספיגלמן/מאוס

לרגל התערוכה "גיבורים, מפלצות וסופרבי'ס"  Helden freaks und Superrabbis במוזיאון היהודי בברלין הוקרנו ביום שני 5.7 שני סרטים דוקומנטריים על ארט שפיגלמן ועבודתו.

ארט ספיגלמן הוא אמן קומיקס נודע, דור שני לניצולי שואה שחי ועובד בניו יורק. הוא נחשב לדמות מפתח בסצנת האנדרגראונד של סוף שנות ה60 ושנות ה70 בתחילה בסאן פרנסיסקו ואח"כ בניו יורק (עוד קצת רקע כאן)

                

אז                                                       והיום

ספרו "מאוס" (עכבר) הוא אוטוביוגרפיה יוצאת דופן המציגה בקומיקס את סיפור חייו של אביו, ולאדק, החל משנת 1928 ועד 1945, חייו לפני המלחמה, סיפור הישרדותו וקורותיו אחרי המלחמה, דרך היחסים המורכבים והקשים של האב ובנו.

בנובלה הגרפית בשני חלקים (חלק I - אבא מדמם הסטוריה, חלק II - וכאן החלו צרותי), מוצגים היהודים כעכברים, הגרמנים (נאצים) כחתולים, הפולנים כחזירים וכך הלאה. הבחירה בעכברים מתייחסת לדבריו של היטלר כאילו היהודים הם שרצים וכמובן משחקת עם הקונוטציה למילה 'RAUS'. לשאלה מדוע הוא בחר להציג כך את הסיפור השיב ספיגלמן "הייתי צריך להציג את האירועים והזכרונות של השואה מבלי להראות אותם."

הספר החל להתפרסם כמדור בעיתון הקומיקס RAW שהוציאו ספיגלמן ואשתו פרנסואז מולי בניו יורק. בשנת 1986 יצא הספר "מאוס: סיפורו של ניצול" ובשנת 1991 יצא לאור החלק השני. הספר תורגם לעברית במהלך שנות ה80 תחת הכותרת "עכבר: סיפורו של ניצול" בשנת 2010 תורגם הספר מחדש.

ייצוג השואה באמצעי לא שגרתי כמו קומיקס הביא לדיון האם לא מדובר בזילות השואה לספר כך את סיפורו של האב. מעבר לכך שטוב שמתקיים דיון בנושא, לדעתי, הספר מתאר (ממה שראיתי, עדיין לא קראתי את כל הספר) בצורה חדה ומאד ממשית את סיפורו של האב והשלכותיו על הבן.

בשנת 1992 זכה ספיגלמן בפרס פוליצר מיוחד על הספר. 

הסרט הראשון היה הפקה של הערוץ השני הגרמני משנת 1987, הוא סרט דוקומנטרי המלווה את ארט ספיגלמן במסעו לפולין, שם הוא מתחקה אחרי שורשי אביו. בעיירה שבה גר באושוויץ ובבירקנאו.

התמונות מבירקנאו והאזור היו לי קשות לצפייה, בשנת 87' האזור כולו נראה בערך כמו שהוא נראה בסוף המלחמה. סוג של מסע בזמן. מה גם שההפקה מצאה איזה קרון רכבת ישן וצילמה את חלקים הדרך מתוכו.

בנוסף הוא מחליט ללכת לראות בית מטבחיים, לראות כיצד שוחטים פרות בכדי לקבל את ההרגשה של הריגה סיטונאית כמו במחנה ההשמדה. כשאני עוצמת עיניים אני עדין יכולה לראות את הפרה המסכנה ההיא.

הסרט השני, בהפקת ארטה משנת 2009 הוא פורטרט של ספיגלמן החל משנותיו בסצנת האנדרגאונד של סאן פרנסיסקו וניו יורק, דרך הקמת המגזין RAW ועד עבודותיו הנוכחיות והוא מציג גם את משפחתו. אשתו, פרנסואס מולי, היתה שותפתו להקמת מגזין הקומיקס REW, או כדבריו "היא הציעה לי להקים מגזין קומיקס אחרי שלא מצאתי את העבודה המתאימה לי. אמרתי לא והקמנו את המגזין. ככה זה עובד אצלנו". כיום היא העורכת הגרפית של 'הניו יורקר'. בתו ובנו עוסקים אף הם באמנות.

מעניין לראות את השינויים שחלו בו, כיצד הפך מאמן שוליים בועט ונוירוטי ודי בלתי נסבל לטעמי, לאיש מפוכח וציני אבל גם רגוע ומפויס.

