להתרגל מחדש

לעבור לארץ אחרת זה לא פשוט בכלל ודורש הסתגלות למקום החדש עם המנהגים והכללים החדשים, אבל גם חזרה למקום ממנו הגעת היא לא קלה בכלל.
רק שלוש וחצי שנים הייתי בגרמניה, אבל להרבה דברים צריך להסתגל מחדש.
ויש הרבה דברים לארגן, עבודה ודירה זה הבסיס כמובן. מחירי הדירות בת"א הכפילו את עצמם בתקופה הזאת, המשכורות ממש לא. שעות העבודה התארכו בהרבה מקרים. כאילו 9-17:30 לא מספיק ארוך אז בהרבה משרות שעות העבודה נמשכות עד 18 (עם ציפייה לשעות נוספות על חשבון העובד, כמובן) ויש מקומות שאפילו מקדימים את שעת ההתחלה ל8 בבוקר, כלומר 8-18:00. ואחרי זה סילבן שלום מציע לעבור ל4 ימי עבודה...
בכלל, צריך להתרגל מחדש למחויבות הטוטלית הנדרשת למקום העבודה ולחוסר הנכונות לקבל שלמועסק יש גם חיים משלו. שאלה לדוגמה מראיון: את לא לומדת או משהו אחרי הצהריים? אין לך איזה שהן מחויבות, נכון? יופי.
טוב, לא שזה לא ככה בכל מקום, קפיטליסטי או קומוניסטי, אבל אין ספק שבישראל זה מוקצן מאד.

צריך להתרגל מחדש למחירים. הכל נראה לי יקר ואני מחלקת ב5 בכדי להשוות לגרמניה (שם, בהתחלה, הכפלתי ב5 בכדי להשוות לישראל) ויש דברים יקרים בלי פרופורציות לכלום, כמו מחירי התה למשל. הכל גם הרבה יותר גדול מבגרמניה, כמובן.
ויש חוברות מבצעים, וקופונים וקבוצות רכישה אפילו לחומוסיות. הכל בכדי לחסוך ולקבל את המחיר הטוב ביותר (או לחילופין, לא לצאת פריירים ולקנות המון דברים "שיהיה" ולא כי צריך).
דווקא הירקות והפירות לא יותר זולים ברוב המקרים ביחס לגרמניה, כמו שנהוג לחשוב, אבל אין מה להשוות מבחינת הטעם. בוודאי עכשיו כשרוב הפירות מגיעים מהמטעים שבאזור הקיבוץ.

יש גם דברים קטנים ולא חשובים בעליל שצריך להתרגל אליהם, סוג השמפו והמרכך, למשל, משחת שיניים ושאר מוצרי קוסמטיקה שעד שהתרגלתי אליהם בגרמניה, עכשיו צריך למצוא מחדש כאן. הבעיה: הריחות של הכל נורא חזקים. יוצאים מהמקלחת ומריחים כמו סלט פירות בערך.

צריך להתרגל לא למחזר. למי שלא יודע, בגרמניה מפרידים את הזבל באדיקות דתית ממש, יש פח לכל סוג זבל, הוראות מפורטות ולוח איסוף שנתי. כאן אני עדיין מנסה להבין מה עושים עם בקבוקים מזכוכית שאין עליהם פיקדון...

והביורוקרטיה... לא ממש להסתגל אלא יותר להכיר את המערכת. לפני שנסעתי הייתי בן אדם רגיל שלא ממש מתעסק בעניינים של ביטוח לאומי, משרד הקליטה ובתי חולים. עכשיו אני כן, לצערי. אחד הדברים שלמדתי הוא שכל פקיד ייתן תשובה אחרת. רובם נחמדים מאד, אבל לא מסוגלים לעזור בכלל. בזבוז זמן. במיוחד כשכל ביקור בבט"ל דורש התארגנות מיוחדת כמקובל בפריפריה וכשאוחזים בבן זוג שתקועים לו ברזלים ברגל. 4 ביקורים, עד שהגענו לפקידה הנכונה שמגישים לה את הטפסים הספציפיים ההם. קצת יותר עד שהבנו שהרופא המומחה מבית החולים נותן המלצה בלבד והרופא ה(טוב לא משנה מה הוא, אבל אין לי הרבה דברים חיוביים להגיד עליו) מקופת חולים הוא זה שקובע.

וצריך להתרגל מחדש לאנשים ולמשפחה שלך, בעיקר אם גרים אצלם/איתם (תלוי את מי שואלים (-;)
שלוש וחצי שנים גורמים לך לקבל מקום חדש במרקם המשפחתי, עכשיו צריך למצוא מחדש את המקום שרוצים ורצוי.
צריך להדוף שאלות חטטניות (דווקא לא מצד המשפחה הקרובה) מאנשים שמרגישים חופשי לחטט בחיים האישיים של העומד מולם.
ההורים שלי נותנים לנו את כל מה שהם יכולים ואין לנו תלונות לרגע. זה לא אומר שהכל דבש. לפעמים קשה ואנחנו רוצים כבר בית משלנו. לפרוק ארגזים ולסדר הכל במקום.
רציתי נורא שתהיה לנו דירה בת"א לפני פסח, אבל זה כבר לא ריאלי, אולי עד שבועות.
אני משתוקקת לפינה משלי, לשקט נפשי, ליציבות ולחוסר תלות באנשים אחרים.

אה כן, בגרמניה היינו רק שנינו, עם כל המשמעויות של זה
עכשיו יש המון אנשים מסביבנו
זה טוב, אבל צריך להתרגל...

מה שאני רוצה זה לקום בבוקר
ולחשוב על משהו יפה
מה שאני רוצה זה חיים נורמליים
כמו כולם או מה שזה לא יהיה