המלצותיים

שתי המלצות לספר ולסרט שפשוט עושים טוב. למרות שהם לא מתוסבכים מדי ולכאורה לא עמוקים, שניהם משאירים משהו אחריהם, משהו שגרם לי לחשוב על מה שהיה שם גם אחר כך (במיוחד 'תלוי באוויר'). אין ביניהם שום קשר, פרט לכך שאהבתי אותם.
(ויש גם עדכוני מציאות בסוף)

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים

מרי אן שייפר ואנני בארוז

מאנגלית: יעל אכמון

הוצאת זמורה ביתן והוצאת מטר, 2009

275 עמ'

כריכה אחורית:

" אני תוהה איך התגלגל הספר לגרנזי? אולי יש לספרים מעין אינסטינקט התבייתות סודי, שמביא אותם לידי הקורא המושלם עבורם ."
ינואר 1946: לונדון מגיחה מתחת לצל מלחמת העולם השנייה, והסופרת ג´ולייט אשטון מחפשת נושא לספר חדש. מי חשב שתמצא אותו במכתב מגבר אלמוני, תושב האי גרנזי, מאיי התעלה הבריטית שכבשו הנאצים? הוא נתקל בשמה בעטיפה של ספר מאת צ´ארלס לאמב - אולי היא תסכים להדריך אותו היכן יוכל למצוא ספרים נוספים של אותו מחבר?
בעודה מתכתבת עם החבר-לעט החדש נשאבת ג´ולייט אל עולמם של האיש וידידיו , החברים כולם ב"מועדון גרנזי לספרות ולפאי תפודים" - מועדון ספרותי ייחודי שהתגבש בהברקה של רגע, כאליבי להגן על חבריו ממעצר בידי הגרמנים. ג´ולייט נחשפת לחברי המועדון הנעימים, אוהבי החיים והספרות, ודרך מכתביהם היא לומדת על האי שלהם, על טעמם הספרותי ועל השפעתו של הכיבוש הגרמני על חייהם. לבה נשבה בסיפוריהם, והיא יוצאת לגרנזי - ומה שתגלה שם ישנה את חייה לעד .
" מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים", הכתוב כסדרה של מכתבים מלאי חום והומור, הוא חגיגה של המילה הכתובה על שלל צורותיה ושל בניית קשרים בדרכים מפתיעות להפליא .
מרי אן שייפר עבדה כעורכת, ספרנית ומוכרת בחנויות ספרים. זהו הרומן הראשון שלה. אחייניתה אנני בארוז היא מחברת ספרי ילדים ומבוגרים. בתחילת 2008, בשלב עריכת הספר, מתה מרי אן שייפר ממחלת הסרטן .

" שיר הלל לכוחה של המילה הכתובה... ג´ולייט מוצאת במכתבים לא רק השראה לספרה, אלא גם השראה לחייה - כפי שגם הקורא ימצא לחייו שלו ."פבלישרס ויקלי