ספיגלמן מציג את חייו בעבודות הקומיקס שלו, החל מהתמוטטות העצבים שלו בסוף שנות ה60, דרך התאבדותה של אמו ועד עדותו לנפילת מגדלי התאומים (ילדיו היו בבי"ס ליד המגדלים והוא ואשתו רצו לשם לחפש אותם וראו את המגדלים מתמוטטים לנגד עיניהם) וכמובן ספרו 'מאוס'.

הוא צייר כמה מהשערים המפורסמים של הניו יורקר מאגזין, בינהם השער בו רואים את מגדלי התאומים בשחור על רקע שחור.

ארט ספיגלמן עבד במקביל בפרויקטים מסחריים, בציורי קומיקס פורנו בתחילת דרכו והוא גם האיש מאחורי הרעיון והציורים של 'חבורת הזבל'. 

ב2007 הוא זכה אורח במשפחת סימפסון, מה שמראה עד כמה הוא חלק מהתרבות האמריקאית.

הקומיקסאים (מימין): דן קלואס, אלן מור וארט ספיגלמן בפרק "בעלים וסכינים" 2007

בסוף הסרטים העפתי מבט קצר בתערוכה. התערוכה יפה ומושקעת ובה למעלה מ400 פריטים החל מראשית המאה ה20 ועד ימינו. התערוכה מציגה את התפתחות הקומיקס, גיבורי העל ל שנות ה30 וה40, סצינת האנדרגרואנד כתגובה לתקנות הנוקשות בארה"ב ועד הנובלות הגרפיות של ימינו.

בתערוכה יש גם נציגות ישראלית בין השאר ירמי פינקוס, רותו מודן ואורי פינק.

אני לא מחובבי הקומיקס הנלהבים אבל הייתי ממליצה על התערוכה לאוהבי קומיקס. מי שאינו חובב קומיקס לא ימצא הרבה עניין בתערוכה הזו.

  

התערוכה נמשכת עד 8.8.2010.

המוזיאון היהודי מקיים פעילויות תרבות ללא תשלום:

במסגרת אירועי הקיץ במוזיאון היהודי מתקיימות בין היתר הופעות ג'אז בגינת המוזיאון בימי ראשון בשעה 11 בבבוקר. הכניסה חופשית.

בחודש ספטמבר יחזרו הקרנות הסרטים בימי שני, סרטים הקשורים, לרוב לנושאי התערוכות המוצגות.

לעדכונים באתר המוזיאון

עוד קצת בנושא:

על ארט ספיגלמן, עבודתו והספר 'מאוס' באתר במה

מתוך הספר:

הפרק הראשון (בקובץ PDF)

ועוד הצצה לספר, על ההתלבטויות ביחס לספר ועל היחסים של הסופר עם אביו ואשתו.

ביקורת על הספר: בעברית ובאנגלית

וראיון עם ארט ספיגלמן (ממש קצר, באנגלית) בערוץ ארטה.

**שודר בתכנית "קול ברלין" בתאריך 9.7.22010

יום השואה 2010

לרגל יום השואה, חשבתי שיהיה מעניין, לספר את הסיפור של היהודים שחיו בLüneburg, העיר בה גרנו עד לפני מספר חודשים.
אני אסייג מראש, שהרבה אני לא יודעת, כי באזור הזה הדחיקו את החלק הזה בהסטוריה ממש טוב וגם אין כל כך את מי לשאול.

לינבורג היא עיר קטנה למדי דרומית להמבורג, כמו המבורג גם היא הנזה-שטאד והיתה מאד עשירה בעברה. יהודים תועדו לראשונה בעיר בסביבות שנת  1200, גורשו וחזרו בסוף המאה ה-17. ערב מלחמת העולם השניה, חיו בעיר כ-175 יהודים. רובם סוחרים.

התמונה הזאת היא של חנות שהיתה בבעלות יהודים, אשר מכרו אותה בתחילת שנות ה30 ועברו לארה"ב. המבנה יושב על כיכר העיר 50 מטר מבית העיריה, והיה למעשה בית- כל בו, בקומה הראשונה מסעדה, בקומות האחרות בגדים וכדומה, בקומה העליונה גרה המשפחה.

לפי מה שסיפרו לנו בסיור (שבו שמעתי את רוב הפרטים המצוינים בפוסט הזה), אחד הבנים של בעלי הכל בו חזר ללינבורג אחרי המלחמה, אבל אף אחד ממכריו לא הסכים לפגוש אותו.

חנות נעליים שהיתה בבעלות יהודים, הם נאלצו למכור אותה, בעקבות חוקי הרייך. הבעלים הנוכחים (הוריהם/סביהם) קנו אותה ב75 מארק. (גם בתרגום לכסף בן זמננו, זה מעט מאד כסף).

