יום הספר הבינ"ל 23.4.12

מסתבר שהיום 23.4 מצוין ברחבי העולם יום הספר וזכויות היוצרים הבינ"ל שהונהג ב1995 ע"י אונסק"ו.
כנראה שבישראל שבוע הספר המקומי מספיק וגם ככה יש המון חגים ומועדים בתקופה הזאת אז לא ראיתי איזכור ליום הבינ"ל.

אז ברגע האחרון (פחות משעתיים לחצות ולכן גם בקצרה) זאת הזדמנות להמליץ על כמה ספרים שקראתי לאחרונה:
(אני חייבת לחזור לרשימת האקסל של הספרים, אני קוראת די הרבה, אבל אם הספרים לא מולי אני פשוט לא זוכרת...)

אמנות ההקשבה לפעימות הלב/ יאן פיליפ סנדקר
Das Herzenhoren - Jan-Philip Sendker

ג'וליה היא אמריקאית, בת לאב טיבטי ואם אמריקאית שיוצאת לחפש את אביה כמה שנים אחרי שהוא נעלם במפתיע מחייה ומחיי משפחתה. היא מגיעה לכפר קטן בטיבט, בו היא פוגשת את אוּ-בָּה המספר לה את סיפור חייו של אביה.
ספר נהדר. גם הכתיבה גם הסיפור. מומלץ מאד מאד בחום.
כאן עוד על הספר וגם פרק ראשון.

ג'ולייט הגרסה העירומה/ ניק הורנבי
Juliet, Naked by Nick Hornby

את הספרים של ניק הורנבי אני אוהבת מגיל צעיר, השניים האחרונים שקראתי היו מאכזבים (ארוכה הדרך למטה ועוד אחד שאני לא זוכרת את שמו כרגע) אבל הספר הזה כייפי מאד.
אמנם סוף הסיפור די צפוי, אבל זה לא מונע מהספר להיות תענוג לקריאה, קליל אבל לא שטחי. אהבתי את הדרך שלו לתת עוד מבט על הדמויות כשאחת הדמויות האחרות מתארת אותן באובייקטיביות למדי.
עוד על הספר באתר טקסט

נערה עם קעקוע דרקון/ סטיג לרסון
Man som hatar kvinnor (The Girl With The Dragon Tattoo) - Stieg Larsson

הספר הראשון בטרילוגיה (רק אותו קראתי בינתיים) בו פועל מיכאל בלומקסוויט ביחד עם ליסבת סאלנדר לפתוח תעלומה בת 40 שנה. אני אתחיל באזהרה: הספר מכיל תיאורי אלימות קשים לקריאה ולעיכול. למעשה כמעט נטשתי אותו בגלל הפתיחה הארוכה עד מאד שלו שבה לא קורה הרבה. האיש קרא אותו לפני והמליץ להמשיך. בערך באמצע היה לי חשד (שהתברר כמוצדק) לגבי פתרון התעלומה.
ספר מתח טוב שהשאיר אותי ערה הרבה מעבר לשעת השינה שלי (אחרי שבהתחלה נרדמתי אחרי עמוד וחצי). שני ההמשכים מתוכננים לקריאה. לגבי הסרט אני מתלבטת (גם האלימות, גם דניאל קרייג, לא בטוחה שימצא חן בעיני)
אגב, השם המקורי בשוודית 'גברים ששונאים נשים' מתאים הרבה יותר לספר.
על הספר והסופר באתר טקסט

טיסת יום/ אורית שחם-גובר

גיבורת הספר פוגשת בטיסת טרנס אטלנטית את אהוב נעוריה מהקיבוץ. ספר מאד ישראל עם תיאורי קיבוץ נוגעים ללב. פשוט כי הם קולעים בול וכותבים (לפעמים) את המחשבות והזיכרונות שלי מפעם.

כריכה אחורית באתר טקסט
פרק ראשון בוואלה

החדר החשוך/ רייצ'ל זייפרט
The dark Room/ Rechel Seiffert
בגרמנית: Die Dunkle Kammer

הספר שאני קוראת כרגע. לא פשוט לקרוא ספר שמתאר את השואה מהצד הגרמני. לא של החיילים או אנשים בוגרים, אחר נער מתבגר בברלין, ילדה שצריכה להעביר את אחיה במסע אל סבתה מבוואריה להמבורג (כלומר לעבור כמעט את כל גרמניה לאורכה) וגיבור נוסף שהוא דור שלישי (טרם קראתי את הנובלה האחרונה בספר). איך אפשר לא לבכות כשיורים בילד בן4 או 5 כי הוא רצה להשיג אוכל? ילד שלא יודע איך אביו, נאצי בכיר, נראה אפילו. האם העובדה שהורי הילדים היו נאצים צריכה למנוע מהקורא (כלומר ממני) לרחם עליהם במסעם? אבא שלהם בוודאי לא ריחם על יהודים.
שתי הנובלות שקראתי כתובות טוב וזורמות מאד, למרות המתואר בהן.
כריכה אחורית (ותמונה) באתר כתר (אגב, זה אולי יותר 'תורם' לנושא הספר, אבל אבא שלה אוסטרלי ולא אוסטרי כמו שכתוב בכריכת הספר וגם באתר)
ראיון ב'הארץ' עם רייצ'ל זייפרט - שווה קריאה!

