המלצותיים

שתי המלצות לספר ולסרט שפשוט עושים טוב. למרות שהם לא מתוסבכים מדי ולכאורה לא עמוקים, שניהם משאירים משהו אחריהם, משהו שגרם לי לחשוב על מה שהיה שם גם אחר כך (במיוחד 'תלוי באוויר'). אין ביניהם שום קשר, פרט לכך שאהבתי אותם.
(ויש גם עדכוני מציאות בסוף)

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים

מרי אן שייפר ואנני בארוז

מאנגלית: יעל אכמון

הוצאת זמורה ביתן והוצאת מטר, 2009

275 עמ'

כריכה אחורית:

" אני תוהה איך התגלגל הספר לגרנזי? אולי יש לספרים מעין אינסטינקט התבייתות סודי, שמביא אותם לידי הקורא המושלם עבורם ."
ינואר 1946: לונדון מגיחה מתחת לצל מלחמת העולם השנייה, והסופרת ג´ולייט אשטון מחפשת נושא לספר חדש. מי חשב שתמצא אותו במכתב מגבר אלמוני, תושב האי גרנזי, מאיי התעלה הבריטית שכבשו הנאצים? הוא נתקל בשמה בעטיפה של ספר מאת צ´ארלס לאמב - אולי היא תסכים להדריך אותו היכן יוכל למצוא ספרים נוספים של אותו מחבר?
בעודה מתכתבת עם החבר-לעט החדש נשאבת ג´ולייט אל עולמם של האיש וידידיו , החברים כולם ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי תפודים" - מועדון ספרותי ייחודי שהתגבש בהברקה של רגע, כאליבי להגן על חבריו ממעצר בידי הגרמנים. ג´ולייט נחשפת לחברי המועדון הנעימים, אוהבי החיים והספרות, ודרך מכתביהם היא לומדת על האי שלהם, על טעמם הספרותי ועל השפעתו של הכיבוש הגרמני על חייהם. לבה נשבה בסיפוריהם, והיא יוצאת לגרנזי - ומה שתגלה שם ישנה את חייה לעד .
" מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", הכתוב כסדרה של מכתבים מלאי חום והומור, הוא חגיגה של המילה הכתובה על שלל צורותיה ושל בניית קשרים בדרכים מפתיעות להפליא .
מרי אן שייפר עבדה כעורכת, ספרנית ומוכרת בחנויות ספרים. זהו הרומן הראשון שלה. אחייניתה אנני בארוז היא מחברת ספרי ילדים ומבוגרים. בתחילת 2008, בשלב עריכת הספר, מתה מרי אן שייפר ממחלת הסרטן .

" שיר הלל לכוחה של המילה הכתובה... ג´ולייט מוצאת במכתבים לא רק השראה לספרה, אלא גם השראה לחייה - כפי שגם הקורא ימצא לחייו שלו ."פבלישרס ויקלי

