לחץ

התקבלתי על תנאי של מבחן שפה לאוניברסיטה החופשית בברלין.

אימא'לה איזה פחד.

הפחד הראשון איך אני אעבור את מבחן השפה DSH בציון טוב?

הפחד השני, איך לעזאזל אני אצליח ללמוד תואר שלם בגרמנית?? ולמה בכלל הכנסתי את עצמי????

כרגע אני מתרכזת בהכנות למבחן השפה. כעקרון מספיק לי ציון מעל 82% או אפילו מעל 65% בכדי להתקבל ללימודים. אבל אני, כמו תמיד, צריכה להוציא לפחות 90% בכדי להיות מסופקת מהציון ובעצם להיות מסופקת מעצמי.

המבחן הזה, אחד המבחנים היותר קשים, בתחום מבחני השפה הגרמנית, כמו שמתארים הרבה אנשים, מחייב להוכיח ידע ברמת שפת אם בגרמנית, משהו כמו בגרות חמש יחידות בדקדוק, לשון והבעה. 

המבחן מתחלק לשניים, חלק ראשון שכולו כתיבה והוא כולל קטע קריאה די ארוך ומענה על שאלות שיראו הבנה ויכולת תמצות (הבנה יש, תמצות בעייתי גם בעברית), ואח"כ בחינה של יכולות דקדוקיות גבוהות, מיני הרצאה ששומעים ומענה על שאלות שמוכיחות הבנה, כתיבת קטע בן לפחות 200 מילים על נושא שניתן (לרוב גרף או גרפים). אחרי שעוברים את החלק הראשון, בו הוכחנו יכולות הבנה בכתיבה מגיעים לחלק השני (ביום אחר, תודה לאל) שכולל הוכחת יכולת ביטוי בעל פה. לרוב מקבלים גרפ/ים שצריך לתאר ולנהל דיאלוג עם הבוחנים לגביו.

המבחן ב7.9.2010 ואני כ"כ לחוצה שאני בקושי מצליחה ללמוד.

אמנם עוד לא הגעתי לשלב של לנקות את הבית במקום ללמוד, אבל אני בהחלט קרובה לכך...

"מעגל האימה" של הלחץ כולל אצלי רצון וצורך ללמוד למבחן, הימנעות מפתיחת הספרים שנקנו במיטב כספי ומונחים לידי, ביטול כל מיני פעילויות כי צריך ללמוד (כמו הליכה לחדר כושר), למרות שבפועל אני לא לומדת יותר מ4 שעות בכל יום, בזבוז הזמן על עניינים טפלים ולא חשובים בעליל, הרגשת אשמה שלא למדתי ועוד יותר לחץ כי הזמן רץ ומועד המבחן מתקרב.

כל זה היה קיים אצלי בעבר, בעיקר דחיית הדברים לרגע האחרון, אבל עכשיו זה מתגבר והולך. בעייתי משהו. הייתי מצפה שבגילי זה יהיה אחרת, אבל כנראה שלא :-)

אני מנסה איכשהו לתעל את הלחץ המשתק להתרגשות וציפייה. לקחת את המבחן יותר בקלות, הרי אין לי ספק שאני עוברת אותו.

טוב, אני חוזרת ללמוד

וודקה ולחם/מירה מגן

לא חשבתי שאני אוהב את הספר הזה. גם אחרי שחברה הביאה לי אותו הייתי סקפטית מאד, השם של הספר, התקציר בגב הספר ואפילו העטיפה - הכל היה לא מזמין בעיני.
אבל פתחתי אותו בשישי אחה"צ ובשבת בערב סיימתי אותו ועד עכשיו שבוע אחרי אני חוזרת במחשבות שלי אליו, שזה אחד המאפיינים בעיני של ספר טוב.

