המלצותיים

שתי המלצות לספר ולסרט שפשוט עושים טוב. למרות שהם לא מתוסבכים מדי ולכאורה לא עמוקים, שניהם משאירים משהו אחריהם, משהו שגרם לי לחשוב על מה שהיה שם גם אחר כך (במיוחד 'תלוי באוויר'). אין ביניהם שום קשר, פרט לכך שאהבתי אותם.
(ויש גם עדכוני מציאות בסוף)

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים

מרי אן שייפר ואנני בארוז

מאנגלית: יעל אכמון

הוצאת זמורה ביתן והוצאת מטר, 2009

275 עמ'

כריכה אחורית:

" אני תוהה איך התגלגל הספר לגרנזי? אולי יש לספרים מעין אינסטינקט התבייתות סודי, שמביא אותם לידי הקורא המושלם עבורם ."
ינואר 1946: לונדון מגיחה מתחת לצל מלחמת העולם השנייה, והסופרת ג´ולייט אשטון מחפשת נושא לספר חדש. מי חשב שתמצא אותו במכתב מגבר אלמוני, תושב האי גרנזי, מאיי התעלה הבריטית שכבשו הנאצים? הוא נתקל בשמה בעטיפה של ספר מאת צ´ארלס לאמב - אולי היא תסכים להדריך אותו היכן יוכל למצוא ספרים נוספים של אותו מחבר?
בעודה מתכתבת עם החבר-לעט החדש נשאבת ג´ולייט אל עולמם של האיש וידידיו , החברים כולם ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי תפודים" - מועדון ספרותי ייחודי שהתגבש בהברקה של רגע, כאליבי להגן על חבריו ממעצר בידי הגרמנים. ג´ולייט נחשפת לחברי המועדון הנעימים, אוהבי החיים והספרות, ודרך מכתביהם היא לומדת על האי שלהם, על טעמם הספרותי ועל השפעתו של הכיבוש הגרמני על חייהם. לבה נשבה בסיפוריהם, והיא יוצאת לגרנזי - ומה שתגלה שם ישנה את חייה לעד .
" מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", הכתוב כסדרה של מכתבים מלאי חום והומור, הוא חגיגה של המילה הכתובה על שלל צורותיה ושל בניית קשרים בדרכים מפתיעות להפליא .
מרי אן שייפר עבדה כעורכת, ספרנית ומוכרת בחנויות ספרים. זהו הרומן הראשון שלה. אחייניתה אנני בארוז היא מחברת ספרי ילדים ומבוגרים. בתחילת 2008, בשלב עריכת הספר, מתה מרי אן שייפר ממחלת הסרטן .

" שיר הלל לכוחה של המילה הכתובה... ג´ולייט מוצאת במכתבים לא רק השראה לספרה, אלא גם השראה לחייה - כפי שגם הקורא ימצא לחייו שלו ."פבלישרס ויקלי

הספר הבנוי כרומן מכתבים מספר את סיפורם של לונדון וגרנזי (אחד מאיי התעלה בין אנגליה וצרפת) במהלך מלחמת העולם השנייה ובשנה-שנתיים שלאחר סיומה. על הפצצות ורעב, מחנות ריכוז וחיי היומיום תחת הבליץ בלונדון או תחת שלטון הכיבוש הגרמני בגרנזי. אבל זה לא עוד ספר על השואה או על מלה"ע ה2, זה ספר על אהבת אדם ואהבת ספרים ועל האי גרנזי. באחד המכתבים (לא מצאתי את הציטוט המדויק) אומרת אחת הדמויות, שכשמספרים את ההיסטוריה בצורה לא יבשה, היא נכנסת עמוק יותר לראש וללב, וכך הדבר בספר הזה.
ג'ולייט אשטון היא עיתונאית וסופרת שבמהלך המלחמה כתבה טורים סטיריים בעיתון לונדוני, לאחר שהטורים נאספו לספר מצליח, היא מחפשת נושא לספר חדש, מכתב מדאוסי אדאמס מוביל אותה לגרנזי ולאנשים שהופכים לחבריה.
"בזכות התערבותך האדיבה קיבלתי מכתבים ארוכים ומקסימים מגברת מוגריי ומאיסולה פריבי. לא ידעתי שהגרמנים מנעו מגרנזי כל חדשות מבחוץ, אפילו מכתבים. זה הפתיע אותי כל כך. לא היתה סיבה אמיתית להפתעה - ידעתי שאיי התעלה נכבשו, אבל מעולם לא חשבתי, אפילו לא פעם אחת, על משמעות הדבר. בורות עיקשת, זה מה שזה." (עמ' 59)
ויש גם רומנטיקה כמובן, בנוסח האנגלי שבין אמצע המאה ה20 לבין האחיות ברונטה (שרוחן בהחלט מרחפת מעל ובתוך הספר), 2 משולשי אהבה שג'ולייט מעורבת בהם, אם כי לקורא די ברור מה יהיה הסוף.
"האם אני מאוהבת בו? איזו מין שאלה זאת? היא כמו פיל בחנות חרסינה, וממך אני מצפה ליותר. הכלל הראשון של החטטנות הוא לתקוף את העניין בעקיפין - בזמנו, כשהתחלת לכתוב לי מכתבים מסוחררים על אלכסנדר, לא שאלתי אותך אם את מאוהבת בו, שאלתי מה החיה החביבה עליו - כמה גברים היו מודים שהם אוהבים ברווזים?..." (עמ' 89)


הסיפור מאחורי העובדה שעל הספר חתומות שתי סופרות הוא עצוב, מרי אן שייפר הגיעה לגרנזי עוד בשנות ה70 של המאה ה20, בעקבות תחקיר לספר אחר שרצתה לכתוב (כמו בספר, היא רצתה לכתוב משהו אחד, שמעה על גרנזי במקרה, נסעה לשם והתאהבה במקום). במהלך כתיבת הספר היא חלתה בסרטן ואחייניתה (סופרת בעצמה) גוייסה לעזור להשלים את כתיבת הספר ועריכתו. שייפר נפטרה לפני שהספר יצא לאור.
שם הספר הדי מוזר יכול להרתיע מלגשת לספר, אבל כדאי לתת לו הזדמנות. לפני שקניתי אותו חיפשתי עליו ביקורות ברשת, מבקרי הספרות המכובדים התייחסו אל הספר כאל סוכרייה דביקה, אבל המלצות של גולשים (ואם לומר את האמת, גולשות) היו מאד חיוביות וגם אני מצטרפת להמלצות החמות. נכון, לא מדובר על ספר ארוך ועמוק במיוחד, אבל הפשטות שלו כובשת.