הספר הבנוי כרומן מכתבים מספר את סיפורם של לונדון וגרנזי (אחד מאיי התעלה בין אנגליה וצרפת) במהלך מלחמת העולם השנייה ובשנה-שנתיים שלאחר סיומה. על הפצצות ורעב, מחנות ריכוז וחיי היומיום תחת הבליץ בלונדון או תחת שלטון הכיבוש הגרמני בגרנזי. אבל זה לא עוד ספר על השואה או על מלה"ע ה2, זה ספר על אהבת אדם ואהבת ספרים ועל האי גרנזי. באחד המכתבים (לא מצאתי את הציטוט המדויק) אומרת אחת הדמויות, שכשמספרים את ההיסטוריה בצורה לא יבשה, היא נכנסת עמוק יותר לראש וללב, וכך הדבר בספר הזה.
ג'ולייט אשטון היא עיתונאית וסופרת שבמהלך המלחמה כתבה טורים סטיריים בעיתון לונדוני, לאחר שהטורים נאספו לספר מצליח, היא מחפשת נושא לספר חדש, מכתב מדאוסי אדאמס מוביל אותה לגרנזי ולאנשים שהופכים לחבריה.
"בזכות התערבותך האדיבה קיבלתי מכתבים ארוכים ומקסימים מגברת מוגריי ומאיסולה פריבי. לא ידעתי שהגרמנים מנעו מגרנזי כל חדשות מבחוץ, אפילו מכתבים. זה הפתיע אותי כל כך. לא היתה סיבה אמיתית להפתעה - ידעתי שאיי התעלה נכבשו, אבל מעולם לא חשבתי, אפילו לא פעם אחת, על משמעות הדבר. בורות עיקשת, זה מה שזה." (עמ' 59)
ויש גם רומנטיקה כמובן, בנוסח האנגלי שבין אמצע המאה ה20 לבין האחיות ברונטה (שרוחן בהחלט מרחפת מעל ובתוך הספר), 2 משולשי אהבה שג'ולייט מעורבת בהם, אם כי לקורא די ברור מה יהיה הסוף.
"האם אני מאוהבת בו? איזו מין שאלה זאת? היא כמו פיל בחנות חרסינה, וממך אני מצפה ליותר. הכלל הראשון של החטטנות הוא לתקוף את העניין בעקיפין - בזמנו, כשהתחלת לכתוב לי מכתבים מסוחררים על אלכסנדר, לא שאלתי אותך אם את מאוהבת בו, שאלתי מה החיה החביבה עליו - כמה גברים היו מודים שהם אוהבים ברווזים?..." (עמ' 89)


הסיפור מאחורי העובדה שעל הספר חתומות שתי סופרות הוא עצוב, מרי אן שייפר הגיעה לגרנזי עוד בשנות ה70 של המאה ה20, בעקבות תחקיר לספר אחר שרצתה לכתוב (כמו בספר, היא רצתה לכתוב משהו אחד, שמעה על גרנזי במקרה, נסעה לשם והתאהבה במקום). במהלך כתיבת הספר היא חלתה בסרטן ואחייניתה (סופרת בעצמה) גוייסה לעזור להשלים את כתיבת הספר ועריכתו. שייפר נפטרה לפני שהספר יצא לאור.
שם הספר הדי מוזר יכול להרתיע מלגשת לספר, אבל כדאי לתת לו הזדמנות. לפני שקניתי אותו חיפשתי עליו ביקורות ברשת, מבקרי הספרות המכובדים התייחסו אל הספר כאל סוכרייה דביקה, אבל המלצות של גולשים (ואם לומר את האמת, גולשות) היו מאד חיוביות וגם אני מצטרפת להמלצות החמות. נכון, לא מדובר על ספר ארוך ועמוק במיוחד, אבל הפשטות שלו כובשת.

תלוי באוויר 
Up in the Air


את הסרט הזה כולם אוהבים וכולם אוהבים לאהוב (חוץ מאחותי, בעצם). ואיך לא, עם קלוני בתפקיד הראשי בסרט שהוא משל לחיים המודרניים בהם אנו חיים. 
תקציר הסרט:

ג'ורג' קלוני מגלם את דמותו של ריאן בינגהם, שתפקידו בחיים הוא לפטר אנשים. החברה בה הוא עובד שולחת אותו ממקום למקום ברחבי ארה"ב על מנת לפטר עובדים במקום מנהלי החברות. התפקיד שלו מטיס אותו ממקום למקום, בדירה הקטנה שלו הוא נמצא במצטבר בערך 40 יום בשנה, ואת חייו הוא מבלה בטיסות (מחלקת עסקים ומעלה כמובן) ומלונות, בחיים ע"ח תקציב ההוצאות של החברה ובמטרה אחת - צבירת מיילים והגעה ליעד שהציב לעצמו.
בינגהם גם מעביר הרצאות/קואצ'ינג שמציעות לאנשים לרוקן את התיק שלהם ולהסיר משהו מהמשא שהם נושאים על גבם בתיק הדימיוני. נאמן לשיטתו, חייו מרוכזים בטרולי קטן, ומשפחה? זה תיק ממש כבד, עדיף לא לקבל מהם שיחות בכלל.
בשלב מסוים, מוצמדת לבינגהם נטלי (אנה קנדריק) עובדת חדשה בחברה. בחורה צעירה שהרגע סיימה אוניברסיטה, ויש לה רעיון מצוין לחיסכון בעלויות, לפטר את העובדים בשיחה וירטואלית. כך יחסכו כל עלויות הטיסות והמלונות והעבודה תעשה מהקול סנטר באומהה, נברסקה. מאחר ובינגהם הוא המתנגד העיקרי לשינוי היא מתלווה אליו לסבב טיסות שגרתי.