וסתם כי אני אוהבת כריכות, זאת הכריכה של הספר באנגלית ובגרמנית (תמונות מאמזון):

גרמנית - כריכה רכה

באנגלית

גרמנית - כריכה קשה

*4 הכריכות הראשונות מאתר טקסט.

זאת הזדמנות גם להודות לאברהם מחנות הספרים יד שנייה הקרובה לביתי שבזכותו אני יכולה ליהנות מקריאת ומרכישת ספרים :-)

פסח 2012

זה נראה כאילו עבר המון המון זמן מאז, אבל בעצם עבר שבוע מאז נגמר הפסח ואיתו החופשה הגדולה.

לחזור מחופשת פסח לעבודה היה גרוע כמו לחזור מהחופש הגדול לתיכון.

במקום העבודה שלי נוהגים להוציא את כל העובדים לחופשה מרוכזת בסוכות ובפסח. אחרי שסוכות היה קצת החמצה מבחינתי, החלטתי שאת פסח אני מתכננת מראש ועושה מה שאני רוצה בלי לחכות לאחרים וללכת על תכניות שלא מתאימות לי. היה לנו ברור שלא נוסעים לחו"ל או מלון או משהו כזה והולכים על חופשה בבית שתכלול בעיקר חברים שלא ראינו הרבה זמן. רצינו לנסוע ליומיים להורים שלי בצפון, אבל הפקקים הרתיעו אותנו וכך היה לנו שבוע שלם בבית.

באחד מהימים נסעתי עם אחותי ובת דודתנו לבקר בת דודה אחרת בנתניה. הבטחנו לה מזמן שנבוא לביקור, בעיקר אחרי שהם שיפצו את הבית שלהם. 

נתניה היא מעבר להרי החושך מבחינתי. היתה ותישאר. אם לא בת הדודה ואיקאה לא הייתי מגיעה לשם בכלל. היה נחמד מאד וכיף לפגוש אותה ובעצם את כמעט את כל משפחתה שאני בקושי רואה לצערי.

היה לנו מאד כיף גם להסתובב בתל אביב, סוף סוף הגענו לראות את מתחם התחנה, למשל.

מאחר ואנחנו לא מהזוגות שחייבים לעשות הכל ביחד, באחד הבקרים התפצלנו והצטרפתי לחברה וילדיה לביקור במוזיאון ת"א לאמנות. את האגף החדש עוד לא ראיתי וזאת היתה הזדמנות מצוינת. מהחיים בגרמניה התרגלתי ללכת למוזיאונים לבד. הוא עושה סקירה מהירה ואני מתמהמהת על תמונות וקוראת את המידע בצד. אז אחרי כמה פעמים הבנו שאו שכל אחד הולך בקצב שלו ונפגשים בסוף או שאני הולכת לבד/מוצאת פרטנרים אחרים. ילדים הם פרטנרים מצוינים מבחינתי, כי הם מתלהבים ונותנים זווית אחרת להסתכלות על יצירות אמנות.

במשפט אחד, האגף החדש מאד יפה ארכיטקטונית אבל התערוכות די משעממות, האגף הישן מכוער, אבל היו בו 2 תערוכות שמאד אהבתי.

כשדיברתי עם מישהו שפגשתי במוזיאון הוא ציין גם שהאגף החדש לא פונקציונלי מבחינת הקושי להתמצאות בתוכו וחוסר זרימה בית חדרי התצוגה. אני למשל פיספסתי תערוכה שבדיעבד סיפרו לי עליה דברים טובים. היא פשוט היתה במרתף.

עוד נקודה חלשה במוזיאון, האינפו - עמדות המידע או המידע המאד לא נגיש והמאד לוקה בחסר למבקרים. רק ביציאה ראיתי שיש איזו חוברת מידע קטנה לגבי התצוגות במוזיאון. מילא שהיא עולה שקל, נגיד שזו תרומה למוזיאון, אבל למה לשים בה את היצירות הכי מכוערות, לא מזמינות ולא מייצגות את התערוכה?

ולתערוכות שאהבתי:

הראשונה מיכאל חלאק - פנים ונופים. זוכה פרס רפפורט לצייר ישראלי מתחיל 2011. הצייר יליד פאסוטה מציג דיוקנות עצמיים, דיוקנאות בעיקר של נשים ותמונות טבע/נוף. ציוריו בעלי גוון פוליטי מובהק אבל גם ישראלי מאד בעיני.