תלוי באוויר 
Up in the Air


את הסרט הזה כולם אוהבים וכולם אוהבים לאהוב (חוץ מאחותי, בעצם). ואיך לא, עם קלוני בתפקיד הראשי בסרט שהוא משל לחיים המודרניים בהם אנו חיים. 
תקציר הסרט:

ג'ורג' קלוני מגלם את דמותו של ריאן בינגהם, שתפקידו בחיים הוא לפטר אנשים. החברה בה הוא עובד שולחת אותו ממקום למקום ברחבי ארה"ב על מנת לפטר עובדים במקום מנהלי החברות. התפקיד שלו מטיס אותו ממקום למקום, בדירה הקטנה שלו הוא נמצא במצטבר בערך 40 יום בשנה, ואת חייו הוא מבלה בטיסות (מחלקת עסקים ומעלה כמובן) ומלונות, בחיים ע"ח תקציב ההוצאות של החברה ובמטרה אחת - צבירת מיילים והגעה ליעד שהציב לעצמו.
בינגהם גם מעביר הרצאות/קואצ'ינג שמציעות לאנשים לרוקן את התיק שלהם ולהסיר משהו מהמשא שהם נושאים על גבם בתיק הדימיוני. נאמן לשיטתו, חייו מרוכזים בטרולי קטן, ומשפחה? זה תיק ממש כבד, עדיף לא לקבל מהם שיחות בכלל.
בשלב מסוים, מוצמדת לבינגהם נטלי (אנה קנדריק) עובדת חדשה בחברה. בחורה צעירה שהרגע סיימה אוניברסיטה, ויש לה רעיון מצוין לחיסכון בעלויות, לפטר את העובדים בשיחה וירטואלית. כך יחסכו כל עלויות הטיסות והמלונות והעבודה תעשה מהקול סנטר באומהה, נברסקה. מאחר ובינגהם הוא המתנגד העיקרי לשינוי היא מתלווה אליו לסבב טיסות שגרתי.

מה באמת צריך לקחת במזוודה

בבקשה תן לי לפטר אותו

במקביל מנהל בינגהם רומן עם אלכס (ורה פלמינג), נוסעת מתמידה בעצמה שמציגה את בת דמותו הנשית.

סיפור נוסף בסרט הוא חתונתה של אחותו הצעירה (בגילומה של מלני לינסקי (Melanie Lynskey) הידועה כרוז משני גברים וחצי), שמחייב את בינגהם להתייחס למשפחה, ונותן לנו אפשרות לראות היכן גדל.

איזה גימיק מעולה לחתונה!

למרות שהסרט הזה מוצג לעיתים כקומדיה רומנטית, אין כאן משולש רומנטי או משהו בסגנון. הסרט לטעמי הוא קומדיה מרירה על החיים בעולם קפיטליסטי, שיש בו מי שמתעשרים מלפטר עובדים. יותר ציני מזה, כנראה לא יכול להיות.
חלום הטרמינלים (ומי לא חולם על טיסות במחלקה ראשונה או לחילופין להגיע בספונטניות לשדה התעופה ולעלות על טיסה ליעד אקזוטי), הטיסות והארוחות הלא מוגבלות, מוצגים כאן כמציאות שבה אנשים חיים. ואין מה להגיד, מעבר של חלומות למציאות הוא לא תמיד חיובי.

במאי הסרט, ג'ייסון רייטמן Jason Reitman, ביים גם את 'תודה שעישנתם' וג'ונו' הנפלאים, וגם כאן הדיאלוגים שנונים והסרט זורם בקצביות. לדעתי, זה אחד הסרטים היחידים בשנים האחרונות שלא בדקתי את השעון לאורך כל הסרט. בהחלט סרט שאני אשמח לראות שוב.
שאלה אחת (בעצם שתיים) נותרה בשבילי לא פתורה: איך הוא מכניס את כל הבגדים שלו למזוודה הקטנה???. ולא הקאטים המהירים בסרט לא מספקים אותי. וגם, יכול להיות שיש לו רק חליפה אחת?

*התמונות מאתר הסרט ומסינמסקופ.
עוד בעניין:
הביקורת של יאיר רווה בסימסקופ
וגם של ניב שטנדל במעריב
וראיון עם הבמאי 

ועד שהשלמתי את כתיבת הפוסט הזה קרו כמה דברים, קודם כל הטמפרטורות פה עולות, הקרח על המדרכות נמס ואפשר לראות אנשים מסתובבים בחוץ, אוטוטו האביב כאן.
דבר נוסף שקרה הוא שהעברנו את כל הארגזים שלנו מלונבורג לברלין, ואני שמחה שסיימנו עם זה ואנחנו יכולים להשאיר את הפרק הזה בחיינו מאחור (טוב, נשאר לנו איזה עניין קטן שם, אבל בכל זאת :-).
וגם, נהייה פורים! החג האהוב עלי כילדה והרבה פחות אהוב עלי מאז שבכל חג קרה איזה אסון.
השבוע הכנתי משלוחי מנות לכמה חברות, ככה בערך זה נראה:

חג שמח!

הצד האפור של השלג

כבר אמרתי כאן ששלג זה מאד יפה, אבל מאד מאד לא פרקטי.

מדרכה לדוגמה

בברלין חוסר הפרקטיות מרקיע שחקים, בעיקר כי לא ממש מפנים כאן את השלג בגלל בעיות תקציביות, כך שלמעשה מאז חג המולד המדרכות והכבישים מכוסים בקרח ושלג. השלג שנמס כשהטמפרטורה הרקיעה שחקים והגיעה למעלה או שתיים מעל האפס קפא מחדש ליציקה קשה וחלקלקה על המדרכות. לא נוח בכלל ללכת ככה, וגם מסוכן. מספר האנשים שמגיעים עם שברים לבתי החולים גדל מדי יום, משמרות מתווספות וניתוחים סביב השעון.

איפה נגמרת המדרכה ואיפה מתחיל הכביש?

בכלל, אני כל פעם אומרת תודה שיש לי שתי רגליים בריאות ומתפקדות. עצוב לחשוב על אנשים מבוגרים, נכים ובעלי מוגבלויות, או להבדיל אלפי הבדלות בעלי עגלות התינוקות/ילדים שצריכים להתנהל במצב הזה.

בגלל שלא פינו גם את פתחי הניקוז, אין לשלג הנמס לאן לזרום, וכך יש שלוליות ענק בדיוק בירידה מהמדרכה לכביש (אין לי תמונה, אבל עצם העובדה שאני חושבת ברצינות על קניית מגפי גומי אומרת הכל). כמובן שהן קופאות בכל לילה מחדש.

בשבוע שעבר פינו סוף סוף שביל במדרכה ליד הבית, ואפשר ללכת לרכבת בביטחון ובנוחות, אבל הרבה מאד מדרכות עדיין חסומות.
המצב כאן שונה מאד מהמצב בלונבורג, שם בשעה 7 בבוקר הכניסה לבניינים כבר היתה מפונה וכך גם המדרכות לבית הספר ולתחנת האוטובוס. למה? כי זה היה החוזה של החברה המפנה וכי תושבי השכונה יכלו לתבוע את החברה על כל החלקה. בברלין לעומת זאת, גם ראש העיר אמר שהוא מאד מאוכזב וגם לו קשה ללכת על המדרכות, והרשה לעצמו להתבדח על כך עם איזה אזרח. וגם הוסיף שבאמת אף אחד לא לוקח אחריות. הלו, אתה ראש העיר. זה תפקידך.

לחשוב שכל ברלין, ובעיקר מרכז ברלין התיירותי מכוסים באיכסה הזה, ואפילו הברלינאלה שמתקיימת בימים אלו לא תרמה לפינוי המדרכות.
אבל, לפני יומיים התכנס הסנאט של ברלין לדון בסוגיה, והפלא ופלא פתאום יש תקציבים ומקבלי קצבת האבטלה נדרשים לצאת לרחובות ולפנות את הקרח. וגם את הזבל שהתאסף בתוכו מאז חג המולד והסילווסטר.

יש תקווה.
שבועיים שלושה ויהיו תמונות פריחה.
או לפחות בלי קרח על המדרכות.

מי שרוצה לקרוא על הצד החיובי של השלג (סקי!!!) שיציץ כאן.