ממש בכניסה  לחנות ישנם 2 לוחות מתכת קטנים, קבועים במדרכה, לזכר בעלי החנות היהודים, שנשלחו למזרח, ושם נרצחו. בניהם נשלחו לפני המלחמה לחו"ל ונצלו.

את הלוחיות האלה, שהן פרויקט הנצחה ארצי, ניתן למצוא במספר מקומות בעיר ובגרמניה כולה. אבל צריך ממש לחפש. מצד שמאל הגודל שלהן, בהשוואה לכף רגל.

הכוונה המקורית, של מי שתכנן את לוחיות ההנצחה, היתה שהן ייבלטו מס' סנטימטרים מעל המדרכה. משיקולי בטיחות זה לא אושר, וכך נשארנו עם לוחיות שמתחבאות.

בית הכנסת בעיר

היהודים בעיר בנו בית כנסת חדש, שבנייתו הסתיימה כשנה לפני ליל הבדולח. (זה צילום מצילום, אז האיכות לא משהו). הם לא הספיקו להשתמש בו הרבה, לפני ליל הבדולח. בליל הבדולח בית הכנסת נפגע מאבנים, אך לא נשרף.

לאחר המהומות הגיעה העירייה להסכם עם הקהילה היהודית לפיו הם יפרקו את הבניין ויימכרו את השטח לעיר (תמורת סכום סמלי, כמובן) וזאת בכדי שהיהודים יוכלו להציל משם את ספרי הקודש. את הלבנים הם מכרו, אוסף ספרי הקודש שהיה ברשות בית הכנסת נעלם ולא נמצא לאחר תום המלחמה.

מסתבר שבמספר מקומות בגרמניה הגיעו העיריות להסכם כזה עם הקהילות היהודיות, אני לא בטוחה מה עדיף, לראות את בית הכנסת נשרף או לפרק אותו במו ידיך.

בבית הזה היו כלואים אסירים פוליטיים שהיו בשירות עיריית לינבורג בזמן מלה"ע ה2, תפקידם היה לנקות את העיר, לאסוף זבל וכיו"צ. הבניין הוא ממש בסמוך לבית ספר תיכון שתלמידיו נהגו להציק ולהתגרות באסירים. על הבניין קבוע שלט הסברה קטן. בכלל, יש הרבה מקומות עם שלטי הסברה, רק שהם שקופים וכתובים בכתב די קטן (ובגרמנית בלבד, כמובן) כך שאם לא יודעים על קיומם, קשה להבחין בהם.

אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני בין האומות

במקום בו היה בית הכנסת, ישנה כיום אנדרטה קטנה, לזכר יהודי לונבורג שנרצחו בשואה. למרות שמדובר בצומת מרכזית בעיר, קשה להבחין באנדרטה, היושבת במעין גן קטן מוקף שיחים.  אני חייבת להגיד, שהמקום מטופח ושמור היטב (מחליפים פרחים כל עונה) וניתן להבחין באבנים שהניחו מבקרים ליד האנדרטה.

זוהי האנדרטה לזכר, 'כל אותם שמתו בזמן המלחמה 1939-1945'. ניסוח מעצבן לא? עברתי בצומת הזאת מלא פעמים, זה לא מפסיק לעצבן אותי. לעיר לקח המון שנים לבנות אנדרטה כזו, והיה ויכוח היכן היא תהייה, כשהיה חשוב למקם אותה במקום מרכזי. אז מצאו פארק במקום מרכזי לכל הדעות (אחת הכניסות למרכז העיר, ליד התיאטרון) ושמו את האנדרטה. אני לא אחדש לכם, אם אני אגיד, שהרבה אנשים לא יודעים על קיומה.

אני מניחה שזאת לא היתה הכוונה המקורית ואני מוצאת את זה מעט אירוני בהתחשב בניסוח שעל האנדרטה, אבל ממול לאנדרטה, היכן שהיום יש חנות למזרונים, היה פעם אולם הספורט, שם בוצעו המשפטים הראשונים לאנשי הSS לאחר המלחמה. בינהם הימלר שנתפס לא רחוק. (הוא התאבד במעצר).

ועוד משהו שאותי משעשע בכל פעם, זוהי אחת מ3 הכנסיות הגדולות בעיר. ככה היא נראית מהצד של העיר, וכך מהצד של הכיכר המרכזית.

אין לזה שום קשר ליהודים. כנראה שזה קשור לאגודה מסחרית כזו או אחרת מימי הביניים.

