ליל המוזיאונים

או הלילה הארוך של המוזיאונים בו שוטטנו ברחבי ברלין הקפואה

בשבת שעברה התקיים בברלין אירוע שנקרא הלילה הארוך של המוזיאונים, או בגרמנית,  Lange Nacht der Museen. במהלך הערב משש בערב ועד שתיים בלילה היו פתוחים כ60 מוזיאונים וגלריות ברחבי העיר (נו טוב, במרכז העיר ליתר דיוק), היו אירועים מיוחדים וגם שאטלים שחיברו בין המוזיאונים השונים.
האתר של האירוע איפשר לתכנן מסלול אישי, וכמי ששואפת לאינטגרציה גרמנית (סדר ותכנון מראש הם הבסיס להכל) תכננתי מראש את המסלול שלנו, נתתי לאיש להגיש התנגדויות והסתייגויות, הצלחתי להחליט מה אני לובשת על מנת שלא יהיה חם מדי בפנים וקר מדי בחוץ (החלטה מאד מורכבת כשבחוץ מינוס 4 מעלות ובפנים 25 מעלות לכל הפחות) ויצאנו לדרך.
60 מוזיאונים ב6שעות? תכננתי על ארבעה ועוד אחד כאופציה אם ישאר זמן, ורצינו להגיע לאקווריום של ברלין לקראת השעה 23 - זמן האכלת הכרישים.
התחלנו בתערוכת צילום, רטרספקטיבה לצלם גרמני בשם F.C Gundlach בגלריית MartinGropius Bau. גודלאך מסתבר היה צלם אופנה מוביל בגרמניה במשך שנים רבות, וצילם לכל המגזינים הנחשבים. אני מאד אהבתי, האיש קצת השתעמם ואמר שזה קצת כמו לפתוח 'לאישה' רק מאד ישנים.
הבניין כנראה נמצא בשיפוצים ולכן הכניסה ממנה הגענו היתה סגורה ונאלצנו להקיף את הבניין הדי גדול הזה עד שמצאנו את הכניסה. זאת לא תהיה הפעם האחרונה שטעויונת כזאת תקרה לנו.

כמה דוגמאות, התמונה השמאלית נקראת: James Blond jagt schone Maske

מיד ביציאה קרתה הבאה, לקחנו את השאטל בכיוון הלא נכון, וכך במקום להגיע ל Berlinische Galerie הגענו לבניין העיריה. גם בבניין העיריה היתה תערוכה שרציתי לראות (צילומים של ברלין) אבל הזמן התחיל להיות צפוף, אז החלטנו לתפוס את השטאל הבא לכיוון הגלריה.
בגלריה היו כמה תערוכות, המרכזית בשם 'ברלין 89/09 בין עקבות העבר אוטופיה'' שכללה תמונות, פסלים ומיצגים (קצת דוגמאות כאן). אבל למען האמת מה שהכי הרשים אותי בגלריה היה המבנה שלה. מין האנגר ענק שבאמצעו מדרגות שנראות קצת כמו מדרגות נעות, רק בלי כל הקונסטרוקציה מסביב, כאילו הן תלויות באויר. לצערי החתימו אותי על פתק שמחייב אותי לא להעלות תמונות לאינטרנט בתמורה לזכות לצלם בתערוכה, אז תצטרכו לדמיין (נו טוב, מזל שיש וויקי). אחד המיצגים היה מורכב מהמון נברשות וכמה מסכי מעקב קטנים שמקורם במשרד האטום המזרח גרמני. בזמן שאני הצטרפתי לאחד הסיורים והשוב הופתעתי שאני מבינה את כל מה שהמדריך אומר, האיש שוטט בקומה השניה והגיע לחדר עם סדנת רישום עם בחורה ערומה. כשהציעו לו להצטרף הוא סירב בנימוס וברח מהר מהמקום.
מכאן רצינו לחזור חזרה לבית העירייה, אבל באופן לא מפתיע במיוחד פיספסנו את הפניה ימינה בחזרה לתחנת השטאל (לזכותינו יאמר שהיה ממש קר ושניסינו לא להחליק על הקרח יותר מדי), כך שבמקום הליכה של 3 דקות עשינו סיבוב בן 10 דקות שהביא אותנו, למזלנו, לאותו המקום. הקטע הוא, שבגלל החושך, השלג והקרח והשקט מסביב היה אפשר למקם את הרחוב הזה בכל מקום בברלין - לנו פשוט לא היה מושג איפה אנחנו.
במקרה תחנת השאטל היתה ליד המוזיאון היהודי, אליו לא התכוונו להכנס מאחר ורצינו להקדיש לו יום משלו. אבל היה לנו מאד קר ונכנסנו פנימה (ובכך ויתרנו על בית העירייה). בזמן שהפקדנו את המעילים גילינו שהאיש איבד את כרטיס הכניסה שלו. ככה זה שצריך להפקיד מעילים בכניסה ולהוציא טישו מהכיס כל רגע. אני הייתי מוכנה לחזור הביתה, אבל האיש פשוט קנה עוד כרטיס, ואמר שעכשיו יש לי כרטיס אמיתי לאוסף ולא רק כרטיס של הרכבת :-)
טוב שניכנסנו. המוזיאון שווה ביקור ואנחנו עוד נחזור אליו. התמקדנו בתערוכות המתחלפות, תערוכה על אוכל כשר ותערוכת צילומים על ענקי הג'אז. תערוכת האוכל הכשר או Kosher & co. כפי שהיא נקראת היתה משעשעת ואפילו מלמדת, כך למדנו על מנהג רווח בעדות מסויימות (לא יודעת אילו) לשבור חלה מעל ראש הכלה בזמן המקווה, כסמל לביתוק הבתולין בערב החתונה. אני חייבת להגיד שמעולם לא שמעתי על המנהג הזה, וזה גם מוזר כי לפי התמונה (איזו בת ישראל כשרה מרשה לצלם אותה במקווה, אגב) עושים את זה עוד במים, ואז בת ישראל הזו כבר לא כ"כ נקייה. קצת סותר לא? בכל מקרה היה נחמד לראות פסל של פיתות וכדורי פלאפל, כרזות ישנות של תפוחי זהב ולשמוע עברית. יש להם גימיק נחמד של איסוף מתכונים בעזרת כפית עם שבב אלקטרוני. בכלל תערוכה נחמדה גם לילדים וגם למי שמנסה להסביר לחבריו מה זאת כשרות. היה גם דגם של בית המקדש שלא כ"כ הבנתי מה הוא קשור, אבל למען האמת גם לא התעכבנו על כל פרט ופרט.