הדרך הביתה

הדרך הביתה / ברנהארד שלינק
Die Heimkehr / Bernhard Schlink
מגרמנית: חנה ליבנת
הוצאת זמורה-ביתן, 2009
334 עמ'.

כריכה אחורית:

פטר דֶבָּאוּאֶר גדל בגרמניה שלאחר המלחמה עם אמו, המסתירה מפניו מידע על אביו, שככל הנראה מת. את חופשות הקיץ הוא מבלה בשווייץ אצל סבו וסבתו העורכים סדרת חוברות ששמן "רומנים להנאה ולבידור טוב". אף כי נאסר עליו, הוא קורא את הרומנים ומתמכר לסיפור מסעו של חייל גרמני שנחלץ מהשבי בסיביר ועובר תלאות בדרכו חזרה הביתה. כשהחייל השב דופק סוף־סוף על דלת ביתו, הוא מוצא את אשתו בחברת גבר אחר וילדה. באותו הרגע הוא —

לא, פטר דבאואר אינו מצליח לגלות מה קורה ברגע ההוא. הדף האחרון נעלם.

גם כמבוגר הסיפור אינו מרפה מפטר. הוא מחליט לגלות את סופו ולעלות על עקבותיו של הכותב — תהליך שהופך למסע האודיסיאה שלו עצמו.

ברנהארד שלינק נולד בגרמניה בשנת 1944. הוא משפטן ומתגורר בברלין ובניו יורק. ספרו נער קריאה היה רב־מכר עולמי (ראה אור בעברית בהוצאת זמורה־ביתן).

"ברנהארד שלינק כותב פרוזה יפה, בהירה ומדויקת, שקשה למצוא דומות לה בספרות הגרמנית העכשווית."              ברלינר צייטונג

"פרוזה מדויקת ללא רבב. שלינק הוא אמן השפה הגרמנית. כתיבתו בהירה, נוקבת ונבונה. הוא מצליח לשרטט כלאחר יד מורכבות עמוקה של דמויות, של מהלך אירועים ושל דיון מוסרי."             אקהארד פור

"הטקסטים של שלינק יוצאי דופן על רקע הספרות הגרמנית העכשווית, שכן הם משלבים את סגנון הסיפורים המהודקים ועשירי העלילות  של התבנית האנגלו־סקסית עם פרוזה הגותית המתאפיינת בהתבוננות עצמית."                     דר טאגסשפיגל

"ברנהארד שלינק מצליח לכתוב כתיבה מדודה, חפה מכל התנשאות מוסרית כלפי הקוראים — תופעה נדירה בשדה הספרות הגרמנית — ועם זאת עולה בידו להשיג מידה מרבית של מוחשיות וחיוּת באמצעות הדיוק הסוגסטיבי של שפתו."

פוקוס, מינכן 

אחרי שקראתי (וגם ראיתי את הסרט) 'נער קריאה' הייתי מאד סקרנית כששמעתי שספר חדש של שלינק תורגם לעברית. את נער קריאה קראתי בגרמנית (וגם בעברית), ספר לא פשוט בכלל שלימד אותי הרבה על החיים בגרמניה כגרמנים בשלהי המלחמה ולאחריה.

מאז שעברתי לגור בגרמניה, מאד מעניין אותי הצד הגרמני, מתוך רצון להכיר ולראות את ההתמודדות של הדורות השונים עם מלה"ע השנייה ותוצאותיה. הספר הזה, לדעתי, לאו דווקא מחמיא לגרמנים בעניין, אבל זה לא מרכז הסיפור כאן.

כילד שומע פטר דבאואר סיפורי קרבות היסטוריים מסבו בזמן חופשות הקיץ בשוויץ אליהם היה נוסע לבד. סבו וסבתו עסקו בעריכת ספרים ואת דפי הטיוטות היו שולחים איתו לגרמניה, מאחר ובאותן שנים היה מחסור בנייר, שימשו אותו הדפים בחיי היומיום לאורך השנים. אחד מהם מספר את סיפורו של חייל הבורח מהשבי הרוסי בסיביר והולך את כל הדרך הביתה לגרמניה, כשפטר קורא את הספר בשנית כבוגר (ומתחוור לו שהוא אינו זוכר כמעט דבר מהקריאה הראשונה) הוא מבין שהדרך המתוארת היא סוג של הומאז' לאודיסאה. הוא מחליט לחפש את הספר, כשהוא אינו מוצאו הוא מתחיל לחקור על מנת לנסות ולגלות מי כתב את הספר ומתי.

כמעט כל חקירה מובילה מצד אחד למבוי סתום ומצד שני בדרך מקרה קורה משהו שמוביל אותו הלאה. המון מקריות יש בספר הזה, ואמנם גם בחיים הרגילים שלי/שלנו יש הרבה מקריות אבל בספר הזה המקריות על גבול המופרכות.

יש בספר המון חלקים פילוסופיים, מהו צדק, מהו רוע מי ואיך קובעים מתי דבר הוא טוב ומתי דבר הוא רע (בשאלת הרוע למשל, המחבר מביא דעות, שהוא לדעתי סולד מהן, שמתקופת השלטון הנאצי שמנסות להסביר ולהצדיק רצח עם). הדיונים הפילוסופיים מגיעים הן בצורה של שיחות עם בנה של חברתו, הן בצורת פוסט הדוקטורט של הגיבור והן בכתבים של אותו מחבר הסיפור על השיבה הביתה, סיפור ללא שם.

עוד שאלה שעולה בספר היא מה קובע את המציאות, ההתרחשות עצמה או האיש שמסתכל ומפרש אותה, וכאן דווקא התחברתי לספר. הרי כל אחד מציג לעצמו נרטיבים ביחס לחייו, ומספר את סיפור חייו בהתאם לאמונותיו. יש מי שמסתכל על חייו והכל טוב בהם ויש מי שהרוב (אם לא הכל) רע, בעיקר בעולם ההישגי של ימינו (וקורות חיים הם הדוגמה הטובה ביותר לכך). למשל שם המשפחה, האם באמת משנה מה יהיה שם המשפחה שלי? (דילמה שהגיבור, כמו הרבה נשים, עומד בפניה). שאלה נוספת שתמיד אקטואלית עבורי ושעולה מהספר היא, האם אנחנו לוקחים חלק פעיל בחיים ובקביעת מהלך חיינו או שאנו צופים סבילים בלבד בהסטוריה שמתרחשת מול עינינו?

נראה כאילו המחבר רצה לעסוק בנושא מסוים, או בנושאים מסוימים ושילב אותם יחד למין סיפור עלילתי, שכרוכים בו יחסי משפחה וזוגיות, חיפוש האב, שאלות פילוסופיות, האודיסאה, גרמניה מ1945 ועד 1989 ועוד ועוד.

מאד רציתי לאהוב את הספר ולצערי לא כל כך הצלחתי. אז כן, הוא מעורר מחשבה, ואני מניחה שמי שלא מכיר את גרמנים יכול להזדעזע מיחסי ההורים-ילדים-אחים שמוצגים בספר. אני לא הצלחתי להזדהות עם הגיבור או מי מדמויות המשנה (אולי מעט עם מקס שבעיקר ריחמתי עליו) או להרגיש משהו כלפיהם.  אולי זה התרגום שלעיתים מסורבל ולא חף מטעויות, אולי זה פשוט אני שהספר הזה לא מתאים לה כרגע.