מה באמת צריך לקחת במזוודה

בבקשה תן לי לפטר אותו

במקביל מנהל בינגהם רומן עם אלכס (ורה פלמינג), נוסעת מתמידה בעצמה שמציגה את בת דמותו הנשית.

סיפור נוסף בסרט הוא חתונתה של אחותו הצעירה (בגילומה של מלני לינסקי (Melanie Lynskey) הידועה כרוז משני גברים וחצי), שמחייב את בינגהם להתייחס למשפחה, ונותן לנו אפשרות לראות היכן גדל.

איזה גימיק מעולה לחתונה!

למרות שהסרט הזה מוצג לעיתים כקומדיה רומנטית, אין כאן משולש רומנטי או משהו בסגנון. הסרט לטעמי הוא קומדיה מרירה על החיים בעולם קפיטליסטי, שיש בו מי שמתעשרים מלפטר עובדים. יותר ציני מזה, כנראה לא יכול להיות.
חלום הטרמינלים (ומי לא חולם על טיסות במחלקה ראשונה או לחילופין להגיע בספונטניות לשדה התעופה ולעלות על טיסה ליעד אקזוטי), הטיסות והארוחות הלא מוגבלות, מוצגים כאן כמציאות שבה אנשים חיים. ואין מה להגיד, מעבר של חלומות למציאות הוא לא תמיד חיובי.

במאי הסרט, ג'ייסון רייטמן Jason Reitman, ביים גם את 'תודה שעישנתם' וג'ונו' הנפלאים, וגם כאן הדיאלוגים שנונים והסרט זורם בקצביות. לדעתי, זה אחד הסרטים היחידים בשנים האחרונות שלא בדקתי את השעון לאורך כל הסרט. בהחלט סרט שאני אשמח לראות שוב.
שאלה אחת (בעצם שתיים) נותרה בשבילי לא פתורה: איך הוא מכניס את כל הבגדים שלו למזוודה הקטנה???. ולא הקאטים המהירים בסרט לא מספקים אותי. וגם, יכול להיות שיש לו רק חליפה אחת?

*התמונות מאתר הסרט ומסינמסקופ.
עוד בעניין:
הביקורת של יאיר רווה בסימסקופ
וגם של ניב שטנדל במעריב
וראיון עם הבמאי 

ועד שהשלמתי את כתיבת הפוסט הזה קרו כמה דברים, קודם כל הטמפרטורות פה עולות, הקרח על המדרכות נמס ואפשר לראות אנשים מסתובבים בחוץ, אוטוטו האביב כאן.
דבר נוסף שקרה הוא שהעברנו את כל הארגזים שלנו מלונבורג לברלין, ואני שמחה שסיימנו עם זה ואנחנו יכולים להשאיר את הפרק הזה בחיינו מאחור (טוב, נשאר לנו איזה עניין קטן שם, אבל בכל זאת :-).
וגם, נהייה פורים! החג האהוב עלי כילדה והרבה פחות אהוב עלי מאז שבכל חג קרה איזה אסון.
השבוע הכנתי משלוחי מנות לכמה חברות, ככה בערך זה נראה:

חג שמח!

הצד האפור של השלג

כבר אמרתי כאן ששלג זה מאד יפה, אבל מאד מאד לא פרקטי.

מדרכה לדוגמה

בברלין חוסר הפרקטיות מרקיע שחקים, בעיקר כי לא ממש מפנים כאן את השלג בגלל בעיות תקציביות, כך שלמעשה מאז חג המולד המדרכות והכבישים מכוסים בקרח ושלג. השלג שנמס כשהטמפרטורה הרקיעה שחקים והגיעה למעלה או שתיים מעל האפס קפא מחדש ליציקה קשה וחלקלקה על המדרכות. לא נוח בכלל ללכת ככה, וגם מסוכן. מספר האנשים שמגיעים עם שברים לבתי החולים גדל מדי יום, משמרות מתווספות וניתוחים סביב השעון.