כשגדעון, בעלה של עמיה, מחליט לעזוב את הקריירה המשפטית שלו ולרדת לאילת לעבוד בחוות דיג ולנקות את הראש, מחליטה עמיה לעזוב את עבודה כרואת חשבון מצליחה בבנק, לנהל את המכולת שהורישו הוריה לה ולאחיה ולעבור יחד עם בנה נדב למושב.
עלילת הספר מלווה את עמיה בחייה החדשים, במסגרת המשפחתית והזוגית הלא ברורה (על השאלה אם היא אם חד הורית היא עונה, באופן זמני), בהתלבטות האם לשלוח את בנה נדב לבי"ס חילוני או דתי, בניהול המכולת ובמעבר לחיים 'פשוטים' יותר שלא ברור האם הם אכן פחות מורכבים מהחיים העירוניים הקודמים שלהם.
עמיה מגיעה מרקע דתי והמתח בין החילוני והדתי ניכר לאורך כל הספר, בשפה ששוזרת לתוכה ביטויים מהמקורות, בשימוש בחודשים העבריים ובמצב הירח כמאפייני זמן, באחיה הדתי וגם בדמויות המשנה שכל אחת מביאה את נקודת מבטה לדת, דתיות ואמונה בכלל.
דמויות נוספות (קצת קשה לי לקרוא להן משניות כפי שהן מוצגות על גבי הכריכה האחורית) מתרכזות סביבה ואף רוקמות קשרים בינהן, אדון לוי בעל הבית הזקן, בתו שושנה ובנו עמוס, אמג'ד העובד במכולת ומדונה. כל אחת מביאה את הסיפור הלא פשוט שלה לתוך חייה של עמיה ולכל אחת קשה לעמוד מנגד כאשר השני זקוק לעזרה.
ככל שמתקדמת העלילה ומתבהרת סיבת המעבר של גדעון לאילת נדרשת עמיה להתמודדויות חדשות והיא מתגלה כדמות חזקה והדברים מסתדרים כשהיא מאמצת את "שיטת שושנה" ""למה את מתעקשת עם החיים, תזרמי איתם," היא אומרת לי, "מה שקורה צריך לקרות, אל תשימי רגל לחיים, תזרמי, פשוט תזרמי."" (עמ' 21)
הסיפור עצמו אינו סיפור גדול מהחיים, אלא סיפור שיכול להתרחש בכל מקום ומה שעושה אותו כ"כ ישראלי זאת השפה בה כותבת מירה מגן ודילמת הדת-אמונה ומקומן בחיי היומיום שמשותפת לרבים מהישראלים.
ואמנם כתבתי שדת ואמונה משחקים תפקיד בספר אבל במרכז הספר עומדת ההתמודדות של עמיה עם השינויים בחייה.
בעיני היה קצת מוזר שמחייה 'הקודמים' של עמיה, לפני שעברה למושב אין אף חבר/ה, נדמה שהחיים החדשים הם אכן בבחינת דף חדש, אבל בזמן קריאת הספר זה נראה מובן מאליו.
ולסיום אזהרה והמלצה, הסיפורים האישיים של כל אחת מהדמויות עצובים מאד ועם זאת הספר לא עגמומי או מדכא (כמו שניתן לחשוב מהכריכה). וההמלצה? ספר מצוין ליום כיפור :-)

כמה ציטוטים (אם הספר היה שלי הייתי מסמנת חצי ממנו, כי השפה מקסימה בעיני):
"בשורות טובות מרחיבות את הלב ונהיה בו מקום גם לבשורות בינוניות." (עמ' 153)

"בצהריים ראיתי את סוף העולם ובלילה עולם שאין לו סוף." (עמ' 220)

"בימים הנוראים כשהשמים כבדים ממילא והעולם לא כמנהגו, קשה היה לבדל את המועקה שלנו מהמועקה הכללית. רק כשבית הדין של מעלה יצא לפגרה שנתית והגלימות של פרקליטי השמים קופלו, התפנינו לראות מה יש לנו ומה אין." (עמ' 221)

רציתי לשים את השיר של תמר גלעדי 'לאן את הולכת מפה' שנשמע לי מאד מתאים, אבל לא מצאתי קליפ שלו ברשת (אפשר לשמוע אותו כאן), במקום זה עלמה זוהר עם 'עם הגב' (אני שואלת את עצמי מי עיצב את הלוגו המכוער של החברה הזו, אבל נו, לפחות זה קיים)

שבת אחת בברלין

בשבת שעברה, שבה חגגתי את יום הולדתי, רציתי לעשות יום כיף בברלין. הרעיון היה לצאת החוצה למקומות התיירותיים, לשבת בפארק ובערב ללכת למסעדת ההמבורגרים החביבה עלינו.

מזג האוויר קצת הפריע לתכניות והיה סגרירי יחסית עם סיכוי גבוה לגשם, כך שצמצמנו את השהות בחוץ ובצהריים נסענו לז'נדארמן מארקט Gendarmenmarkt(או בתרגום לעברית - שוק השוטרים ע"ש מגורי השוטרים שהיו שם אי שם במאה ה18), מתוך הנחה שתמיד נוכל למצוא מחסה מהגשם באחד מבתי הקפה בסביבה.
המבנים בכיכר נפגעו קשות במלה"ע השנייה ושופצו לאחריה. אולם שיפוץ מקיף של האזור נעשה רק לאחר איחוד גרמניה (האזור היה בשליטת מזרח גרמניה).

מזג האוויר הבריח כנראה את מרבית התיירים שכן בכיכר היתה די ריקה ומאד שקטה יחסית ליום שבת. על מדרגות אולם הקונצרטים הצטלמו תלמידים אסייתים שסיימו קורס כלשהו וגם חתן-כלה. אכן לוקיישן מעולה לצילומים...

שני נגני רחוב הנעימו את זמננו שם, בין הקתדרלה הצרפתית לגרמנית לאולם הקונצרטים, למרגלות פסלו של שילר.

מאחר והאיש שאיתי צריך מטרה ויעד שמתי למטרה את חנות השוקולד הענקית והשווה  Fassbender & Rausch

             

 

בחנות יש כל מיני פסלים משוקולד של מונומנטים ברלינאים (בתמונה: שער ברנדנבורג וכנסיית הזיכרון), מיני מרצ'נדייז וכמובן המון שוקולד. בקומה השנייה יש בית קפה על טהרת השוקולד (אותו אני אבדוק בחורף ויש גם מפעל שוקולד בברלין ששווה בדיקה) (התמונה העליונה משמאל מהאתר שלהם)

אח"כ התיישבנו בבית קפה, מהסוג שנפתח רק בקיץ, הסתכלנו על הכיכר והאנשים, הגשם התחיל לטפטף והמטריות נשלפו. 

והיה שקט ורגוע, סוג של קסם של יום שישי אחר הצהריים באמצע ברלין.