שורה תחתונה, אם הזמן שלכם מוגבל עדיף לקרוא את נער קריאה ולחכות לספר הבא של שלינק (ובדיוק היום בבוקר ראיתי שיצא ספר חדש בשם 'סוף שבוע אחד'), אם הזמן מצוי בשפע ואתם אוהבים התפתלויות פילוסופיות כדאי להקדיש יומיים שלושה לספר, הוא לא דורש יותר מזה.

המלצה באתר נוריתה

קטע קריאה והמלצה מאתר Read4Free

ליל המוזיאונים

או הלילה הארוך של המוזיאונים בו שוטטנו ברחבי ברלין הקפואה

בשבת שעברה התקיים בברלין אירוע שנקרא הלילה הארוך של המוזיאונים, או בגרמנית,  Lange Nacht der Museen. במהלך הערב משש בערב ועד שתיים בלילה היו פתוחים כ60 מוזיאונים וגלריות ברחבי העיר (נו טוב, במרכז העיר ליתר דיוק), היו אירועים מיוחדים וגם שאטלים שחיברו בין המוזיאונים השונים.
האתר של האירוע איפשר לתכנן מסלול אישי, וכמי ששואפת לאינטגרציה גרמנית (סדר ותכנון מראש הם הבסיס להכל) תכננתי מראש את המסלול שלנו, נתתי לאיש להגיש התנגדויות והסתייגויות, הצלחתי להחליט מה אני לובשת על מנת שלא יהיה חם מדי בפנים וקר מדי בחוץ (החלטה מאד מורכבת כשבחוץ מינוס 4 מעלות ובפנים 25 מעלות לכל הפחות) ויצאנו לדרך.
60 מוזיאונים ב6שעות? תכננתי על ארבעה ועוד אחד כאופציה אם ישאר זמן, ורצינו להגיע לאקווריום של ברלין לקראת השעה 23 - זמן האכלת הכרישים.
התחלנו בתערוכת צילום, רטרספקטיבה לצלם גרמני בשם F.C Gundlach בגלריית MartinGropius Bau. גודלאך מסתבר היה צלם אופנה מוביל בגרמניה במשך שנים רבות, וצילם לכל המגזינים הנחשבים. אני מאד אהבתי, האיש קצת השתעמם ואמר שזה קצת כמו לפתוח 'לאישה' רק מאד ישנים.
הבניין כנראה נמצא בשיפוצים ולכן הכניסה ממנה הגענו היתה סגורה ונאלצנו להקיף את הבניין הדי גדול הזה עד שמצאנו את הכניסה. זאת לא תהיה הפעם האחרונה שטעויונת כזאת תקרה לנו.

כמה דוגמאות, התמונה השמאלית נקראת: James Blond jagt schone Maske

מיד ביציאה קרתה הבאה, לקחנו את השאטל בכיוון הלא נכון, וכך במקום להגיע ל Berlinische Galerie הגענו לבניין העיריה. גם בבניין העיריה היתה תערוכה שרציתי לראות (צילומים של ברלין) אבל הזמן התחיל להיות צפוף, אז החלטנו לתפוס את השטאל הבא לכיוון הגלריה.
בגלריה היו כמה תערוכות, המרכזית בשם 'ברלין 89/09 בין עקבות העבר אוטופיה'' שכללה תמונות, פסלים ומיצגים (קצת דוגמאות כאן). אבל למען האמת מה שהכי הרשים אותי בגלריה היה המבנה שלה. מין האנגר ענק שבאמצעו מדרגות שנראות קצת כמו מדרגות נעות, רק בלי כל הקונסטרוקציה מסביב, כאילו הן תלויות באויר. לצערי החתימו אותי על פתק שמחייב אותי לא להעלות תמונות לאינטרנט בתמורה לזכות לצלם בתערוכה, אז תצטרכו לדמיין (נו טוב, מזל שיש וויקי). אחד המיצגים היה מורכב מהמון נברשות וכמה מסכי מעקב קטנים שמקורם במשרד האטום המזרח גרמני. בזמן שאני הצטרפתי לאחד הסיורים והשוב הופתעתי שאני מבינה את כל מה שהמדריך אומר, האיש שוטט בקומה השניה והגיע לחדר עם סדנת רישום עם בחורה ערומה. כשהציעו לו להצטרף הוא סירב בנימוס וברח מהר מהמקום.
מכאן רצינו לחזור חזרה לבית העירייה, אבל באופן לא מפתיע במיוחד פיספסנו את הפניה ימינה בחזרה לתחנת השטאל (לזכותינו יאמר שהיה ממש קר ושניסינו לא להחליק על הקרח יותר מדי), כך שבמקום הליכה של 3 דקות עשינו סיבוב בן 10 דקות שהביא אותנו, למזלנו, לאותו המקום. הקטע הוא, שבגלל החושך, השלג והקרח והשקט מסביב היה אפשר למקם את הרחוב הזה בכל מקום בברלין - לנו פשוט לא היה מושג איפה אנחנו.
במקרה תחנת השאטל היתה ליד המוזיאון היהודי, אליו לא התכוונו להכנס מאחר ורצינו להקדיש לו יום משלו. אבל היה לנו מאד קר ונכנסנו פנימה (ובכך ויתרנו על בית העירייה). בזמן שהפקדנו את המעילים גילינו שהאיש איבד את כרטיס הכניסה שלו. ככה זה שצריך להפקיד מעילים בכניסה ולהוציא טישו מהכיס כל רגע. אני הייתי מוכנה לחזור הביתה, אבל האיש פשוט קנה עוד כרטיס, ואמר שעכשיו יש לי כרטיס אמיתי לאוסף ולא רק כרטיס של הרכבת :-)
טוב שניכנסנו. המוזיאון שווה ביקור ואנחנו עוד נחזור אליו. התמקדנו בתערוכות המתחלפות, תערוכה על אוכל כשר ותערוכת צילומים על ענקי הג'אז. תערוכת האוכל הכשר או Kosher & co. כפי שהיא נקראת היתה משעשעת ואפילו מלמדת, כך למדנו על מנהג רווח בעדות מסויימות (לא יודעת אילו) לשבור חלה מעל ראש הכלה בזמן המקווה, כסמל לביתוק הבתולין בערב החתונה. אני חייבת להגיד שמעולם לא שמעתי על המנהג הזה, וזה גם מוזר כי לפי התמונה (איזו בת ישראל כשרה מרשה לצלם אותה במקווה, אגב) עושים את זה עוד במים, ואז בת ישראל הזו כבר לא כ"כ נקייה. קצת סותר לא? בכל מקרה היה נחמד לראות פסל של פיתות וכדורי פלאפל, כרזות ישנות של תפוחי זהב ולשמוע עברית. יש להם גימיק נחמד של איסוף מתכונים בעזרת כפית עם שבב אלקטרוני. בכלל תערוכה נחמדה גם לילדים וגם למי שמנסה להסביר לחבריו מה זאת כשרות. היה גם דגם של בית המקדש שלא כ"כ הבנתי מה הוא קשור, אבל למען האמת גם לא התעכבנו על כל פרט ופרט.

משם הגענו לתערוכת צילומים שאצרה צילומים של לייבל הג'אז Blue Note בשם It must Schwing, הצילומים בשחור לבן החל משנות החמישים, צולמו ע"י Francis Wolff  ו Jimmy Katz הצילום האהוב עלי היה של הרבי הנקוק בניו יורק שלצערי לא מצאתי בחנות המוזיאון (דומה לתמונה הזו מעטיפת האלבום, אבל לא בדיוק). על תערוכת הקבע הענקית עברנו ברפרוף, גם כי צריך להקדיש לה זמן וידענו שנחזור וגם כי רצינו להגיע בזמן להאכלת הכרישים.