איפה נגמרת המדרכה ואיפה מתחיל הכביש?

בכלל, אני כל פעם אומרת תודה שיש לי שתי רגליים בריאות ומתפקדות. עצוב לחשוב על אנשים מבוגרים, נכים ובעלי מוגבלויות, או להבדיל אלפי הבדלות בעלי עגלות התינוקות/ילדים שצריכים להתנהל במצב הזה.

בגלל שלא פינו גם את פתחי הניקוז, אין לשלג הנמס לאן לזרום, וכך יש שלוליות ענק בדיוק בירידה מהמדרכה לכביש (אין לי תמונה, אבל עצם העובדה שאני חושבת ברצינות על קניית מגפי גומי אומרת הכל). כמובן שהן קופאות בכל לילה מחדש.

בשבוע שעבר פינו סוף סוף שביל במדרכה ליד הבית, ואפשר ללכת לרכבת בביטחון ובנוחות, אבל הרבה מאד מדרכות עדיין חסומות.
המצב כאן שונה מאד מהמצב בלונבורג, שם בשעה 7 בבוקר הכניסה לבניינים כבר היתה מפונה וכך גם המדרכות לבית הספר ולתחנת האוטובוס. למה? כי זה היה החוזה של החברה המפנה וכי תושבי השכונה יכלו לתבוע את החברה על כל החלקה. בברלין לעומת זאת, גם ראש העיר אמר שהוא מאד מאוכזב וגם לו קשה ללכת על המדרכות, והרשה לעצמו להתבדח על כך עם איזה אזרח. וגם הוסיף שבאמת אף אחד לא לוקח אחריות. הלו, אתה ראש העיר. זה תפקידך.

לחשוב שכל ברלין, ובעיקר מרכז ברלין התיירותי מכוסים באיכסה הזה, ואפילו הברלינאלה שמתקיימת בימים אלו לא תרמה לפינוי המדרכות.
אבל, לפני יומיים התכנס הסנאט של ברלין לדון בסוגיה, והפלא ופלא פתאום יש תקציבים ומקבלי קצבת האבטלה נדרשים לצאת לרחובות ולפנות את הקרח. וגם את הזבל שהתאסף בתוכו מאז חג המולד והסילווסטר.

יש תקווה.
שבועיים שלושה ויהיו תמונות פריחה.
או לפחות בלי קרח על המדרכות.

מי שרוצה לקרוא על הצד החיובי של השלג (סקי!!!) שיציץ כאן.

הדרך הביתה

הדרך הביתה / ברנהארד שלינק
Die Heimkehr / Bernhard Schlink
מגרמנית: חנה ליבנת
הוצאת זמורה-ביתן, 2009
334 עמ'.

כריכה אחורית:

פטר דֶבָּאוּאֶר גדל בגרמניה שלאחר המלחמה עם אמו, המסתירה מפניו מידע על אביו, שככל הנראה מת. את חופשות הקיץ הוא מבלה בשווייץ אצל סבו וסבתו העורכים סדרת חוברות ששמן "רומנים להנאה ולבידור טוב". אף כי נאסר עליו, הוא קורא את הרומנים ומתמכר לסיפור מסעו של חייל גרמני שנחלץ מהשבי בסיביר ועובר תלאות בדרכו חזרה הביתה. כשהחייל השב דופק סוף־סוף על דלת ביתו, הוא מוצא את אשתו בחברת גבר אחר וילדה. באותו הרגע הוא —

לא, פטר דבאואר אינו מצליח לגלות מה קורה ברגע ההוא. הדף האחרון נעלם.

גם כמבוגר הסיפור אינו מרפה מפטר. הוא מחליט לגלות את סופו ולעלות על עקבותיו של הכותב — תהליך שהופך למסע האודיסיאה שלו עצמו.

