לפני שלוש שנים, בערך בשעה הזאת (11 בלילה) סיימנו לארוז את המזוודה של האיש. מזוודה רגילה, לא גדולה במיוחד. דחסנו עוד כמה חולצות וזוג נעליים. ישבנו בסלון (גרנו אז בש"ץ פינת דיזנגוף) וראינו כל מיני סרטים, להעביר את הזמן עד שהמונית תגיע. אני זוכרת שהסרט האחרון שהמשכתי לראות אחרי שהוא יצא היה מונסטר בול עם האלי ברי ובילי בוב ת'ורנטון.
באותו הזמן חשבנו שהוא נוסע לשבועיים מקסימום שלושה שבועות ויחזור לארץ, ואז נתארגן על המעבר שלנו. מיותר לציין שזה לא בדיוק מה שקרה בפועל...
ואז בשתיים בלילה הגיעה המונית ונפרדנו. הסתכלתי עליו מחלון הקומה השלישית, דרך הפיקוסים באור שיצא מהסופרמרקט שפתוח כל הלילה. השנה (כמו בשנים קודמות) הוא טען שהוא לא יודע שהסתכלתי עליו. (טוב, זה הגיוני, כי הוא לא הסתכל למעלה באותו הזמן).
התחושה שלי אז היתה שמחה ועצובה ביחד. שמחה על ההתחלה החדשה שלקח לה המון זמן לרקום עור וגידים ולהפוך למציאות. ועצב על הפרידה. אז עוד לא ידעתי שהפעם הבאה שנתראה תהיה בפברואר.
מאז נסענו, ונפגשנו ונפרדנו ושוב נפגשנו עוד המון פעמים. בשנה האחרונה הפרידות האלו הן על בסיס שבועי, ואת רוב השבוע חיינו למעשה בנפרד. אני לא יכולה לומר שמתרגלים לפרידות האלו.
עד היום לפעמים אני מציצה מהחלון כשהוא מחכה למונית, נכנס ונוסע. ולפעמים, גם מחכה ליד החלון לראות שהוא כבר מגיע (8 דקות הנסיעה מתחנת הרכבת ועד הבית שלנו מתארכות עד אין קץ).
גם עכשיו, בזמן שאני כותבת אנחנו רחוקים פיזית, ומתגעגעים אחד לשני. אני בישראל והוא בגרמניה. לא מתרגלים לגעגוע, אבל למדנו הרבה דברים על עצמנו, ולמרות המרחק הפיזי התקרבנו נפשית ורגשית. כשאחזור לגרמניה (בעוד מספר ימים), החזרה תהיה לברלין, למגורים משותפים ולהתחלה חדשה במקום חדש. מחכה בקוצר רוח להפרד מהגעגועים.
*את התמונה צילם אבא שלי באגמון החולה בנובמבר 2007. אם לא מטוס ממריא, לפחות שיהיו ציפורים נודדות...
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה