מחפשים דירה

כבר די הרבה זמן שאנחנו מחפשים דירה. זה התחיל ממעבר מתוכנן לקלן ואח"כ לבילפלד והיעד הנוכחי הוא ברלין. האיש כבר עובד שם כל השבוע והדבר היחיד שמונע מאיתנו להתחיל את חיינו שם, זו העובדה שעדיין לא מצאנו שם דירה.
חיפוש דירה, יודע כל מי שחיפש בעבר, זו עבודה במשרה מלאה. החל במעבר על המון מודעות באתרים השונים באינטרנט, וכמובן על כאלה שנשלחים ישירות למייל, פסילת רוב הדירות המוצעות מסיבות כאלה ואחרות (קומת קרקע, קומה רביעית בלי מעלית, אין מטבח, רחוב ראשי ועוד ועוד), שליחת מיילים למשכירי הדירה, ללכת לראות, להתאכזב, וחוזר חלילה.
ביום שבת הקודם, כשהיינו בברלין כחלק מהרצון להכיר את ברלין (וגם קצת חופש אף פעם לא מזיק), ראינו דירה נחמדה מאד, אבל ההססנות שלי הביאה לכך שבזמן שחשבתי והתלבטתי בעל הדירה  השכיר אותה למישהו אחר. אם להיות הוגנת עם עצמי, הוא הבטיח לשמור לנו אותה עד מועד מסויים ולא עמד בהבטחתו.
כנראה ששנתיים מחוץ לת"א מספיקות בכדי לשכוח את כל מה שלמדתי על שוק הנדל"ן והשכרת דירות. הלקח, בכל מקרה נלמד וייושם בעתיד.
אז אנחנו עדיין מחפשים, מאד רצינו לעבור בתחילת נובמבר לפני שהחורף האמיתי מתחיל, ולסגור את פרק החיים בעיר לונבורג Lüneburg, על כל המשתמע מכך, אבל, כרגיל, אני מתכננת תוכניות והחיים עושים מה שהם רוצים.


סוף השבוע בברלין, אגב, היה נחמד ביותר. נפגשנו עם חברים ותיקים וחבר חדש. התארחתי בתכנית הרדיו 'קול ברלין' אותה מגיש ועורך החבר החדש, וזו היתה הפעם הראשונה בחיי בשידור חי ברדיו. היה כיף להסתובב בברלין וגם סתם לשבת בדירה של אותו חבר עם קפה ועוגה ולקשקש בעברית. הדברים האלה שפעם היו מובנים מאליהם הופכים להיות נדירים כשחיים בעיירה גרמנית קטנה.
בנוסף,האיש הצליח להזמין לנו חדר במחיר ממש טוב בסוויס'אוטל, מלון שמזמן הוא רצה לדגום (כך מסתבר). המלון הזה עוד הוכחה לפיקציה שהם מלונות יוקרה, לא שלא היה טוב, אבל לא היה מדהים, מיטה די קטנה וזרם דקיק במקלחת. אבל כל זה מתגמד לעומת העובדה שאני והוא בילינו סופ"ש כייפי ביחד.
חזרנו הביתה ברכבת בקו קרקוב-המבורג, רכבת פולנית למהדרין, עייפים אך מרוצים.

המלון מבט מבחוץ

כנסיית הזיכרון, במרכז ברלין, על רקע השיפוצים שיש בכל מקום בעיר.

Theater des Westens (תיאטרון המערב) משתקף בבניין המשרדים (להשכרה) ממול,
ברגע נדיר (באותו סופ"ש) בו השמש יצאה מבין העננים.

אלה שמצילים אותנו - ג'נה בלום

Those Who Save Us/Jenna Blum

כריכה אחורית:

במשך חמישים שנה סירבה אמה של טרודי לדבר על חייה בגרמניה במלחמת העולם השנייה. טרודי היתה רק בת שלוש כשהיא ואמה שוחררו בשנת 1939 על ידי חייל אמריקני ועברו לגור איתו במינסוטה.

ברשותה של טרודי רק רמז אחד לעבר: תמונה משפחתית שבה מופיעים אנה, טרודי וקצין נאצי, האובּרשטורמפיהרר של בוכנוואלד.

רדופת אשמה על מורשתה, פותחת טרודי, כעת דוקטור להיסטוריה גרמנית, בחקירה מעמיקה העבר. אלה שמצילים אותנו משלב סיפור אהבה יצרי כמו אבוד מראש. אולם מעל לכל אלה, זהו ניתוח מעמיק של אחד מהרגשות החבויים

והמסתוריים ביותר - הבושה..

תקציר:

הספר מספר במקביל את סיפורה של טרודי, בשנות החמישים לחייה, ד"ר להסטוריה גרמנית באוניברסיטת מיניאפוליס. במהלך פינוי בית הוריה, נתקלת טרודי בתמונה הקטנה, אותה היא מכירה מאז היתה ילדה, ושעל אודותה נאסר עליה לשאול. גם כיום אמה של טרודי, אנה שותקת. טרודי מחליטה להצטרף למחקר שעושה חברה וקולגה, המתעד עדויות של יהודים מתקופת מלה"ע ה2, ולתעד את הצד הגרמני, לא הצד הגרמני הלוחם אלא היכן היו האזרחים הגרמנים באותן השנים, מה היה יחסם לנאצים וליהודים וכיצד שרדו את אותן השנים.