משם הגענו לתערוכת צילומים שאצרה צילומים של לייבל הג'אז Blue Note בשם It must Schwing, הצילומים בשחור לבן החל משנות החמישים, צולמו ע"י Francis Wolff  ו Jimmy Katz הצילום האהוב עלי היה של הרבי הנקוק בניו יורק שלצערי לא מצאתי בחנות המוזיאון (דומה לתמונה הזו מעטיפת האלבום, אבל לא בדיוק). על תערוכת הקבע הענקית עברנו ברפרוף, גם כי צריך להקדיש לה זמן וידענו שנחזור וגם כי רצינו להגיע בזמן להאכלת הכרישים.

הגענו באחת עשרה ושלוש דקות לאקווריום מפוצץ באנשים, התקרבנו לתא של הכרישים, נדחקנו ונדחפנו מכל הכיוונים, והבנו שאין לנו סיכוי לראות משהו. עשינו אחורה פנה והלכנו להאכיל את עצמנו.
למצוא מקום לאכול בו אחרי 11 בלילה, גם במרכז התיירותי של ברלין, זו משימה לא פשוטה בכלל. מצאנו מסעדה פתוחה, אפילו כזו שהאיש כבר אכל בה והיינו עדים לוויכוח בין זוג רוסים במהלכו האישה החזירה את המפתחות לבחור, הזילה דמעות, יצאה, הוא בעקבותיה, חזרו, המשיכו לריב וכו' הצגה שלמה והכל ברוסית. האיש הרוסי היה ממש דוחה ואני מקווה שהיא באמת החזירה מפתחות.
אח"כ חזרנו לאקווריום (בכל זאת כניסה לאקווריום עולה 16€ וזה לא מסוג המקומות שאני אלך אליהם ביוזמתי ועוד לשלם עליהם לא מעט) שהיה כמעט ריק. הקומה הראשונה מוקדשת לדגים, והשנייה לזוחלים (בעיקר נחשים). האקווריום די קטן ולא מאד מרשים, מה גם שהכלובים (אם לקרוא לזה ככה) של החיות מאד קטנים. רוב בע"ח כבר היו בשלבים שונים של שינה. הכריש הגדול היה נראה כאילו הוא בכלל על בטריות ולא אמיתי, אבל היה מאד נחמד וצילמתי המון (קצת התלהבתי, אין ספק).
נתחיל בנחשים, שהדגימו אופציות שינה שונות:

גם הזיקיות דיגמנו פוזות שינה למופת

זו שבתה את ליבי, ולכן מקבלת תמונה משלה :-)

וזה פשוט הצחיק אותי, כי הוא ממש זחל לכיוון מי שצילם אותו, ועשה פוזות

דג פולני למהדרין שגם הצחיק אותי מאד, התא היה גדול יחסית וכל שאר הדגים היו מרוכזים בפינה אחרת ורק הוא מסכן לבד, כשהתחלתי לצלם התאספו מסביבו עוד ועוד דגים וצל של חיוך הסתמן על פניו...

ואחרונות חביבות המדוזות היפיפיות האלו, שממש לא הייתי רוצה שהן יגעו בי, אבל הריחוף שלהן במים פשוט מהפנט.