אח"כ הלכנו לThe Bird בפרנצלאוארברג, המקום היחיד שמגיש המבורגר הגון בברלין (ועדיין לא משהו שאי אפשר לאכול במוזס, אגאדיר ושות') והיה דחוס ורועש כתמיד. והיה טעים והיה כיף.

♥♥ותודה לאיש שממשיך להסתכל עלי במבט ההוא שעשה את היום ההוא למה שהוא, ולכל מי ששלח ברכות ואיחולים ♥♥


**מגיעים עם U2 לתחנות Hausvogteiplatz או Spittelmarkt (התחנה הזו ממש קרובה לחנות השוקולד). ברחובות ליד אפשר למצוא את גלרי לאפייט, מרכז המבקרים של ריטר ספורט ועוד המון חנויות ומוזיאונים. בקיצור, ז'נדרמם מרקט נמצא ממש במרכז העיר ושווה ביקור, יש גם שוק חג מולד נחמד מאד מסוף נובמבר ועד סוף דצמבר.

ושיר לסיום, מאחר והוא בגרמנית אני אתרגם (בתרגום חופשי) את הפזמון
"נולדנו בכדי לחיות עם הנפלאוּת של כל זמן וזמן
לעולם לא לשכוח, עד לנצח נצחים
נולדנו בכדי לחיות
כי כל אחד מאיתנו הרגיש, ולו לרגע אחד, כמה יקרי ערך הם החיים"
(בגרמנית זה נשמע יותר טוב :-)

היינו שכנים/ Wir waren Nachbarn

כשגרתי בישראל היה את יום השואה, והשואה היתה אנשים. אנשים ששרדו את השואה, עם או בלי מספר על היד. אנשים מסביבי, סבים של-, שכנים, על המדרכות בקיבוץ. מגיל צעיר הייתי מודעת לעניין השואה ושזאת הסיבה למשל, למה יש אנשים שמתנהגים לא כמו כולם (אבל לא על זה רציתי לדבר).
בגרמניה ובפרט בברלין השואה היא מקומות. אבני הזיכרון על המדרכות, מצבות, לוחות זיכרון, בתים.
בגרמניה נוספו לשואה גם הצדדים האחרים של מלה"ע ה2, של הפולנים למשל וכמובן של הגרמנים. מה היה בגרמניה בזמן המלחמה, מה היה אחרי, איך אנשים התמודדו אז והיום. ולא, לא מדובר בפושעים הנאצים שחבל שתלו כל כך מעט מהם בסוף המלחמה, אלא באנשים מהיישוב. הנשים והילדים שנשארו מאחור, קרובים של אנשים שפוגשים כאן שכמה שאני לא אנסה, אני לא אצליח להזדהות עם הסבל שהם טוענים לו. ושוב אני נסחפת...
כי בישראל וזה אני שומעת גם מחברות, אפילו ביום השואה כבר לא מרגישים שיום השואה וכאן זה מסביבי כל הזמן. בישראל עיתון (טיים אאוט 23.7) מרשה לעצמו לכתוב לעשות 'הייד' במקום 'לייק' בפייסבוק ופה נזהרים מאד ולפחות פעמיים בשבוע אני נתקלת בסרט דוקומנטרי בנושא. טוב, זה גם נושא לפעם אחרת. גם ככה אני טוחנת את הנושא הרבה. אולי הרבה מדי.

תחנת וויטנברג פלאץ Wittenbergplatz 

שלט הזיכרון מקרוב ('מקומות הזוועה שאסור לנו לעולם לשכוח' בתרגום חופשי)
 ואבני זיכרון שניתן למצוא בכל פינה בעיר

אבל כל ההקדמה הזאת היא רק כדי להמחיש שגם בביקור סתמי בעירייה העבר נוכח. אם רק מסתכלים למקום הנכון...
לפני כמה זמן הזדמנתי לעיריית שונברג Rathaus Schöneberg(לכל רובע בברלין יש בניין עירייה משלו) לאיזה סידור ביורוקרטי שעבורו נאלצתי לחכות בתור לא פחות משעתיים ורבע. במקביל האיש העביר (בעזרת המובילים) את תכולת הדירה שלנו לדירה החדשה, כל הספרים היו ארוזים והייתי צריכה למצוא לעצמי תעסוקה. (לא ידעתי כמה זמן אני אחכה, אבל הצג הורה על 104 אנשים לפני בתור והוא לא התקדם במהירות. כפי שגיליתי אח"כ מתוך 20 עמדות, עובדות חצי ומתוך ה10 רק כמחצית מקבלות קהל. ברוכים הבאים ליעילות הגרמנית של המאה ה21).
אחרי שמיציתי את חוברות המידע והסודוקו בפלאפון יצאתי לחפש לי קפה. לא מצאתי אבל ראיתי שלט על תערוכה בשם Wir waren Nachbarn, היינו שכנים, בכניסה לבניין. עקבתי אחרי השלטים והגעתי לחדר ארוך שבו מוצגים 131 אלבומי זיכרון לאנשים שפעם חיו ברובע שונברג.

חלק מהיהודים שחיו בברלין לפני המלחמה יצאו מהעיר לערים וארצות אחרות, מאלו שנשארו בברלין לא רבים שרדו את המלחמה. חלק גדול גרו ברובע שונברג Schöneberg וברובע שרלוטנבורג Charlottenburg.

