היינו שכנים/ Wir waren Nachbarn

כשגרתי בישראל היה את יום השואה, והשואה היתה אנשים. אנשים ששרדו את השואה, עם או בלי מספר על היד. אנשים מסביבי, סבים של-, שכנים, על המדרכות בקיבוץ. מגיל צעיר הייתי מודעת לעניין השואה ושזאת הסיבה למשל, למה יש אנשים שמתנהגים לא כמו כולם (אבל לא על זה רציתי לדבר).
בגרמניה ובפרט בברלין השואה היא מקומות. אבני הזיכרון על המדרכות, מצבות, לוחות זיכרון, בתים.
בגרמניה נוספו לשואה גם הצדדים האחרים של מלה"ע ה2, של הפולנים למשל וכמובן של הגרמנים. מה היה בגרמניה בזמן המלחמה, מה היה אחרי, איך אנשים התמודדו אז והיום. ולא, לא מדובר בפושעים הנאצים שחבל שתלו כל כך מעט מהם בסוף המלחמה, אלא באנשים מהיישוב. הנשים והילדים שנשארו מאחור, קרובים של אנשים שפוגשים כאן שכמה שאני לא אנסה, אני לא אצליח להזדהות עם הסבל שהם טוענים לו. ושוב אני נסחפת...
כי בישראל וזה אני שומעת גם מחברות, אפילו ביום השואה כבר לא מרגישים שיום השואה וכאן זה מסביבי כל הזמן. בישראל עיתון (טיים אאוט 23.7) מרשה לעצמו לכתוב לעשות 'הייד' במקום 'לייק' בפייסבוק ופה נזהרים מאד ולפחות פעמיים בשבוע אני נתקלת בסרט דוקומנטרי בנושא. טוב, זה גם נושא לפעם אחרת. גם ככה אני טוחנת את הנושא הרבה. אולי הרבה מדי.

תחנת וויטנברג פלאץ Wittenbergplatz 

שלט הזיכרון מקרוב ('מקומות הזוועה שאסור לנו לעולם לשכוח' בתרגום חופשי)
 ואבני זיכרון שניתן למצוא בכל פינה בעיר

אבל כל ההקדמה הזאת היא רק כדי להמחיש שגם בביקור סתמי בעירייה העבר נוכח. אם רק מסתכלים למקום הנכון...
לפני כמה זמן הזדמנתי לעיריית שונברג Rathaus Schöneberg(לכל רובע בברלין יש בניין עירייה משלו) לאיזה סידור ביורוקרטי שעבורו נאלצתי לחכות בתור לא פחות משעתיים ורבע. במקביל האיש העביר (בעזרת המובילים) את תכולת הדירה שלנו לדירה החדשה, כל הספרים היו ארוזים והייתי צריכה למצוא לעצמי תעסוקה. (לא ידעתי כמה זמן אני אחכה, אבל הצג הורה על 104 אנשים לפני בתור והוא לא התקדם במהירות. כפי שגיליתי אח"כ מתוך 20 עמדות, עובדות חצי ומתוך ה10 רק כמחצית מקבלות קהל. ברוכים הבאים ליעילות הגרמנית של המאה ה21).
אחרי שמיציתי את חוברות המידע והסודוקו בפלאפון יצאתי לחפש לי קפה. לא מצאתי אבל ראיתי שלט על תערוכה בשם Wir waren Nachbarn, היינו שכנים, בכניסה לבניין. עקבתי אחרי השלטים והגעתי לחדר ארוך שבו מוצגים 131 אלבומי זיכרון לאנשים שפעם חיו ברובע שונברג.

חלק מהיהודים שחיו בברלין לפני המלחמה יצאו מהעיר לערים וארצות אחרות, מאלו שנשארו בברלין לא רבים שרדו את המלחמה. חלק גדול גרו ברובע שונברג Schöneberg וברובע שרלוטנבורג Charlottenburg.

יותר מ6000 יהודים חיו ברובע שונברג, רובע שחי בו ריכוז גדול של יהודים בתחילת המאה ה20, נשלחו לטרנספורטים. 

שלט גדול עומד ליד תחנת וויטנברג מול הK.D.W, בית הכל בו הגדול באירופה שחוגג מאה שנים להיווסדו, מציג את המקומות אליהם נשלחו היהודים: אושוויץ, טרזנישטט, דכאו והרשימה ארוכה.