הגענו באחת עשרה ושלוש דקות לאקווריום מפוצץ באנשים, התקרבנו לתא של הכרישים, נדחקנו ונדחפנו מכל הכיוונים, והבנו שאין לנו סיכוי לראות משהו. עשינו אחורה פנה והלכנו להאכיל את עצמנו.
למצוא מקום לאכול בו אחרי 11 בלילה, גם במרכז התיירותי של ברלין, זו משימה לא פשוטה בכלל. מצאנו מסעדה פתוחה, אפילו כזו שהאיש כבר אכל בה והיינו עדים לוויכוח בין זוג רוסים במהלכו האישה החזירה את המפתחות לבחור, הזילה דמעות, יצאה, הוא בעקבותיה, חזרו, המשיכו לריב וכו' הצגה שלמה והכל ברוסית. האיש הרוסי היה ממש דוחה ואני מקווה שהיא באמת החזירה מפתחות.
אח"כ חזרנו לאקווריום (בכל זאת כניסה לאקווריום עולה 16€ וזה לא מסוג המקומות שאני אלך אליהם ביוזמתי ועוד לשלם עליהם לא מעט) שהיה כמעט ריק. הקומה הראשונה מוקדשת לדגים, והשנייה לזוחלים (בעיקר נחשים). האקווריום די קטן ולא מאד מרשים, מה גם שהכלובים (אם לקרוא לזה ככה) של החיות מאד קטנים. רוב בע"ח כבר היו בשלבים שונים של שינה. הכריש הגדול היה נראה כאילו הוא בכלל על בטריות ולא אמיתי, אבל היה מאד נחמד וצילמתי המון (קצת התלהבתי, אין ספק).
נתחיל בנחשים, שהדגימו אופציות שינה שונות:

גם הזיקיות דיגמנו פוזות שינה למופת

זו שבתה את ליבי, ולכן מקבלת תמונה משלה :-)

וזה פשוט הצחיק אותי, כי הוא ממש זחל לכיוון מי שצילם אותו, ועשה פוזות

דג פולני למהדרין שגם הצחיק אותי מאד, התא היה גדול יחסית וכל שאר הדגים היו מרוכזים בפינה אחרת ורק הוא מסכן לבד, כשהתחלתי לצלם התאספו מסביבו עוד ועוד דגים וצל של חיוך הסתמן על פניו...

ואחרונות חביבות המדוזות היפיפיות האלו, שממש לא הייתי רוצה שהן יגעו בי, אבל הריחוף שלהן במים פשוט מהפנט.

שלג

שלג זה נורא יפה.

הלבן שמכסה את הכל,

השקט שמשתרר כשהשלג יורד,

הזוויות החדות הופכות להיות מעוגלות

ובכל פינה אפשר לראות קסם מסוים.

רק מה, שלג זה דבר נורא נורא לא פרקטי.
חלקים גדולים מהרחובות בברלין עדיין מכוסים בשלג בדרגות צבירה שונות. הרבה מהמדרכות מכוסות בשכבה עבה של קרח חלקלק שמוסתר בחלקו מתחת לשלג. תנועה לא זהירה ואתה מוצא את עצמך על הגב (לא נעים בכלל בכלל, תשאלו את החצי:-). בכלל הליכה ברחובות כרגע היא משהו שבין החלקרח להליכה על חוף הים. שלבו בדמיונכם את שתי האופציות...
די מפתיע, אבל מבחינת פינוי השלג (לא נעים להודות) לונבורג מתפקדת הרבה יותר טוב מברלין, אם בשכונה שגרנו בה ואם במרכז העיר. גם הבחור היה מופתע מכך שעדיין יש הרבה רחובות, גם מרכזיים, שעדיין מכוסים בשלג וקרח. אז כן פיזרו עליהם חול/מלח (נראה קצת כמו אספלט), אבל כנראה שהפעם הבאה שנראה את המדרכות תהיה מתישהו בסוף פברואר.
(חסכתי את תמונות הרחובות היום בבוקר, ובמקום זה תמונות מושלגות מהשנה ומשנה שעברה).

סוף השבוע היה בסימן 'דייזי' מערכת מזג האוויר הסוער שתקפה את גרמניה וחלקים נוספים באירופה, מי שחושב שבישראל מגזימים עם דיווחי מזה"א היה צריך לראות את התכניות המיוחדות בסוף השבוע האחרון ולקראתו. צפון מזרח גרמניה היה הנפגע העיקרי, אבל בכל גרמניה ירדו כמויות שלג יפות, ולמרות זאת ברוב המקומות החיים נמשכים כרגיל, וכמו שבאחד הדיווחים אתמול אמרו, שלג הוא לא תירוץ לאחר לעבודה...














מזג האוויר הזה די מקלקל לי את התכניות להכיר את ברלין דרך הרגליים, כי אמנם אחרי מינוס 15, מינוס 5 זה משחק ילדים אבל בכל זאת לא כיף להסתובב בחוץ.

וקצת תמונות שלג מלונבורג, שבסופ"ש האחרון (כך דווח לנו מפי מקורות יודעי דבר) נאספו שם 35 ס"מ שלג! אותו מקור גם סיפר לנו שבלונבורג השלג הוא פלאפי ולא הופך לקרח, בעוד שבהמבורג השלג הופך די מהר לשכבת קרח עבה ועיקשת. אולי זה מסביר למה הם מצליחים לפנות את השלג באופן כ"כ מוצלח.
אבל גם לפני שבועיים היה מושלג למדי, זה מה שחיכה לי כשהגעתי לדירה כמה ימים לפני חג המולד (אותו בילינו באריזת הבית ובצפייה בשלג הנמס לאיטו. מרגש בדיוק כמו שזה נשמע).

ואלו מהשנה שעברה, מתחיל בקטן

ממשיך לרדת

ועדיין החיים ממשיכים

מישהו צריך לצאת עם הכלב, לא?

שיהיה חורף חם (לפחות כמו מרק הבשר, שמאז שלמדתי להכין אותו, הפך להיות דייר קבוע בביתנו), אם לא בחוץ לפחות בלב, והלוואי ויכולתי להעביר את כל המשקעים האלו ישירות לכינרת.

מה חושבים הגרמנים על השפה הגרמנית

מה חושבים הגרמנים על שפת אמם ועל שפות זרות 

הרצאה מאת רודולף הוברג יו"ר המכון לשפה הגרמנית.

ההרצאה התקיימה במכון גתה בת"א בשפה הגרמנית ב26.11.09 כשהייתי בביקור בישראל, יו"ר המכון לשפה הגרמנית (המקביל לאקדמיה לשפה העברית), דר' רודולף הוברג, הציג מחקר שנערך ע"י המכון בגרמניה בשנת 2008 שמטרתו היתה לבדוק את עמדות הגרמנים כלפי שפת אמם וכלפי שפות אחרות.

את כל התוצאות ניתן לראות כאן.

להלן חלקים מההרצאה: 

§      65% מהגרמנים חושבים שרמת הגרמנית כיום הולכת ויורדת, הסיבה המרכזית היא שכיום קוראים פחות. פרופ' הוברג ציין עם זאת מבחני יכולת שפתית הראו שידיעת הגרמנית כיום טובה מאשר בעבר.

§      65% חושבים שהגרמנית שלהם טובה, ו25% חושבים שהגרמנית שלהם טובה מאד.