יותר מ6000 יהודים חיו ברובע שונברג, רובע שחי בו ריכוז גדול של יהודים בתחילת המאה ה20, נשלחו לטרנספורטים. 

שלט גדול עומד ליד תחנת וויטנברג מול הK.D.W, בית הכל בו הגדול באירופה שחוגג מאה שנים להיווסדו, מציג את המקומות אליהם נשלחו היהודים: אושוויץ, טרזנישטט, דכאו והרשימה ארוכה.

תערוכת ההנצחה נפתחה בינואר 2010 וכרגע היא מתוכננת להישאר כתערוכת קבע בבית העירייה (עד השנה היא הוצגה כ4 חודשים בשנה החל משנת 2005). כיום מוצגים שם 131אלבומים ביוגרפים ליהודים שפעם היו שכנים ויש עוד אלבומים בתכנון.

האלבומים בכריכת עץ דומים רק בכריכה, שם ותמונה ביחד עם כתובתו, עיסוקו וגורלו - לאן נשלח או לאן היגר.

תוכנו של האלבום הוא אישי. אחד האלבומים הוא של ילדה שהופרדה מהוריה ונשלחה לגטו וורשה (ומשם ככל הנראה לטרבלינקה). באלבום מוצגים מכתבים שהיא שלחה להוריה. 

אולי זה הזמן להגיד שהצוות שעובד שם מקסים, האישה (Frau Stuck אם אני לא טועה) היתה שופעת מידע ומאד רצתה לחלוק אותו. היא מכירה חלק גדול מהאלבומים ואת הסיפורים שמאחוריהם.

המכתבים של הילדה הגיעו דרך סופר גרמני שקנה ספר משומש לצרכי מחקר ורצה להתחקות אחרי החתימה שהיתה בו (או משהו בסגנון). הוא הגיע לקרובה רחוקה של הילדה ששרדה את המלחמה וגרה בארה"ב וברשותה היו המכתבים. שניהם פעלו להנצחת הילדה ומשפחתה באלבום ביוגרפי.

סיפור אחר הוא של אישה שגילתה את שורשיה היהודים-גרמנים זמן קצר לפני מות אימה, והאלבום הביוגרפי הוא של האם.

האלבומים מספרים את סיפורם של אלו שלא שרדו את המלחמה ושל אלו שכן הצליחו לברוח או לשרוד את המלחמה, ישנן תמונות של דורות קודמים ושל הדורות החדשים, של אותה אישה שבילדותה היגרה להולנד, משם לארה"ב ובסוף לישראל ומצולמת עם ילדיה ונכדיה.

לדברי אותה מדריכה, חשוב היה להם להראות את ההתפתחות של הסיפור. לא רק, היו כאן יהודים, הם גורשו ועכשיו הם שם, אלא שיש פנים ושמות ושיש לכל אחד סיפור ייחודי משל עצמו ומסע שהוא עבר אחרי שהוא עזב את הרובע.

     

     

מסביב לחדר תלויות כרטיסיות שמספרות סיפור מאד עצוב. אלו רשימות המשלוחים לפי כתובות. שמות הרחובות ברובע מA עד Z, ובכל אחד מהם לפי מספרים שמות המשפחות שנשלחו לטרנספורטים. אני כותבת ויש לי צמרמורת. הכרטיסיות כתובות בכתב יד וכמובן שמיד הלכתי לראות אם יש מישהו בכתובת שלנו. מזל, אין. אבל ליד יש כל כך הרבה.

יש מעט שמות מפורסמים כמו הלמוט ניוטון ולאו בק, אבל רוב האנשים הם אנונימיים לקהל הרחב ועולם ומלואו לקרובים להם.

   

בתערוכה נערכות סדנאות לילדי בית ספר וסיורים בתיאום מראש, גם בעברית ובאנגלית. אותה מדריכה סיפרה לי על תגובות של ילדים ועל החיבור שלהם לאלבומים. היא מדריכה גם בבית ועידת וואנזה, שם צורת ההנצחה היא אחרת לגמרי.

בתערוכה אפשר לשבת שעות ולקרוא את סיפורי האנשים (לחלקם יש תקציר באנגלית). אני הייתי שם שעה ומשהו וראיתי חלק קטן מאד מהאלבומים.

התערוכה הזו היא מאד פשוטה, אבל הכוח שלה הוא בפשטות. 

אלבום מונח על שולחן, מי  לא יתפתה לפתוח?