תערוכת ההנצחה נפתחה בינואר 2010 וכרגע היא מתוכננת להישאר כתערוכת קבע בבית העירייה (עד השנה היא הוצגה כ4 חודשים בשנה החל משנת 2005). כיום מוצגים שם 131אלבומים ביוגרפים ליהודים שפעם היו שכנים ויש עוד אלבומים בתכנון.

האלבומים בכריכת עץ דומים רק בכריכה, שם ותמונה ביחד עם כתובתו, עיסוקו וגורלו - לאן נשלח או לאן היגר.

תוכנו של האלבום הוא אישי. אחד האלבומים הוא של ילדה שהופרדה מהוריה ונשלחה לגטו וורשה (ומשם ככל הנראה לטרבלינקה). באלבום מוצגים מכתבים שהיא שלחה להוריה. 

אולי זה הזמן להגיד שהצוות שעובד שם מקסים, האישה (Frau Stuck אם אני לא טועה) היתה שופעת מידע ומאד רצתה לחלוק אותו. היא מכירה חלק גדול מהאלבומים ואת הסיפורים שמאחוריהם.

המכתבים של הילדה הגיעו דרך סופר גרמני שקנה ספר משומש לצרכי מחקר ורצה להתחקות אחרי החתימה שהיתה בו (או משהו בסגנון). הוא הגיע לקרובה רחוקה של הילדה ששרדה את המלחמה וגרה בארה"ב וברשותה היו המכתבים. שניהם פעלו להנצחת הילדה ומשפחתה באלבום ביוגרפי.

סיפור אחר הוא של אישה שגילתה את שורשיה היהודים-גרמנים זמן קצר לפני מות אימה, והאלבום הביוגרפי הוא של האם.

האלבומים מספרים את סיפורם של אלו שלא שרדו את המלחמה ושל אלו שכן הצליחו לברוח או לשרוד את המלחמה, ישנן תמונות של דורות קודמים ושל הדורות החדשים, של אותה אישה שבילדותה היגרה להולנד, משם לארה"ב ובסוף לישראל ומצולמת עם ילדיה ונכדיה.

לדברי אותה מדריכה, חשוב היה להם להראות את ההתפתחות של הסיפור. לא רק, היו כאן יהודים, הם גורשו ועכשיו הם שם, אלא שיש פנים ושמות ושיש לכל אחד סיפור ייחודי משל עצמו ומסע שהוא עבר אחרי שהוא עזב את הרובע.

     

     

מסביב לחדר תלויות כרטיסיות שמספרות סיפור מאד עצוב. אלו רשימות המשלוחים לפי כתובות. שמות הרחובות ברובע מA עד Z, ובכל אחד מהם לפי מספרים שמות המשפחות שנשלחו לטרנספורטים. אני כותבת ויש לי צמרמורת. הכרטיסיות כתובות בכתב יד וכמובן שמיד הלכתי לראות אם יש מישהו בכתובת שלנו. מזל, אין. אבל ליד יש כל כך הרבה.

יש מעט שמות מפורסמים כמו הלמוט ניוטון ולאו בק, אבל רוב האנשים הם אנונימיים לקהל הרחב ועולם ומלואו לקרובים להם.

   

בתערוכה נערכות סדנאות לילדי בית ספר וסיורים בתיאום מראש, גם בעברית ובאנגלית. אותה מדריכה סיפרה לי על תגובות של ילדים ועל החיבור שלהם לאלבומים. היא מדריכה גם בבית ועידת וואנזה, שם צורת ההנצחה היא אחרת לגמרי.

בתערוכה אפשר לשבת שעות ולקרוא את סיפורי האנשים (לחלקם יש תקציר באנגלית). אני הייתי שם שעה ומשהו וראיתי חלק קטן מאד מהאלבומים.

התערוכה הזו היא מאד פשוטה, אבל הכוח שלה הוא בפשטות. 

אלבום מונח על שולחן, מי  לא יתפתה לפתוח?

לקריאה נוספת:
התערוכה לאורך השנים
על הקונספט מאחורי התערוכה

*שודר ככתבה בתכנית 'קול ברלין' בתאריך 6.08.2010

כתובת:

Rathaus Schöneberg, Veranstaltungshalle
John-F.-Kennedy-Platz
10825 Berlin
Tel: (030) 7560-0

איך מגיעים:

U4 Rathaus Schöneberg
Bus M46, 104 (Rathaus Schöneberg)

מתי פתוח:

שני - חמישי 10:00-18:00

שבת + ראשון 10:00-18:00

שישי לקבוצות בתיאום מראש

כניסה חופשית