§      סיבה נוספת למצב הגרמנית הרעוע היא הגרמנים הרפורמה. לטענתם בעקבות הרפורמה יש הרבה התלבטויות בנוגע לשימוש הנכון בדקדוק הגרמני (למשל צמדי מילים שהופרדו). לדברי פרופ' הוברג, הרפורמה התייחסה רק לכ2% מהטקסט, כלומר חלק זניח מכלל השפה, וחלק גדול ממנה כלל ביטול של יוצאי דופן.

§      דיאלקטים: 48%  טוענים שהם יכולים לדבר טוב את הדיאלקט המקומי (ירידה של 7% מאז 1991). הדיאלקט האהוב ביותר (35%) הוא Bairisch, והשנוא ביותר (50%) הוא Saechsisch. ההסבר נעוץ כנראה בכך שדיאלקט זה מסמל עבור רבים את גרמניה המזרחית. מעניין לראות שאת הדיאלקט הברלינאי שונאים ואוהבים בערך באותו המידה (21-22%).

§      שפות זרות: כשני שליש מהגרמנים מאמינים שהם מדברים ומבינים אנגלית ברמה טובה. 98% חושבים שחשוב ביותר ללמוד אנגלית, השפה השנייה בחשיבותה ללמידה היא צרפתית עם 48%. מעניין לראות שגרמנים חושבים שחשוב ללמוד לטינית, מאחר ולמרות שהשפה אינה שפה מדוברת היא חשובה לצורך לימודים גבוהים. כמו כן 19% חושבים שחשוב ללמוד סינית בעוד מעטים מאד מדווחים שהם דוברים את השפה, הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה בדיווחים על התחזקות סין וחשיבותה. 42% מהגרמנים אוהבים לשמוע צרפתית ו38% אוהבים לשמוע איטלקית. אנגלית הם לא כ"כ אוהבים לשמוע, אבל כאמור חושבים שחשוב מאד ללמוד את השפה.

§      גרמנית והאיחוד האירופי: גרמנית היא השפה המדוברת ביותר באיחוד האירופי, ורבים חושבים שהגרמנית צריכה להיות יותר בשימוש באיחוד. עם זאת רוב מוחלט (78%) חושבים כי אין צורך בשפה רשמית אחת לכל מדינות האיחוד וכי יש חשיבות להשארת השפות השונות בשימוש.

§      השפעת השפה האנגלית: מילים רבות מהשפה האנגלית נמצאות בשימוש יומיומי בשפה הגרמנית, אחוז האנשים בכלל האוכלוסייה שהדבר מפריע להם (39%) דומה לאחוז שהדבר אינו מפריע להם (40%) . עם זאת תושבי מזרח גרמניה מוצאים זאת באופן ברור פחות חיובי (46%).

§      מילים בגדר טאבו: נבדק היחס כלפי מילים מסוימות, שהיו בעבר בגדר טאבו. למשל, Idiot או Scheisse, (אידיוט וחרא) שבעבר הלא רחוק "אנשים מהוגנים" לא היו מבטאים אותן והיום רוב האוכלוסייה משתמשת בהן. המילה Schwul (הומו) יכלה עד לפני כשני עשורים לשמש עילה למשפט בגין העלבה (כלומר נחשבה ככינוי גנאי חמור ביותר), היום הומוסקסואלים מכנים כך את עצמם. המילה Geil (נפלא, וואו) היתה בעבר בהקשר של סקס ושימשה את הצעירים בכדי לעצבן את המבוגרים, היום זו מילה שגורה לחלוטין (רק 13% מהאנשים מעל גיל 60 דיווחו כי הם משתמשים במילה זו). המילהFraeulein  (עלמה, אישה לא נשואה) הוצאה בשנות ה70 מהשפה בעקבות המהפכה הפמיניסטית. הקונוטציה של המילה לא היתה רק תרגום ישיר של המילה 'עלמה' אלא נקשרה בקונטקסט של הנמכת מעמד האישה ושל שירות. כמו כן הדבר ביטל את ההבדל בהצגת אישה נשואה ולא נשואה. (אנקדוטה מדברי המרצה: עד לפני מספר שנים נשים קתוליות לא נשואות התעקשו להיקרא Fraeulein). בממצאי המחקר ניתן לראות שישנן מילים שאינם מקובלות בשיח הציבורי, ועדיין נחשבות כטאבו.

§    לציבור יש עניין רב בשפה, יש דיון ציבורי, פרסומים וספרות בנושא, אבל האינטרס מתמצה בעיקר בתחום הפרקטיקה (איך נכון לכתוב/לומר) ופחות בתחום חקר השפה והתפתחותה. הרצון הוא לדעת איך ולא למה.
למשל הספר: Der Dativ ist dem Gentiv sein Tod (וכאן יש קישור לטורים שהספר מבוסס עליהם).

§      מילת השנה Wort des Jahres: מדי שנה מפרסם המכון את 10 המילים של השנה, המילים שמייצגות טוב ביותר את השנה מתוכן נבחרת אחת שהיא מילת השנה מילת השנה 2009 היא Abwrackprämie, (מונח לציון קבלת החזר כספי על 'מיחזור' מכוניות ישנות) שהתמודדה ראש בראש עם המילה Schweinegrippe (שפעת החזירים)(בשנת 2088 המילה היתה Finanzkrise משבר פיננסי). ישנן גם Unwoerter, (למשל Auslaenderfrei  שמשמעותה 'זרים החוצה' בשנת 1991).

§      Duden הוא בר הסמכא בעיני הגרמנים בנושא הדקדוק הגרמני. במצבים בהם קיימות מספר אופציות נכונות, כאשר Duden  יבחר אחת מהן תהיה זו האופציה המקובלת היחידה. פרופ' הוברג אמר שהיה מעדיף שלציבור יוצגו כל האופציות מהן יוכל כל אחד לבחור את זו המתאימה לו ביותר. לדבריו אנשים מייחסים חשיבות רבה מדי לנושאים כמו 'האם להשתמש בS כפולה או בß'. ולדעתו, כל עוד לא מדובר במבחן שפה, יכול אדם להשתמש בשתי האופציות. את  תשומת לב עדיף להקדיש לדברים אחרים.

§      לדברי פרופ' הוברג, למרות החשיבה שפעם היה יותר טוב וכיום מצב השפה הולך ונעשה גרוע יותר, המצב בפועל דווקא הפוך. נכון שישנם דברים שנעלמו אבל כיום ישנה אחידות רבה יותר בדקדוק, השפה מתפתחת וזה דבר חיובי. לדעתו האישית אין צורך להיות תקועים בעבר, אלא יש צורך להסתכל קדימה וללכת קדימה גם עם השפה. ניתן לדבר כפי שרוצים כל עוד מכבדים את השני ולא כופים את דעתנו על אנשים אחרים. הוא ציין למשל שהוא מבין שבישראל יש לשפה הגרמנית קונוטציה מאד שלילית. הוא מרגיש צורך להתנצל על כך, אבל גם להזכיר שחלק גדול מההיסטוריה היהודית נכתבה בשפה הגרמנית.

§      לסיכום הקריא פרופ' הוברג את ה'אני מאמין' שלו בנושא שפה (זה די ארוך, מי שמעוניין אני יכולה לסרוק ולשלוח לו), בקצרה הוא ממליץ לאהוב את השפה, ליהנות ממנה, להכיר אותה ולחשוב עליה. ככל שנכיר יותר את השפה כך נהייה עשירים יותר ונוכל להשתמש בה טוב יותר. לא כל מה שישן טוב וכל מה שחדש רע, צריך להיות פתוחים לשינויים ולא להיות פונדמנטליסטיים ביחס לשימוש בשפה. התעניינו בהיבטים שונים של השפה והתפתחו איתה. אל תשכחו את השפות האחרות, כדאי ללמוד שפות נוספות לשפת האם שלנו. השפה היא ראי של החברה והיא משמשת גשר בין אנשים ותרבויות.