ברנהארד שלינק נולד בגרמניה בשנת 1944. הוא משפטן ומתגורר בברלין ובניו יורק. ספרו נער קריאה היה רב־מכר עולמי (ראה אור בעברית בהוצאת זמורה־ביתן).

"ברנהארד שלינק כותב פרוזה יפה, בהירה ומדויקת, שקשה למצוא דומות לה בספרות הגרמנית העכשווית."              ברלינר צייטונג

"פרוזה מדויקת ללא רבב. שלינק הוא אמן השפה הגרמנית. כתיבתו בהירה, נוקבת ונבונה. הוא מצליח לשרטט כלאחר יד מורכבות עמוקה של דמויות, של מהלך אירועים ושל דיון מוסרי."             אקהארד פור

"הטקסטים של שלינק יוצאי דופן על רקע הספרות הגרמנית העכשווית, שכן הם משלבים את סגנון הסיפורים המהודקים ועשירי העלילות  של התבנית האנגלו־סקסית עם פרוזה הגותית המתאפיינת בהתבוננות עצמית."                     דר טאגסשפיגל

"ברנהארד שלינק מצליח לכתוב כתיבה מדודה, חפה מכל התנשאות מוסרית כלפי הקוראים — תופעה נדירה בשדה הספרות הגרמנית — ועם זאת עולה בידו להשיג מידה מרבית של מוחשיות וחיוּת באמצעות הדיוק הסוגסטיבי של שפתו."

פוקוס, מינכן 

אחרי שקראתי (וגם ראיתי את הסרט) 'נער קריאה' הייתי מאד סקרנית כששמעתי שספר חדש של שלינק תורגם לעברית. את נער קריאה קראתי בגרמנית (וגם בעברית), ספר לא פשוט בכלל שלימד אותי הרבה על החיים בגרמניה כגרמנים בשלהי המלחמה ולאחריה.

מאז שעברתי לגור בגרמניה, מאד מעניין אותי הצד הגרמני, מתוך רצון להכיר ולראות את ההתמודדות של הדורות השונים עם מלה"ע השנייה ותוצאותיה. הספר הזה, לדעתי, לאו דווקא מחמיא לגרמנים בעניין, אבל זה לא מרכז הסיפור כאן.

כילד שומע פטר דבאואר סיפורי קרבות היסטוריים מסבו בזמן חופשות הקיץ בשוויץ אליהם היה נוסע לבד. סבו וסבתו עסקו בעריכת ספרים ואת דפי הטיוטות היו שולחים איתו לגרמניה, מאחר ובאותן שנים היה מחסור בנייר, שימשו אותו הדפים בחיי היומיום לאורך השנים. אחד מהם מספר את סיפורו של חייל הבורח מהשבי הרוסי בסיביר והולך את כל הדרך הביתה לגרמניה, כשפטר קורא את הספר בשנית כבוגר (ומתחוור לו שהוא אינו זוכר כמעט דבר מהקריאה הראשונה) הוא מבין שהדרך המתוארת היא סוג של הומאז' לאודיסאה. הוא מחליט לחפש את הספר, כשהוא אינו מוצאו הוא מתחיל לחקור על מנת לנסות ולגלות מי כתב את הספר ומתי.

כמעט כל חקירה מובילה מצד אחד למבוי סתום ומצד שני בדרך מקרה קורה משהו שמוביל אותו הלאה. המון מקריות יש בספר הזה, ואמנם גם בחיים הרגילים שלי/שלנו יש הרבה מקריות אבל בספר הזה המקריות על גבול המופרכות.

יש בספר המון חלקים פילוסופיים, מהו צדק, מהו רוע מי ואיך קובעים מתי דבר הוא טוב ומתי דבר הוא רע (בשאלת הרוע למשל, המחבר מביא דעות, שהוא לדעתי סולד מהן, שמתקופת השלטון הנאצי שמנסות להסביר ולהצדיק רצח עם). הדיונים הפילוסופיים מגיעים הן בצורה של שיחות עם בנה של חברתו, הן בצורת פוסט הדוקטורט של הגיבור והן בכתבים של אותו מחבר הסיפור על השיבה הביתה, סיפור ללא שם.