בעוד סיפורה של טרודי מתרחש בהווה, ובהתמודדותה עם הסיפור של משפחתה שאינו ידוע לה, מסופר סיפורה של אנה, אמה של טרודי משנת 1939 ועד סיום המלחמה, אנו מגלים מה הקשר בין אנה, טרודי והקצין הגרמני, מה עשתה אנה במהלך המלחמה, ואיך היא הגיעה לארה"ב. יותר מזה יהיה ספויילר.

חלק נוסף של הספר הוא מערכת היחסים בין אנה וטרודי, יחסים מלאי שתיקות והסתרות ועם זאת גם אהבה.

ביקורת שלי

אני אתחיל מכך שמאז שעברתי לגרמניה, מעניין אותי יותר מאשר בעבר, היכן היו בגרמנים בזמן המלחמה. במובן כזה או אחר המלחמה הזו לא פסחה על אף אחד. יהיו שיגידו (ודעה זו מובעת גם בספר) שאין צורך לתת פתחון פה לגרמנים מאותה התקופה. אני חושבת אחרת. לא כי מגיע להם להגן על עצמם ולהצטדק, אלא בכדי לראות איך אנשים רגילים התמודדו עם המלחמה. מעט ספרים מציגים את האיש הגרמני הפשוט שנאלץ להתמודד עם המלחמה (לרוב זאת אישה, שכן הן נשארו בעורף, לגברים לא היתה ברירה אלא להתגייס).

הסיפור עצמו מרתק, קראתי אותו ביום כיפור האחרון, ולא הרגשתי רעב או צמא. הספר לא חף מרגעים חלשים, אבל הוא לא נותן הנחות והקלות לגיבורים לו. אין סוף טוב ודביק, אלא סוף מציאותי.

הספר מאד עצוב ומאד אמיתי, וניכר ניסיונה של המחברת בפרויקט הנצחת השואה של ספילברג. הסיפור של טרודי המתביישת בהיותה גרמניה, ובהיותה "משם" הזכיר לי סיפורים של בני הדור השני מהצד היהודי. בתים שלא מדברים בהם על השנים ההם. אנשים מלאי בושה.

ואכן רגש הבושה הוא אחד הרגשות המרכזיים המובעים בספר, אם ברובד הגלוי ואם ברובד הנסתר, המפעיל את גיבורי, ולמעשה גיבורות הסיפור.

לסיכום, מומלץ מאד. ספר זורם על נושא קשה וסיפור כואב לא פחות, מצמרר ומטריד ועדיין שווה קריאה.

כבר סתיו עכשיו

ב22 לספטמבר מתחיל הסתיו באופן רשמי. ובגרמניה, כמו בגרמניה, בדיוק ביום הזה מתחילים העלים לשנות את צבעם, והופכים מירוקים לצהובים, כתומים, אדומים וכל צבעי הביניים ביניהם.

ככל שהגננים בשכונה מנסים, הם לא מצליחים להתגבר על ערמות העלים שנושרות. גם הטמפרטורות ירדו, ואם לפני שבוע שבועיים קיוויתי ל20 מעלות ושמש, היום אני כבר מקווה ל15 מעלות. בקיצור בחורף בפתח, הפוך כבר מזמן בחוץ והחימום עובד במרץ.

בגרמניה גיליתי שיש הרבה סוגים של גשם, לא רק טיפטוף-גשם-גשם חזק-ברד, אלא גשם חלש שלא מפסיק לרדת במשך ימים שלמים, גשם שרואים ולא מרגישים, גשם שמרגישים רק על עדשות המשקפיים, גשם חזק כשברקע יש שמש זורחת, גשם שוטף, שתמיד נראה לי כמו זרם של מקלחת, ישר וקולח. ויש עוד המון סוגים, זה שסתם תלוי באויר, רסיסים רסיסים,

וזה שרואים בקומה חמישית, אבל לא מרגישים על הקרקע, גשם פתאומי שבא רק לרגע ונגמר.

אבל השורה התחתונה היא שבעוד בישראל מתלוננים על החום, אני מתלוננת על הקור. ובעצם לא כל כך על הקור, כי אם על האפור. רוב הזמן השמים מעוננים, בעננות כבדה, כזאת שלא נראה שהיא תעלם אי פעם, כזו שיש צורך להדליק את האורות כבר ב10 בבוקר, כזו שאין לי אויר לנשום מרוב שהיא סוגרת.

וכך נראים השמים רוב הזמן

אבל הפלא ופלא, גם העננות הזו עוברת. אתמול ברגע אחד התפנו העננים, הקריין של מהדורת החדשות עוד היה סקפטי בעצמו כשהוא אמר שמהצהריים השמים יתבהרו, אבל לפעמים התחזית לא משקרת.

התחזית לסוף השבוע היא גשם מעורב בשלג, ולמעשה כבר ירד קצת שלג במקומות שונים בגרמניה. כך שכנראה החורף כבר כאן...

רוב התמונות צולמו בחורשה ליד הבית, ביום שמש בהיר אבל קררררר. התמונה עם השמים האפורים היא מייצגת נאמנה יותר של מזג האוויר בשבועות האחרונים.

בחורשה היו גם פטריות מסוגים שונים,

התמונה הזו מטיול אחר אמנם, הפטריות לרגלי העץ ענקיות

עוד אחד מסימני הסתיו כאן, הן הדלעות שמופיעות בכל פינה במגוון צורות וצבעים, והדוכנים של הפקעות שאפשר למצוא בכל שוק.

ותמונה אחרונה לסיום,

שנה טובה

והנה אני מתחילה את השנה בפתיחת בלוג משלי