לסיכום (שלי) ההרצאה היתה מאד מעניינת, והיה יפה שכחצי מהנוכחים היו אנשים צעירים שלומדים את השפה. ההרצאה היתה כמובן בשפה הגרמנית, וזאת היתה הזדמנות בשבילי לבדוק ולראות שאני מבינה גרמנית לא רע בכלל. יום יבוא ואני אוכל לכתוב סיכומי הרצאות ברמה גבוהה גם בגרמנית. וכמובן הנתון ששני שליש מהגרמנים מעידים על עצמם כדוברי אנגלית... מעניין איפה הם מסתתרים.


*הקישורים הם כמובן לאתרים בגרמנית :-), מי שממש מתעניין יכול להעזר בתרגום אתרים של גוגל בינג וכו'.

שונות 23.12.2009

סוף סוף התאחדתי עם מחשבי הנאמן, אמנם הוא קצת איטי ודי מרעיש אבל הוא המחשב שלי, והכי נוח לי איתו. אה, ואני יכולה לכתוב בעברית, מה שאין במחשב השני בבית. אז הנה כמה עדכונים על כל מיני דברים שקרו בשבוע ומשהו האחרונים, ובין לבין תמונות מהביקור בארץ:

אתמול בלילה הגעתי ללונבורג והיום הבחור מצטרף אלי, החלטנו להקדיש את ימי חג המולד, בהם גם ככה אין לנו מה לעשות, לטובת אריזת הבית. חלק יחזור איתנו לברלין וחלק יחכה לדטלף והמשאית שלו שיגיעו מתישהו לאזור. מאחר והדירה הנוכחית מצוידת בה-כ-ל (כולל סירי WMF(להזיל עליהם ריר ממש) ועשרות כוסות סטארבקס), רוב הדברים יכולים לחכות, וחלקם בכל מקרה ילכו לאחסון. שונאת לארוז. צריך להחליט כל הזמן מה לוקחים וממה נפרדים.

העניין הוא שלי אין סבלנות לחכות שכל המעבר הזה יגמר. יותר משלוש שנים שאני במעברים בין לבין לבין ואני מרגישה שדי, נמאס לי, אני רוצה בית משלי. רוצה להיות מסודרת.

החזרה לברלין מישראל היתה מתישה, בצ'ק אין התעקשו על 20 ק"ג ואף לא גרם אחד יותר, כולל שקילת תיק העליה למטוס שלי. כמובן שרוב הספרים שקניתי בביקור הזה נשארו בארץ :-( מאחלת לדיילת הקרקע ההיא כל טוב ושתהיה מתישהו במצב שלי גם כן. בנוסף המטוס היה מפוצץ במשפחות ובהמון ילדים מתחת לגיל 10. כנראה שזה לא רעיון טוב לטוס בתחילת חופשת בי"ס... הרגיש קצת כמו לחזור מת"א לצפון ביום חמישי בערב, צפוף, דחוס ורועש ועם מישהו שהרגליים שלו תקועות לי בגב במשך 4 שעות.

מהנחיתה (חשבתי ששונפלד הוא שדה תעופה קטן וישן, מסתבר שטגל עוד יותר) המשכתי , לאחר החלפת בגדים זריזה (כן, כן בשירותים הקטנים והלא ממש מזמינים של שדה התעופה), למסיבת חג המולד השנתית של אחת החברות שהאיש עובד איתם. המסיבה היתה באחד המלונות היקרים והיוקרתיים בברלין, וכשאני הגעתי בערך ב11 בלילה, זה היה נראה כמו חתונה לא ממש מוצלחת. 2-3 זוגות רוקדים על הרחבה הגדולה ולהקת חתונות שכמעט נרדמה משעמום בעצמה. אבל הקינוחים היו שווים והיה לנו תירוץ טוב להיעלם משם בערך באחת. ואז הגיע השלב שבו צריך להעלות את המזוודות לקומה השלישית (אין מעלית)...

ברלין מקסימה. לפחות מהקצת שראיתי וממה שמספרים לי. הגעתי לגל הקור הגדול, מעולם לפני כן לא חוותי 15- מעלות. זה קר נורא. החלק החיובי הוא שאח"כ 3- או 0 נראים ממש סביר :-)

הדירה נהדרת, רציתי להעלות תמונות, אבל המצלמה עושה קצת בעיות, אז בהמשך. בכל מקרה היא יפיפייה, עם תקרות גבוהות ורצפת עץ. הדבר היחד שמציק זה זרזיף המים במקלחת. טוב, אני מגזימה, אבל לעומת מה שהיה לנו עד עכשיו - קשה להשוות. למגורים בקומה שלישית בלי מעלית יש יתרונות, מעבר לכושר שחייבים לעשות, גם אם קופאים מקור בחוץ עד שמגיעים הביתה די חם.

ביום שלישי שעבר (נר רביעי נדמה לי) הלכנו לשער ברנדנבורג לטקס הדלקת החנוכייה שארגנו חב"ד ברלין. מצד אחד מאד מרשים שבמקום כזה במרכז העיר מדליקים חנוכייה ויש טקס שלם סביב זה, מצד שני הרב שניצח על הטקס נראה כמו עסקן בני ברקי/ברוקליני שנשא את דבריו כאילו הוא נושא נאום בחירות (בצעקות עם נפנופי ידיים), לעומת הרב השקט והצנוע של המבורג. הבחור הודיע כבר מעכשיו ששנה הבאה הוא לא הולך לטקס הזה. אני מקווה שעד שנה הבאה יהיו לנו חברים בברלין ונוכל לארגן מסיבת חנוכה בבית. (לעומת האופציה הזו, נראה לי שהבחור יעדיף ללכת לטקס של חב"ד, אבל נגיע לגשר ונחצה אותו).

אם אני שומעת עוד שיר כריסטמס אחד אני צורחת! יותר מעצבן ממירי מסיקה וקרן פלס ביחד, ומסתבר שלכל זמר/ת יש שיר במיוחד לחג המולד. מזל שאת המנהג הזה לא אימצו בישראל. תארו לעצמכם שבגלגלצ משמיעים ללא הפסקה שירי ראש השנה או פסח בביצוע מיטב זמרי ישראל.

עוד מנהג שטוב שלא אומץ במלואו בישראל הוא הדלקת/השלכת (או איך שזה לא נקרא שעושים עם) זיקוקים. המנהג המקומי הוא להדליק זיקוקים בערב השנה החדשה (החוק כאן מתיר מכירת זיקוקים רק מתאריך מסויים, ומותר להדליק אותם רק בערב השנה החדשה), בפועל כבר מעכשיו מיטב הנוער זורק זיקוקים ואת אלה שמתפוצצים ליד הרגליים כל הזמן.  ערב השנה החדשה בכלל נשמע כמו הפצצה. מעניין איך זה יהיה בברלין, שם יש לנו הרבה פחות ילדים כשכנים.