לקריאה נוספת:
התערוכה לאורך השנים
על הקונספט מאחורי התערוכה

*שודר ככתבה בתכנית 'קול ברלין' בתאריך 6.08.2010

כתובת:

Rathaus Schöneberg, Veranstaltungshalle
John-F.-Kennedy-Platz
10825 Berlin
Tel: (030) 7560-0

איך מגיעים:

U4 Rathaus Schöneberg
Bus M46, 104 (Rathaus Schöneberg)

מתי פתוח:

שני - חמישי 10:00-18:00

שבת + ראשון 10:00-18:00

שישי לקבוצות בתיאום מראש

כניסה חופשית

החודש החולף: יולי 2010

במרכז העניינים:
עברנו דירה, רק כמה רחובות מערבה אבל אוירה שונה לחלוטין. אנחנו עדיין בשלבי הסתגלות והכרת הסביבה ויש עוד הרבה לעשות כאן, אבל בסה"כ נעים לנו כאן.
המונדיאל נראה כמו משהו מהעבר הרחוק, בעיקר לאור כך שגרמניה לא הגיעה לגמר. את הכדורגל החליפו הטור דה פרנס, אליפות אירופה באתלטיקה, ווימבלדון וכמובן מירוץ פורמולה1. אין מה להגיד, האיש חושף אותי להרבה ספורט.
חצי חודש היה חם ולוהט, בהתחשב בעובדה שאין כאן מזגנים כל נסיעה בתחבורה הציבורית היתה סיוט, החצי השני של החודש היה ידידותי ומי יודע מה יהיה באוגוסט?
חברה מישראל ביקרה בברלין והיה מאד כיף לבלות איתה ולפגוש את אחיה שגם גר בברלין.
שתי חברות, שאחת מהן הכרתי עד עכשיו רק במימד הווירטואלי, הגיעו לברלין והיה כיף לפגוש אותן. מסוג הדברים שכ"כ חסרים כאן - לשבת ולצחוק עם חברים בלי לחפש את המילים הנכונות.

15.7 יום קיץ חם (מאד, בערך 35 מעלות) בברלין

איפה הייתי ומה עשיתי
תערוכת קומיקס ושני סרטים דוקומנטריים על ארט ספיגלמן, כתבתי עליהם בבלוג וכתבה שהכנתי בנושא שודרה בקול ברלין.

ספרים
פתאום דפיקה בדלת - אתגר קרת, קיבלתי מתנה מהחברה מישראל ואני נהנית ממנו בטעימות קטנות. אתגר קרת הוא אמן הסיפור הקצר וכל סיפור בורא עולם ומלואו. רשמתי לי לנסות למצוא ספרים שלו שתורגמו לגרמנית, יכול להיות מעניין.
מסעותי עם צ'רלי- ג'ון סטיינבק, ספר שנכתב בראשית שנות ה60 ועדיין אקטואלי. כתיבה מצוינת. קיבלתי אותו בהשאלה מחברה והוא מסוג הספרים שאני רוצה שיהיו בספרייה הפרטית שלי.
אמיל והבלשים - אריך קסטנר, קוראת אותו אחרי הרבה שנים, הפעם בגרמנית. גם את הספר הזה קיבלתי בהשאלה. רובו מתרחש באזור שגרתי בו (ומאד קרוב להיכן שאני גרה כרגע).
על העולם קצת אח"כ ויתרתי מטעמי חוסר עניין, אבל קיבלתי כמה ספרים חדשים בהשאלה מחברה אחרת, אז החודש צפוי להיות פורה.

סרטים
Extact - תמצית עם ג'ייסון ביימן (משפחה בהפרעה) ובן אפלק. סרט די גרוע, יותר מדי גברים שמתלבטים על שטויות..
גברים שבוהים בעיזים - סרט חביב ודי מצחיק עם ג'ורג' קלוני, יואן מקגרגור, ג'ף ברידג'ס וקווין ספייסי.
אני עדיין בחיפוש אחר ספריית DVD קרובה אלינו (כנראה שהקודמת היא הקרובה ביותר והיא לא מאד קרובה), מאד אהבתי את הקרבה לספרייה והאפשרות לראות סרטים לעיתים קרובות.

תכניות לחודש אוגוסט
להספיק לתערוכה של פרידה קאלו  שמוצגת בברלין
להשתתף בפסטיבל 'ימי תרבות יהודיים בברלין'
לחגוג את יום ההולדת :-)

וזאת גם ההזדמנות לאחל מזל טוב נשיקות וחיבוקים לאמא שלי ולאחותי שחגגו החודש יום הולדת ♥♥

ציפור גן עדן בגינה של ההורים

מסעותי עם צ'רלי / ג'ון סטיינבק

הרשומה הזאת התחילה להיכתב כבר לפני כמה חודשים ואיכשהו נדחקה הצידה, בינתיים המחשב שלי, עליו היו תמונות וקובץ עם ציטוטים מהספר (יחד עם רשימות הספרים  וה to read list שלי) הלך לעולמו וניסיתי לשחזר את מה שחשוב.

 אני אתחיל מזה שהספר נהדר בכל מובן שהוא ומומלץ מאד לקריאה. קיבלתי אותו בהשאלה מידידה בברלין ואין לי ספק שביום מן הימים אני אקנה לי עותק משלי לספריה העתידית שלי. מה עוד שבשבוע שעבר ראיתי אותו בעודפים של צומת בדיזינגוף סנטר ב20 ש"ח בלבד :-)

כריכה אחורית:
כשהוא בן 58 וכבר מפורסם בעולם כולו, ג'ון סטיינבק - מגדולי הסופרים האמריקנים בכל הזמנים, חתן פרס נובל לספרות - מחליט לצאת למסע בארצות-הברית, שאותה תיאר בעושר רב כל כך ברומנים הגדולים שלו. השנה היא 1960. סטיינבק, שנולד בחוף המערבי וחי רוב חייו בחוף המזרחי, רוצה בגילו המתקדם (לדבריו) להכיר מחדש את אמריקה האמיתית, זו שבין שני החופים. כשותף אידיאלי למסע הוא לוקח איתו את צ'רלי, כלב הפודל הצרפתי שלו - אינטליגנטי, דיפלומטי, מעודן ושקול - ומתחיל לחפש לאורך אלפי קילומטרים את מה שהוא משווע לו יותר מכול: הבנה אינטימית של הנפש האמריקנית. סטיינבק מבקש לפגוש אנשים, לשמוע אותם, להבין מה מעסיק אותם.