הספר הבנוי כרומן מכתבים מספר את סיפורם של לונדון וגרנזי (אחד מאיי התעלה בין אנגליה וצרפת) במהלך מלחמת העולם השנייה ובשנה-שנתיים שלאחר סיומה. על הפצצות ורעב, מחנות ריכוז וחיי היומיום תחת הבליץ בלונדון או תחת שלטון הכיבוש הגרמני בגרנזי. אבל זה לא עוד ספר על השואה או על מלה"ע ה2, זה ספר על אהבת אדם ואהבת ספרים ועל האי גרנזי. באחד המכתבים (לא מצאתי את הציטוט המדויק) אומרת אחת הדמויות, שכשמספרים את ההיסטוריה בצורה לא יבשה, היא נכנסת עמוק יותר לראש וללב, וכך הדבר בספר הזה.
ג'ולייט אשטון היא עיתונאית וסופרת שבמהלך המלחמה כתבה טורים סטיריים בעיתון לונדוני, לאחר שהטורים נאספו לספר מצליח, היא מחפשת נושא לספר חדש, מכתב מדאוסי אדאמס מוביל אותה לגרנזי ולאנשים שהופכים לחבריה.
"בזכות התערבותך האדיבה קיבלתי מכתבים ארוכים ומקסימים מגברת מוגריי ומאיסולה פריבי. לא ידעתי שהגרמנים מנעו מגרנזי כל חדשות מבחוץ, אפילו מכתבים. זה הפתיע אותי כל כך. לא היתה סיבה אמיתית להפתעה - ידעתי שאיי התעלה נכבשו, אבל מעולם לא חשבתי, אפילו לא פעם אחת, על משמעות הדבר. בורות עיקשת, זה מה שזה." (עמ' 59)
ויש גם רומנטיקה כמובן, בנוסח האנגלי שבין אמצע המאה ה20 לבין האחיות ברונטה (שרוחן בהחלט מרחפת מעל ובתוך הספר), 2 משולשי אהבה שג'ולייט מעורבת בהם, אם כי לקורא די ברור מה יהיה הסוף.
"האם אני מאוהבת בו? איזו מין שאלה זאת? היא כמו פיל בחנות חרסינה, וממך אני מצפה ליותר. הכלל הראשון של החטטנות הוא לתקוף את העניין בעקיפין - בזמנו, כשהתחלת לכתוב לי מכתבים מסוחררים על אלכסנדר, לא שאלתי אותך אם את מאוהבת בו, שאלתי מה החיה החביבה עליו - כמה גברים היו מודים שהם אוהבים ברווזים?..." (עמ' 89)


הסיפור מאחורי העובדה שעל הספר חתומות שתי סופרות הוא עצוב, מרי אן שייפר הגיעה לגרנזי עוד בשנות ה70 של המאה ה20, בעקבות תחקיר לספר אחר שרצתה לכתוב (כמו בספר, היא רצתה לכתוב משהו אחד, שמעה על גרנזי במקרה, נסעה לשם והתאהבה במקום). במהלך כתיבת הספר היא חלתה בסרטן ואחייניתה (סופרת בעצמה) גוייסה לעזור להשלים את כתיבת הספר ועריכתו. שייפר נפטרה לפני שהספר יצא לאור.
שם הספר הדי מוזר יכול להרתיע מלגשת לספר, אבל כדאי לתת לו הזדמנות. לפני שקניתי אותו חיפשתי עליו ביקורות ברשת, מבקרי הספרות המכובדים התייחסו אל הספר כאל סוכרייה דביקה, אבל המלצות של גולשים (ואם לומר את האמת, גולשות) היו מאד חיוביות וגם אני מצטרפת להמלצות החמות. נכון, לא מדובר על ספר ארוך ועמוק במיוחד, אבל הפשטות שלו כובשת.

תלוי באוויר 
Up in the Air


את הסרט הזה כולם אוהבים וכולם אוהבים לאהוב (חוץ מאחותי, בעצם). ואיך לא, עם קלוני בתפקיד הראשי בסרט שהוא משל לחיים המודרניים בהם אנו חיים. 
תקציר הסרט:

ג'ורג' קלוני מגלם את דמותו של ריאן בינגהם, שתפקידו בחיים הוא לפטר אנשים. החברה בה הוא עובד שולחת אותו ממקום למקום ברחבי ארה"ב על מנת לפטר עובדים במקום מנהלי החברות. התפקיד שלו מטיס אותו ממקום למקום, בדירה הקטנה שלו הוא נמצא במצטבר בערך 40 יום בשנה, ואת חייו הוא מבלה בטיסות (מחלקת עסקים ומעלה כמובן) ומלונות, בחיים ע"ח תקציב ההוצאות של החברה ובמטרה אחת - צבירת מיילים והגעה ליעד שהציב לעצמו.
בינגהם גם מעביר הרצאות/קואצ'ינג שמציעות לאנשים לרוקן את התיק שלהם ולהסיר משהו מהמשא שהם נושאים על גבם בתיק הדימיוני. נאמן לשיטתו, חייו מרוכזים בטרולי קטן, ומשפחה? זה תיק ממש כבד, עדיף לא לקבל מהם שיחות בכלל.
בשלב מסוים, מוצמדת לבינגהם נטלי (אנה קנדריק) עובדת חדשה בחברה. בחורה צעירה שהרגע סיימה אוניברסיטה, ויש לה רעיון מצוין לחיסכון בעלויות, לפטר את העובדים בשיחה וירטואלית. כך יחסכו כל עלויות הטיסות והמלונות והעבודה תעשה מהקול סנטר באומהה, נברסקה. מאחר ובינגהם הוא המתנגד העיקרי לשינוי היא מתלווה אליו לסבב טיסות שגרתי.