בדיוטי פרי של ישראל יש חנות אחת ממש שווה. מה שעושה אותה כ"כ שווה הוא האפשרות לקנות בה חומוס!!! כן, כזה של צבר בקופסה. (נכון שיש בזה יותר שמן מחומוס, אבל למי אכפת כשאוכלים אחד כזה בשנה). הבחור הגדיר את זה כמתנה הכי שווה שהוא קיבל (ביחד עם הפיתות והסחוג זאת היתה חגיגה קטנה).

בשבת האחרונה שלי בישראל אבא לימד אותי להכין צלי ואמא לימדה אותי להכין מרק בשר. בשיא גל הקור הכנתי לנו מרק בשר שיצא טעים טעים. (היה רצון לצלם, אבל המצלמה לא שיתפה פעולה) מסתבר שזה ממש פשוט. החלק הכי קשה היה למצוא כוסברה...

היום יש לאבא שלי האהוב יום הולדת, שנה אחרונה לפני שמחליפים קידומת :-)

מאחלת לך המון המון בריאות, כי זה הכי חשוב. ואושר ואהבה וסיפוק ושפע ועושר וכיף ושמחה וכמובן שהשנה השיפוצים ייצאו לדרך והבית החדש יהיה מוכן בקרוב קרוב. שולחת לך נשיקות וחיבוקים.

to do list: רשימת ספרים, תמונות מהדירה החדשה, רשימה על לונבורג.

שלוש שנים וגעגוע

לפני שלוש שנים, בערך בשעה הזאת (11 בלילה) סיימנו לארוז את המזוודה של האיש. מזוודה רגילה, לא גדולה במיוחד. דחסנו עוד כמה חולצות וזוג נעליים. ישבנו בסלון (גרנו אז בש"ץ פינת דיזנגוף) וראינו כל מיני סרטים, להעביר את הזמן עד שהמונית תגיע. אני זוכרת שהסרט האחרון שהמשכתי לראות אחרי שהוא יצא היה מונסטר בול עם האלי ברי ובילי בוב ת'ורנטון.
באותו הזמן חשבנו שהוא נוסע לשבועיים מקסימום שלושה שבועות ויחזור לארץ, ואז נתארגן על המעבר שלנו. מיותר לציין שזה לא בדיוק מה שקרה בפועל...
ואז בשתיים בלילה הגיעה המונית ונפרדנו. הסתכלתי עליו מחלון הקומה השלישית, דרך הפיקוסים באור שיצא מהסופרמרקט שפתוח כל הלילה. השנה (כמו בשנים קודמות) הוא טען שהוא לא יודע שהסתכלתי עליו. (טוב, זה הגיוני, כי הוא לא הסתכל למעלה באותו הזמן).
התחושה שלי אז היתה שמחה ועצובה ביחד. שמחה על ההתחלה החדשה שלקח לה המון זמן לרקום עור וגידים ולהפוך למציאות. ועצב על הפרידה. אז עוד לא ידעתי שהפעם הבאה שנתראה תהיה בפברואר.
מאז נסענו, ונפגשנו ונפרדנו ושוב נפגשנו עוד המון פעמים. בשנה האחרונה הפרידות האלו הן על בסיס שבועי, ואת רוב השבוע חיינו למעשה בנפרד. אני לא יכולה לומר שמתרגלים לפרידות האלו.
עד היום לפעמים אני מציצה מהחלון כשהוא מחכה למונית, נכנס ונוסע. ולפעמים, גם מחכה ליד החלון לראות שהוא כבר מגיע (8 דקות הנסיעה מתחנת הרכבת ועד הבית שלנו מתארכות עד אין קץ).
גם עכשיו, בזמן שאני כותבת אנחנו רחוקים פיזית, ומתגעגעים אחד לשני. אני בישראל והוא בגרמניה. לא מתרגלים לגעגוע, אבל למדנו הרבה דברים על עצמנו, ולמרות המרחק הפיזי התקרבנו נפשית ורגשית. כשאחזור לגרמניה (בעוד מספר ימים), החזרה תהיה לברלין, למגורים משותפים ולהתחלה חדשה במקום חדש. מחכה בקוצר רוח להפרד מהגעגועים.



*את התמונה צילם אבא שלי באגמון החולה בנובמבר 2007. אם לא מטוס ממריא, לפחות שיהיו ציפורים נודדות...

חופשה

בין פנטזיה למציאות
או
בניסיון להגשים את החלום

מסיבה לא ממש מובנת, האסוציאציה שלי בנוגע למילה חופשה, היא לשכב ביום חם על חוץ לבן ליד הים הכחול, עם ספר ביד אחת ושייק פירות בכוס גבוהה ביד השנייה. אין לפנטזיה הזאת כל אחיזה במציאות, פשוט כי אני שונאת ים וחול בקיץ. מעדיפה את הים בחורף, כששקט על החוף והים סוער ומשתנה.

כך גם לגבי החלום שלי על חופשה בישראל, שתהיה מלאה במשפחה וחברים, בתי קפה, מסעדות (הרבה אוכל) וכמובן שופינג של בגדים. אבל מה לעשות שכשהחלום הופך למציאות, החופשה שלי לא בדיוק נראית רגועה וחלומית, אלא יותר כהתרוצצות וניסיון להספיק כמה שיותר בכמה שפחות זמן. במקום שינה עד הצהריים והתבטלות לצד הבריכה או על הדשא, החופשה כוללת ניהול יומן מחושב ומתוקצב.

אז בשבועיים שהייתי כאן ניסיתי כמיטב יכולתי להנות, התקררות לא סקסית בעליל לא תרמה לעניין, וכמובן שככל שמנסים ומשתדלים יותר, כך ההנאה חומקת.
כנראה שהנאה חייבת להיות ספונטנית...

ולא שלא נהניתי, רק שכל ביקור היה קצר וחפוז, וכמעט ולא הספקתי להנות מתל אביב, שלא לדבר על טיול בצפון.

ביום ראשון חזרתי לביתם של ההורים שלי בהרגשה קצת מפוספסת, הבחור טוען שזה תמיד ככה ושכדאי שהוא יתחיל לתעד את מה שאני אומרת, ולהוכיח לי שאני חוזרת על עצמי בכל ביקור שלי בארץ.

ההרגשה הזו, בצירוף דלקת הראות של אמא שלי (שהולכת ומחלימה) גרמו לי להחליט להשאר עוד כמה ימים בישראל. חיכיתי כ"כ הרבה זמן לעבור לברלין, כך שעוד כמה ימים לא ישנו הרבה, ובכלל שהיא תחכה לי קצת...

אז יש לי עוד כמה ימים לנסות ולהגשים את הפנטזיות שלי על חופשה, בעיקר אלו שכוללות אוכל, כמו המבורגר רציני (אגאדיר כמצוות הגבר), חומוס שווה ועוד כמה קראסוני שקדים ובראוניס שווים וטעימים.

בינתיים, הספקתי לבקר את הברווז, שקיבל מקום קבע בגינה ליד שד' מסריק. אחד הדברים היותר אופטימיים שיש. ובכלל מקום מאד חביב ושקט באמצע תל אביב הרועשת. הכי שווה לקחת קפה ומאפה (או כל עוגה שווה אחרת - וכולן שוות וטעימות) מבוטיק סנטרל הקרוב ולשבת על אחד הספסלים מול המזרקה.

ולסיום, הפרפר שבא לבקר היום, מסוג הדברים שפתאום מעריכים ופתאום שמים לב אליהם. (מי שמכיר את אמא שלי, יודע שהכביסה ברקע זה בילד אין...) רק חבל שאני לא יכולה להעביר לכם את הרעש של התרנגולות מהשכנים. בעצם מזלכם.