מגורים בגרמניה ובפרט בברלין מזמנים תזכורת מתמדת לעבר, אם בלוחות הזיכרון שפזורים בעיר ואם בסיפורים מקומיים. על תחנת הרכבת הקרובה אלינו ישנו שלט זיכרון להומואים ולסביות שהוצאו להורג בשואה, ליד תחנת וויטנברגפלאץ (זאת שקרובה ל KDW) יש שלט ענק שמודיע שמכאן יצאו משלוחים של היהודים ומפרט מקומות ומספרים.
לפעמים נדמה לי שהחיים כאן מזמנים התמודדות עם העבר הרבה יותר מאשר מגורים בישראל ובוודאי בכל ארץ אחרת.

אלה שמצילים אותנו - ג'נה בלום

Those Who Save Us/Jenna Blum

כריכה אחורית:

במשך חמישים שנה סירבה אמה של טרודי לדבר על חייה בגרמניה במלחמת העולם השנייה. טרודי היתה רק בת שלוש כשהיא ואמה שוחררו בשנת 1939 על ידי חייל אמריקני ועברו לגור איתו במינסוטה.

ברשותה של טרודי רק רמז אחד לעבר: תמונה משפחתית שבה מופיעים אנה, טרודי וקצין נאצי, האובּרשטורמפיהרר של בוכנוואלד.

רדופת אשמה על מורשתה, פותחת טרודי, כעת דוקטור להיסטוריה גרמנית, בחקירה מעמיקה העבר. אלה שמצילים אותנו משלב סיפור אהבה יצרי כמו אבוד מראש. אולם מעל לכל אלה, זהו ניתוח מעמיק של אחד מהרגשות החבויים

והמסתוריים ביותר - הבושה..

תקציר:

הספר מספר במקביל את סיפורה של טרודי, בשנות החמישים לחייה, ד"ר להסטוריה גרמנית באוניברסיטת מיניאפוליס. במהלך פינוי בית הוריה, נתקלת טרודי בתמונה הקטנה, אותה היא מכירה מאז היתה ילדה, ושעל אודותה נאסר עליה לשאול. גם כיום אמה של טרודי, אנה שותקת. טרודי מחליטה להצטרף למחקר שעושה חברה וקולגה, המתעד עדויות של יהודים מתקופת מלה"ע ה2, ולתעד את הצד הגרמני, לא הצד הגרמני הלוחם אלא היכן היו האזרחים הגרמנים באותן השנים, מה היה יחסם לנאצים וליהודים וכיצד שרדו את אותן השנים.

בעוד סיפורה של טרודי מתרחש בהווה, ובהתמודדותה עם הסיפור של משפחתה שאינו ידוע לה, מסופר סיפורה של אנה, אמה של טרודי משנת 1939 ועד סיום המלחמה, אנו מגלים מה הקשר בין אנה, טרודי והקצין הגרמני, מה עשתה אנה במהלך המלחמה, ואיך היא הגיעה לארה"ב. יותר מזה יהיה ספויילר.

חלק נוסף של הספר הוא מערכת היחסים בין אנה וטרודי, יחסים מלאי שתיקות והסתרות ועם זאת גם אהבה.

ביקורת שלי

אני אתחיל מכך שמאז שעברתי לגרמניה, מעניין אותי יותר מאשר בעבר, היכן היו בגרמנים בזמן המלחמה. במובן כזה או אחר המלחמה הזו לא פסחה על אף אחד. יהיו שיגידו (ודעה זו מובעת גם בספר) שאין צורך לתת פתחון פה לגרמנים מאותה התקופה. אני חושבת אחרת. לא כי מגיע להם להגן על עצמם ולהצטדק, אלא בכדי לראות איך אנשים רגילים התמודדו עם המלחמה. מעט ספרים מציגים את האיש הגרמני הפשוט שנאלץ להתמודד עם המלחמה (לרוב זאת אישה, שכן הן נשארו בעורף, לגברים לא היתה ברירה אלא להתגייס).

הסיפור עצמו מרתק, קראתי אותו ביום כיפור האחרון, ולא הרגשתי רעב או צמא. הספר לא חף מרגעים חלשים, אבל הוא לא נותן הנחות והקלות לגיבורים לו. אין סוף טוב ודביק, אלא סוף מציאותי.

הספר מאד עצוב ומאד אמיתי, וניכר ניסיונה של המחברת בפרויקט הנצחת השואה של ספילברג. הסיפור של טרודי המתביישת בהיותה גרמניה, ובהיותה "משם" הזכיר לי סיפורים של בני הדור השני מהצד היהודי. בתים שלא מדברים בהם על השנים ההם. אנשים מלאי בושה.

ואכן רגש הבושה הוא אחד הרגשות המרכזיים המובעים בספר, אם ברובד הגלוי ואם ברובד הנסתר, המפעיל את גיבורי, ולמעשה גיבורות הסיפור.

לסיכום, מומלץ מאד. ספר זורם על נושא קשה וסיפור כואב לא פחות, מצמרר ומטריד ועדיין שווה קריאה.