במהלך המסע הארוך, סטיינבק נותן באמריקה סימנים הרלוונטים לה עד היום: היעלמות הדפוסים המקומיים לטובת אלמנטים גלובליים - בשפה, באוכל, בארכיטקטורה, בביגוד, ובעצם בכול; הזנחת מרכזי הערים הישנים לטובת טיפוח פרוורי שינה חסרי ייחוד; חוסר מודעות לאסון האקולוגי שטומן בחובו הזלזול באשפה המצטברת; וכמובן - האדישות האינטלקטואלית שמרדימה את אנשיה.

סטיינבק, אוהב גדול של ארצו, מתמודד עם הרעות החולות שנגלות לו בעזרת חוכמה והומור, ובעיקר - בעזרת כתיבה צלולה, מדויקת וחריפה שמאפשרת לו ללכוד את כל קשת הרחשים הנעלמים של ארצות הברית, כמו את נופיה. ובתוך כך הוא מגולל כמה סיפורים המשתלבים להפליא זה בזה: סיפור מסע, סיפור על מערכת יחסים יוצאת דופן בין אדם לכלב שלו, וסיפור התבוננותו הייחודית והמורכבת של אחד מגדולי סופרי אמריקה בארץ מולדתו, בשנים שבהן התגבשה בדמותה המוכרת לנו היום.

כמה מעטיפות הספר, העליונה מצד ימים למעלה היא עטיפת המהדורה הראשונה

מדהים לגלות כמה אקטואלי הספר כיום, כ-50 שנים לאחר התקופה בה התרחש המסע, שהוא למעשה סוג של מסע פרידה של סטיינבק מאמריקה. באותה תקופה הוא כבר היה חולה מאד ולאחר שחזר ממסעו כמעט ולא כתב או נסע יותר. הוא נפטר  כשנתיים לאחר מכן בגיל 62.

לקראת סוף המסע מגיע סטיינבק למדינות הדרום בה מתנהל מאבק בין השחורים והלבנים בעקבות התעוררות התנועות לזכויות האזרח בזמן שעוד הייתי בטקסס, בסוף 1960, האירוע המדווח והמצולם ביותר בעיתונים היה קבלתם של שני זאטוטים כושים לבית ספר בניו אורלינס. מאחורי הקטנטנים הכהים האלה עמדו תפארת החוק וכוח האכיפה שלו - הן המאזניים והן החרב עמדו לצד הילדים - ואילו נגדם עמדו שלוש מאות שנה של פחד וזעם ואימה מפני שינוי בעולם משתנה.
סייטנבק מבקש לראות את קבוצת האימהות הלבנות שעומדות מדי בוקר וצהריים בכניסה לבית הספר ולועגות בצרחות לילדים הקטנים. המחזה לא מותיר אותו אדיש והוא מצליח להעביר את האווירה והתחושה דרך המילים. עד כדי כך שהפרצוף מתעוות בגועל למקרא תיאוריו את הסיטואציה.
אבל לא רק עניינים פוליטיים יש בספר, יש הרבה טבע ופגישות עם אנשים:
"מוזר איך אדם אחד יכול למלא חדר בחיוניות, בהתרגשות, אבל יש גם אחרים... טיפוס שיכול לנקז כל אנרגיה ושמחה, לייבש תענוג ולא לקבל מזה דבר. אנשים כאלה מפזרים אפור באוויר שסובב אותם" 

מפת המסע שערך סטיינבק באמריקה

ברגע נוקב, אגב מנוסה ממונטריי, אומר סטיינבק שהוא היה שמח אילו היה יכול לומר שהוא יצא לבקש את האמת על אמריקה ומצא אותה. אבל הוא ידע שלא כך הדבר. הוא הבין ששום "אמת" יחידה לעולם לא תוכל להימצא. "גיליתי מזמן, כשאספתי ומיינתי חיות ים, שלדברים שאני מוצא יש קשר הדוק לאיך שאני מרגיש באותו רגע. כך שלמציאות החיצונית יש נטייה להיות איכשהו לא חיצונית כל כך." 


ומשפט אחד מזוקק 

"טום וולף צדק. אדם לא יכול לשוב הביתה, כי הבית חדל מלהתקיים, חוץ מאשר בכדורי הנפטלין של הזיכרון."