עוד שאלה שעולה בספר היא מה קובע את המציאות, ההתרחשות עצמה או האיש שמסתכל ומפרש אותה, וכאן דווקא התחברתי לספר. הרי כל אחד מציג לעצמו נרטיבים ביחס לחייו, ומספר את סיפור חייו בהתאם לאמונותיו. יש מי שמסתכל על חייו והכל טוב בהם ויש מי שהרוב (אם לא הכל) רע, בעיקר בעולם ההישגי של ימינו (וקורות חיים הם הדוגמה הטובה ביותר לכך). למשל שם המשפחה, האם באמת משנה מה יהיה שם המשפחה שלי? (דילמה שהגיבור, כמו הרבה נשים, עומד בפניה). שאלה נוספת שתמיד אקטואלית עבורי ושעולה מהספר היא, האם אנחנו לוקחים חלק פעיל בחיים ובקביעת מהלך חיינו או שאנו צופים סבילים בלבד בהסטוריה שמתרחשת מול עינינו?

נראה כאילו המחבר רצה לעסוק בנושא מסוים, או בנושאים מסוימים ושילב אותם יחד למין סיפור עלילתי, שכרוכים בו יחסי משפחה וזוגיות, חיפוש האב, שאלות פילוסופיות, האודיסאה, גרמניה מ1945 ועד 1989 ועוד ועוד.

מאד רציתי לאהוב את הספר ולצערי לא כל כך הצלחתי. אז כן, הוא מעורר מחשבה, ואני מניחה שמי שלא מכיר את גרמנים יכול להזדעזע מיחסי ההורים-ילדים-אחים שמוצגים בספר. אני לא הצלחתי להזדהות עם הגיבור או מי מדמויות המשנה (אולי מעט עם מקס שבעיקר ריחמתי עליו) או להרגיש משהו כלפיהם.  אולי זה התרגום שלעיתים מסורבל ולא חף מטעויות, אולי זה פשוט אני שהספר הזה לא מתאים לה כרגע.

שורה תחתונה, אם הזמן שלכם מוגבל עדיף לקרוא את נער קריאה ולחכות לספר הבא של שלינק (ובדיוק היום בבוקר ראיתי שיצא ספר חדש בשם 'סוף שבוע אחד'), אם הזמן מצוי בשפע ואתם אוהבים התפתלויות פילוסופיות כדאי להקדיש יומיים שלושה לספר, הוא לא דורש יותר מזה.

המלצה באתר נוריתה

קטע קריאה והמלצה מאתר Read4Free

ליל המוזיאונים

או הלילה הארוך של המוזיאונים בו שוטטנו ברחבי ברלין הקפואה

בשבת שעברה התקיים בברלין אירוע שנקרא הלילה הארוך של המוזיאונים, או בגרמנית,  Lange Nacht der Museen. במהלך הערב משש בערב ועד שתיים בלילה היו פתוחים כ60 מוזיאונים וגלריות ברחבי העיר (נו טוב, במרכז העיר ליתר דיוק), היו אירועים מיוחדים וגם שאטלים שחיברו בין המוזיאונים השונים.
האתר של האירוע איפשר לתכנן מסלול אישי, וכמי ששואפת לאינטגרציה גרמנית (סדר ותכנון מראש הם הבסיס להכל) תכננתי מראש את המסלול שלנו, נתתי לאיש להגיש התנגדויות והסתייגויות, הצלחתי להחליט מה אני לובשת על מנת שלא יהיה חם מדי בפנים וקר מדי בחוץ (החלטה מאד מורכבת כשבחוץ מינוס 4 מעלות ובפנים 25 מעלות לכל הפחות) ויצאנו לדרך.
60 מוזיאונים ב6שעות? תכננתי על ארבעה ועוד אחד כאופציה אם ישאר זמן, ורצינו להגיע לאקווריום של ברלין לקראת השעה 23 - זמן האכלת הכרישים.
התחלנו בתערוכת צילום, רטרספקטיבה לצלם גרמני בשם F.C Gundlach בגלריית MartinGropius Bau. גודלאך מסתבר היה צלם אופנה מוביל בגרמניה במשך שנים רבות, וצילם לכל המגזינים הנחשבים. אני מאד אהבתי, האיש קצת השתעמם ואמר שזה קצת כמו לפתוח 'לאישה' רק מאד ישנים.
הבניין כנראה נמצא בשיפוצים ולכן הכניסה ממנה הגענו היתה סגורה ונאלצנו להקיף את הבניין הדי גדול הזה עד שמצאנו את הכניסה. זאת לא תהיה הפעם האחרונה שטעויונת כזאת תקרה לנו.