מה באמת צריך לקחת במזוודה

בבקשה תן לי לפטר אותו

במקביל מנהל בינגהם רומן עם אלכס (ורה פלמינג), נוסעת מתמידה בעצמה שמציגה את בת דמותו הנשית.

סיפור נוסף בסרט הוא חתונתה של אחותו הצעירה (בגילומה של מלני לינסקי (Melanie Lynskey) הידועה כרוז משני גברים וחצי), שמחייב את בינגהם להתייחס למשפחה, ונותן לנו אפשרות לראות היכן גדל.

איזה גימיק מעולה לחתונה!

למרות שהסרט הזה מוצג לעיתים כקומדיה רומנטית, אין כאן משולש רומנטי או משהו בסגנון. הסרט לטעמי הוא קומדיה מרירה על החיים בעולם קפיטליסטי, שיש בו מי שמתעשרים מלפטר עובדים. יותר ציני מזה, כנראה לא יכול להיות.
חלום הטרמינלים (ומי לא חולם על טיסות במחלקה ראשונה או לחילופין להגיע בספונטניות לשדה התעופה ולעלות על טיסה ליעד אקזוטי), הטיסות והארוחות הלא מוגבלות, מוצגים כאן כמציאות שבה אנשים חיים. ואין מה להגיד, מעבר של חלומות למציאות הוא לא תמיד חיובי.

במאי הסרט, ג'ייסון רייטמן Jason Reitman, ביים גם את 'תודה שעישנתם' וג'ונו' הנפלאים, וגם כאן הדיאלוגים שנונים והסרט זורם בקצביות. לדעתי, זה אחד הסרטים היחידים בשנים האחרונות שלא בדקתי את השעון לאורך כל הסרט. בהחלט סרט שאני אשמח לראות שוב.
שאלה אחת (בעצם שתיים) נותרה בשבילי לא פתורה: איך הוא מכניס את כל הבגדים שלו למזוודה הקטנה???. ולא הקאטים המהירים בסרט לא מספקים אותי. וגם, יכול להיות שיש לו רק חליפה אחת?

*התמונות מאתר הסרט ומסינמסקופ.
עוד בעניין:
הביקורת של יאיר רווה בסימסקופ
וגם של ניב שטנדל במעריב
וראיון עם הבמאי 

ועד שהשלמתי את כתיבת הפוסט הזה קרו כמה דברים, קודם כל הטמפרטורות פה עולות, הקרח על המדרכות נמס ואפשר לראות אנשים מסתובבים בחוץ, אוטוטו האביב כאן.
דבר נוסף שקרה הוא שהעברנו את כל הארגזים שלנו מלונבורג לברלין, ואני שמחה שסיימנו עם זה ואנחנו יכולים להשאיר את הפרק הזה בחיינו מאחור (טוב, נשאר לנו איזה עניין קטן שם, אבל בכל זאת :-).
וגם, נהייה פורים! החג האהוב עלי כילדה והרבה פחות אהוב עלי מאז שבכל חג קרה איזה אסון.
השבוע הכנתי משלוחי מנות לכמה חברות, ככה בערך זה נראה:

חג שמח!