סטיינבק וצ'רלי

רוסיננדה (הקרוון של סטיינק)

לקריאה נוספת:

הבן של הבן האובד/אביבה לורי 'הארץ' - ראיון עם בנו של סטיינבק 

מסע לתודעה של אמריקה/יורם קניוק 'הארץ'

אחרית דבר/ג'יי פאריני

מאמר מאת דן לחמן בe-mago

כמעט בבית

לעבור דירה זה לא פשוט.
לא בשבילי בכל מקרה.
הפעם לקחנו מובילים שיעבירו לנו את הארגזים מהדירה הישנה לחדשה, ארזנו די מהר ושלב המעבר עצמו היה די קל, למען האמת.
שלב הפריקה וההסתגלות לדירה החדשה עדיין נמשך...
את הדירה הנוכחית שכרנו לשנה ממישהי שהחליטה לעבור לשנה לישראל עם שני ילדיה. כמו שסיכמנו קיבלנו את הדירה מרוהטת לחלוטין. מרוהטת מדי הייתי אומרת ורוב הריהוט לא תואם את טעמי האישי (צהוב/כתום/חום אינם נכללים בפלטת הצבעים האהובה עלי).
אחרי שהכנסנו יותר מעשרה זרים של פרחים מפלסטיק לארון ועוד כל מיני חפצי נוי (מהסוג שתמיד שאלתם את עצמכם, מי קונה את את הדברים האלו) יכולנו להתחיל לסדר את החפצים שלנו, שמאד מתקשים למצוא את מקומם הנכון :-)
אני לא אעיק בתיאורים מציקים, גם ככה האיש כבר העיר שמאד קשה לי להיות מרוצה, לאור כל הקיטורים שלי על מצב הדירה. אני רק אגיד שאני גירדתי מסטיקים מרצפת העץ (= אי אפשר לשטוף עם הרבה מים וסבון) והוא שפשף את הרצפות בחדר האמבטיה (כן, על הברכיים עם מברשת :-).

ארגזים בסלון והצצה לחפצי הנוי 

אני חושבת שהקושי העיקרי שלי הוא שמאד רציתי דירה 'משלנו' עם ריהוט שאנחנו נבחר, בשכונה שקטה עם אופי 'שכונתי' ובפועל הדירה הזו רחוקה להיות מדירת החלומות שלי.

אבל, לדירה יש גם כמה יתרונות חשובים,

היא גדולה ומוארת ויש מרפסת קטנה ומקורה שנעים לשבת בה.

במקום שכנים בתחתונים מול העיניים יש מרחב אורבני שכולל מגרש חנייה (שנמצא קומה וחצי מתחתינו ולכן לא רואים ולא שומעים) וקצת רחוק יותר בית מלון (שוב, לא רואים ולא שומעים).

יש 3 תחנות רכבת קרובות וחדר הכושר שלי נמצא פחות מ10 דקות הליכה מכאן.

עוד יתרון הוא הקרבה לקהילה היהודית, יש בית כנסת קרוב, חנות כשרה ועל הרבה מהדירות יש מזוזות ושלטים בעברית, אז אולי זה יהיה כרטיס הכניסה שלנו לקהילה.
היא יותר גדולה ויותר זולה מהדירה הקודמת והיא הפתרון הטוב ביותר לתקופה הנוכחית בחיינו.

סוף סוף רואים שקיעה בברלין

לאט לאט הדירה מתחילה לקבל צורה של בית, כמה טיולים לאיקאה, שטראוס, Butlers ועוד כמה חנויות בסגנון בוודאי יעזרו בעניין ובלי לשים לב היא תהפוך להיות הבית שלנו.

ארט ספיגלמן/מאוס

לרגל התערוכה "גיבורים, מפלצות וסופרבי'ס"  Helden freaks und Superrabbis במוזיאון היהודי בברלין הוקרנו ביום שני 5.7 שני סרטים דוקומנטריים על ארט שפיגלמן ועבודתו.

ארט ספיגלמן הוא אמן קומיקס נודע, דור שני לניצולי שואה שחי ועובד בניו יורק. הוא נחשב לדמות מפתח בסצנת האנדרגראונד של סוף שנות ה60 ושנות ה70 בתחילה בסאן פרנסיסקו ואח"כ בניו יורק (עוד קצת רקע כאן)

                

אז                                                       והיום

ספרו "מאוס" (עכבר) הוא אוטוביוגרפיה יוצאת דופן המציגה בקומיקס את סיפור חייו של אביו, ולאדק, החל משנת 1928 ועד 1945, חייו לפני המלחמה, סיפור הישרדותו וקורותיו אחרי המלחמה, דרך היחסים המורכבים והקשים של האב ובנו.

בנובלה הגרפית בשני חלקים (חלק I - אבא מדמם הסטוריה, חלק II - וכאן החלו צרותי), מוצגים היהודים כעכברים, הגרמנים (נאצים) כחתולים, הפולנים כחזירים וכך הלאה. הבחירה בעכברים מתייחסת לדבריו של היטלר כאילו היהודים הם שרצים וכמובן משחקת עם הקונוטציה למילה 'RAUS'. לשאלה מדוע הוא בחר להציג כך את הסיפור השיב ספיגלמן "הייתי צריך להציג את האירועים והזכרונות של השואה מבלי להראות אותם."

הספר החל להתפרסם כמדור בעיתון הקומיקס RAW שהוציאו ספיגלמן ואשתו פרנסואז מולי בניו יורק. בשנת 1986 יצא הספר "מאוס: סיפורו של ניצול" ובשנת 1991 יצא לאור החלק השני. הספר תורגם לעברית במהלך שנות ה80 תחת הכותרת "עכבר: סיפורו של ניצול" בשנת 2010 תורגם הספר מחדש.