כמה דוגמאות, התמונה השמאלית נקראת: James Blond jagt schone Maske

מיד ביציאה קרתה הבאה, לקחנו את השאטל בכיוון הלא נכון, וכך במקום להגיע ל Berlinische Galerie הגענו לבניין העיריה. גם בבניין העיריה היתה תערוכה שרציתי לראות (צילומים של ברלין) אבל הזמן התחיל להיות צפוף, אז החלטנו לתפוס את השטאל הבא לכיוון הגלריה.
בגלריה היו כמה תערוכות, המרכזית בשם 'ברלין 89/09 בין עקבות העבר אוטופיה'' שכללה תמונות, פסלים ומיצגים (קצת דוגמאות כאן). אבל למען האמת מה שהכי הרשים אותי בגלריה היה המבנה שלה. מין האנגר ענק שבאמצעו מדרגות שנראות קצת כמו מדרגות נעות, רק בלי כל הקונסטרוקציה מסביב, כאילו הן תלויות באויר. לצערי החתימו אותי על פתק שמחייב אותי לא להעלות תמונות לאינטרנט בתמורה לזכות לצלם בתערוכה, אז תצטרכו לדמיין (נו טוב, מזל שיש וויקי). אחד המיצגים היה מורכב מהמון נברשות וכמה מסכי מעקב קטנים שמקורם במשרד האטום המזרח גרמני. בזמן שאני הצטרפתי לאחד הסיורים והשוב הופתעתי שאני מבינה את כל מה שהמדריך אומר, האיש שוטט בקומה השניה והגיע לחדר עם סדנת רישום עם בחורה ערומה. כשהציעו לו להצטרף הוא סירב בנימוס וברח מהר מהמקום.
מכאן רצינו לחזור חזרה לבית העירייה, אבל באופן לא מפתיע במיוחד פיספסנו את הפניה ימינה בחזרה לתחנת השטאל (לזכותינו יאמר שהיה ממש קר ושניסינו לא להחליק על הקרח יותר מדי), כך שבמקום הליכה של 3 דקות עשינו סיבוב בן 10 דקות שהביא אותנו, למזלנו, לאותו המקום. הקטע הוא, שבגלל החושך, השלג והקרח והשקט מסביב היה אפשר למקם את הרחוב הזה בכל מקום בברלין - לנו פשוט לא היה מושג איפה אנחנו.
במקרה תחנת השאטל היתה ליד המוזיאון היהודי, אליו לא התכוונו להכנס מאחר ורצינו להקדיש לו יום משלו. אבל היה לנו מאד קר ונכנסנו פנימה (ובכך ויתרנו על בית העירייה). בזמן שהפקדנו את המעילים גילינו שהאיש איבד את כרטיס הכניסה שלו. ככה זה שצריך להפקיד מעילים בכניסה ולהוציא טישו מהכיס כל רגע. אני הייתי מוכנה לחזור הביתה, אבל האיש פשוט קנה עוד כרטיס, ואמר שעכשיו יש לי כרטיס אמיתי לאוסף ולא רק כרטיס של הרכבת :-)
טוב שניכנסנו. המוזיאון שווה ביקור ואנחנו עוד נחזור אליו. התמקדנו בתערוכות המתחלפות, תערוכה על אוכל כשר ותערוכת צילומים על ענקי הג'אז. תערוכת האוכל הכשר או Kosher & co. כפי שהיא נקראת היתה משעשעת ואפילו מלמדת, כך למדנו על מנהג רווח בעדות מסויימות (לא יודעת אילו) לשבור חלה מעל ראש הכלה בזמן המקווה, כסמל לביתוק הבתולין בערב החתונה. אני חייבת להגיד שמעולם לא שמעתי על המנהג הזה, וזה גם מוזר כי לפי התמונה (איזו בת ישראל כשרה מרשה לצלם אותה במקווה, אגב) עושים את זה עוד במים, ואז בת ישראל הזו כבר לא כ"כ נקייה. קצת סותר לא? בכל מקרה היה נחמד לראות פסל של פיתות וכדורי פלאפל, כרזות ישנות של תפוחי זהב ולשמוע עברית. יש להם גימיק נחמד של איסוף מתכונים בעזרת כפית עם שבב אלקטרוני. בכלל תערוכה נחמדה גם לילדים וגם למי שמנסה להסביר לחבריו מה זאת כשרות. היה גם דגם של בית המקדש שלא כ"כ הבנתי מה הוא קשור, אבל למען האמת גם לא התעכבנו על כל פרט ופרט.

משם הגענו לתערוכת צילומים שאצרה צילומים של לייבל הג'אז Blue Note בשם It must Schwing, הצילומים בשחור לבן החל משנות החמישים, צולמו ע"י Francis Wolff  ו Jimmy Katz הצילום האהוב עלי היה של הרבי הנקוק בניו יורק שלצערי לא מצאתי בחנות המוזיאון (דומה לתמונה הזו מעטיפת האלבום, אבל לא בדיוק). על תערוכת הקבע הענקית עברנו ברפרוף, גם כי צריך להקדיש לה זמן וידענו שנחזור וגם כי רצינו להגיע בזמן להאכלת הכרישים.

הגענו באחת עשרה ושלוש דקות לאקווריום מפוצץ באנשים, התקרבנו לתא של הכרישים, נדחקנו ונדחפנו מכל הכיוונים, והבנו שאין לנו סיכוי לראות משהו. עשינו אחורה פנה והלכנו להאכיל את עצמנו.
למצוא מקום לאכול בו אחרי 11 בלילה, גם במרכז התיירותי של ברלין, זו משימה לא פשוטה בכלל. מצאנו מסעדה פתוחה, אפילו כזו שהאיש כבר אכל בה והיינו עדים לוויכוח בין זוג רוסים במהלכו האישה החזירה את המפתחות לבחור, הזילה דמעות, יצאה, הוא בעקבותיה, חזרו, המשיכו לריב וכו' הצגה שלמה והכל ברוסית. האיש הרוסי היה ממש דוחה ואני מקווה שהיא באמת החזירה מפתחות.
אח"כ חזרנו לאקווריום (בכל זאת כניסה לאקווריום עולה 16€ וזה לא מסוג המקומות שאני אלך אליהם ביוזמתי ועוד לשלם עליהם לא מעט) שהיה כמעט ריק. הקומה הראשונה מוקדשת לדגים, והשנייה לזוחלים (בעיקר נחשים). האקווריום די קטן ולא מאד מרשים, מה גם שהכלובים (אם לקרוא לזה ככה) של החיות מאד קטנים. רוב בע"ח כבר היו בשלבים שונים של שינה. הכריש הגדול היה נראה כאילו הוא בכלל על בטריות ולא אמיתי, אבל היה מאד נחמד וצילמתי המון (קצת התלהבתי, אין ספק).
נתחיל בנחשים, שהדגימו אופציות שינה שונות:

גם הזיקיות דיגמנו פוזות שינה למופת

זו שבתה את ליבי, ולכן מקבלת תמונה משלה :-)

וזה פשוט הצחיק אותי, כי הוא ממש זחל לכיוון מי שצילם אותו, ועשה פוזות

דג פולני למהדרין שגם הצחיק אותי מאד, התא היה גדול יחסית וכל שאר הדגים היו מרוכזים בפינה אחרת ורק הוא מסכן לבד, כשהתחלתי לצלם התאספו מסביבו עוד ועוד דגים וצל של חיוך הסתמן על פניו...

ואחרונות חביבות המדוזות היפיפיות האלו, שממש לא הייתי רוצה שהן יגעו בי, אבל הריחוף שלהן במים פשוט מהפנט.