ייצוג השואה באמצעי לא שגרתי כמו קומיקס הביא לדיון האם לא מדובר בזילות השואה לספר כך את סיפורו של האב. מעבר לכך שטוב שמתקיים דיון בנושא, לדעתי, הספר מתאר (ממה שראיתי, עדיין לא קראתי את כל הספר) בצורה חדה ומאד ממשית את סיפורו של האב והשלכותיו על הבן.

בשנת 1992 זכה ספיגלמן בפרס פוליצר מיוחד על הספר. 

הסרט הראשון היה הפקה של הערוץ השני הגרמני משנת 1987, הוא סרט דוקומנטרי המלווה את ארט ספיגלמן במסעו לפולין, שם הוא מתחקה אחרי שורשי אביו. בעיירה שבה גר באושוויץ ובבירקנאו.

התמונות מבירקנאו והאזור היו לי קשות לצפייה, בשנת 87' האזור כולו נראה בערך כמו שהוא נראה בסוף המלחמה. סוג של מסע בזמן. מה גם שההפקה מצאה איזה קרון רכבת ישן וצילמה את חלקים הדרך מתוכו.

בנוסף הוא מחליט ללכת לראות בית מטבחיים, לראות כיצד שוחטים פרות בכדי לקבל את ההרגשה של הריגה סיטונאית כמו במחנה ההשמדה. כשאני עוצמת עיניים אני עדין יכולה לראות את הפרה המסכנה ההיא.

הסרט השני, בהפקת ארטה משנת 2009 הוא פורטרט של ספיגלמן החל משנותיו בסצנת האנדרגאונד של סאן פרנסיסקו וניו יורק, דרך הקמת המגזין RAW ועד עבודותיו הנוכחיות והוא מציג גם את משפחתו. אשתו, פרנסואס מולי, היתה שותפתו להקמת מגזין הקומיקס REW, או כדבריו "היא הציעה לי להקים מגזין קומיקס אחרי שלא מצאתי את העבודה המתאימה לי. אמרתי לא והקמנו את המגזין. ככה זה עובד אצלנו". כיום היא העורכת הגרפית של 'הניו יורקר'. בתו ובנו עוסקים אף הם באמנות.

מעניין לראות את השינויים שחלו בו, כיצד הפך מאמן שוליים בועט ונוירוטי ודי בלתי נסבל לטעמי, לאיש מפוכח וציני אבל גם רגוע ומפויס.

ספיגלמן מציג את חייו בעבודות הקומיקס שלו, החל מהתמוטטות העצבים שלו בסוף שנות ה60, דרך התאבדותה של אמו ועד עדותו לנפילת מגדלי התאומים (ילדיו היו בבי"ס ליד המגדלים והוא ואשתו רצו לשם לחפש אותם וראו את המגדלים מתמוטטים לנגד עיניהם) וכמובן ספרו 'מאוס'.

הוא צייר כמה מהשערים המפורסמים של הניו יורקר מאגזין, בינהם השער בו רואים את מגדלי התאומים בשחור על רקע שחור.

ארט ספיגלמן עבד במקביל בפרויקטים מסחריים, בציורי קומיקס פורנו בתחילת דרכו והוא גם האיש מאחורי הרעיון והציורים של 'חבורת הזבל'. 

ב2007 הוא זכה אורח במשפחת סימפסון, מה שמראה עד כמה הוא חלק מהתרבות האמריקאית.

הקומיקסאים (מימין): דן קלואס, אלן מור וארט ספיגלמן בפרק "בעלים וסכינים" 2007

בסוף הסרטים העפתי מבט קצר בתערוכה. התערוכה יפה ומושקעת ובה למעלה מ400 פריטים החל מראשית המאה ה20 ועד ימינו. התערוכה מציגה את התפתחות הקומיקס, גיבורי העל ל שנות ה30 וה40, סצינת האנדרגרואנד כתגובה לתקנות הנוקשות בארה"ב ועד הנובלות הגרפיות של ימינו.

בתערוכה יש גם נציגות ישראלית בין השאר ירמי פינקוס, רותו מודן ואורי פינק.

אני לא מחובבי הקומיקס הנלהבים אבל הייתי ממליצה על התערוכה לאוהבי קומיקס. מי שאינו חובב קומיקס לא ימצא הרבה עניין בתערוכה הזו.

  

התערוכה נמשכת עד 8.8.2010.

המוזיאון היהודי מקיים פעילויות תרבות ללא תשלום:

במסגרת אירועי הקיץ במוזיאון היהודי מתקיימות בין היתר הופעות ג'אז בגינת המוזיאון בימי ראשון בשעה 11 בבבוקר. הכניסה חופשית.

בחודש ספטמבר יחזרו הקרנות הסרטים בימי שני, סרטים הקשורים, לרוב לנושאי התערוכות המוצגות.

לעדכונים באתר המוזיאון

עוד קצת בנושא:

על ארט ספיגלמן, עבודתו והספר 'מאוס' באתר במה

מתוך הספר:

הפרק הראשון (בקובץ PDF)

ועוד הצצה לספר, על ההתלבטויות ביחס לספר ועל היחסים של הסופר עם אביו ואשתו.

ביקורת על הספר: בעברית ובאנגלית

וראיון עם ארט ספיגלמן (ממש קצר, באנגלית) בערוץ ארטה.

**שודר בתכנית "קול ברלין" בתאריך 9.7.22010