מתוך ראיון ב'הארץ': חלאק סבור שעם הזמן הציורים שלו עוסקים יותר ויותר ברבדים אישיים. "זה התחיל עם פורטרטים ועיסוק בזהות וזרות. בעיני יהודים אני ערבי, בעיני המוסלמי אני נוצרי ונוצרים הם לא ממש ערבים. מהר מאוד מצאתי את עצמי בחוסר חיבור ושייכות, שאיני יודע לאן להתאים את עצמי, ואז החלו הדיוקנאות העצמיים. לא יכולתי שלא לקחת את זה לצד הפוליטי, אף שזה הצד הכי מורכב מבחינתי. אבל אם תבחני זאת לעומק, זה יעבוד גם במקומום אחרים, זהו עיסוק עולמי".

"אמנות א-פוליטית אפשר לעשות רק בניו זילנד. לא כאן".

מכאן

דיוקן עצמי, 2011. מכאן

אניסה, 2010 מכאן

מכאן

ואדי סליב חיפה, 2010. מכאן

ואם כבר ניו זילנד, בתערוכה השנייה Roundabout : פנים אל פנים, מציגים בעיקר אמנים ילידי המזרח הרחוק, אוסטרליה וניו זילנד. במידעון יש תמונה/רישום לא צבעוני של אבוריג'יני, התערוכה עצמה צבעונית ומלאת חיים. לצערי, הילדים כבר פרשו בשלב הזה, כי זאת תערוכה נהדרת גם לילדים.כמו שאמר פעם מישהו - באמנות כמו באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה.התערוכה מציגה עד 29.4.12.

אמנות, במיוחד הפוסט מודרנית שבה אין חוקים והכל מותר, אני שופטת בכלים של מוצא חן בעיני ומעניין אותי ופחות בכלים 'אמנותיים'. אז כמה אמנים שאהבתי וגיגלתי אח"כ בבית.
כל היצירות פוליטיות במובן זה או אחר, אגב.


התמונה הזאת של מרילין מונרו שמוכרת כ"כ לכולם עשויה ממאות (אלפי?) תמונות של ג'ון פ. קנדי.מסתבר שהאמן יצר סדרה כזאת של תמונות. למשל עם אודרי הפבורן וגרייס קלי. כאן

 Marylin Monroe (John F. Kennedy) by Kim Dong-Yoo
מכאן

אמנית ילידת הודו  בשם Reena Saini Kollat, משתמשת בחומרים שונים ליצירותיה, יצרה סידרה של דיוקנאות עשויים מחותמות כשהגומי (תחתית החותמת עצמה) בצבעים שונים, כך שהיצירה אינה חד מימדית, אלא אפשר להסתובב סביבה.
כל חותמת נושאת שם של נעדר/ת מאחד מהאיזורים הגאוגרפיים השונים בהודו וב14 שפות שונות המדוברות בהודו.

 Synonm  מכאן (ניתן ומומלץ ללחוץ על התמונות להגדלה)

עוד יצירה מעניינת שלה העשויה מחותמות גומי הנושאות שמות וכתובות של מונומנטים אבודים, כתובות ארכיאולוגיות, שברי שירים ומשפטים על ארכיאולוגיה.

ללא שם. מרכז קנדי, וושינגטון, 2011.
בקישור הזה, ממנו לקוחה התמונה, יש תמונות נוספות של היצירה הזו.

יצירה מעניינת נוספת (גם היא כמו הקודמת לא הוצגה בתערוכה במוזיאון) היא מפת העולם העשויה מחוטי חשמל, המבקשת להראות את נתיבי הנדידה של מהגרי עבודה בעולם וההשפעה ההדדית.

בקישור הזה יש עוד תמונות, גם מתהליך היצירה. 

היצירה נעשתה לביאנלה בגוטבורג, שוודיה, 2011

האמנית אומרת עליה:

"The flows and movements of labour migrants across the world have resulted in cultural exchanges not to mention the social and economic implications. It has not only allowed us to free cultural identities from a physical place but see us all as entwined in a symbolic web as it were."

האמן האחרון (גם ככה הפוסט הזה יותר ארוך ממה שתכננתי) הוא אמן יליד טיבט בשם Gonkar Gyatso שבעשור האחרון יוצר בעיקר בניו יורק ובלונדון. מישהו היה בר מזל וזכה להיכנס לסטודיו שלו לצלם אותו בתהליך היצירה. היצירות שלו (ממה שראיתי ברשת) לוקחות אייקונות כמו בודהה ומלבישות אותם בחומרים עכשווים כמו מדבקות והמון צבעוניות.

במוזיאון הוצגו שתי יצירות שלו, פסל ותמונה:

Roundabout
מאתר האמן 

מאתר האמן 

כמה תמונות מתהליך היצירה, שצילם Rainer Hosch מתוך הבלוג Live Alegria):

וט' אמרה - ראינו את גורי אלפי במוזיאון, היה שווה את הכל.

נ.ב.
בשביל שבוע חופש כזה, אני מוכנה לסבול את ליל הסדר.
היה משעמם למי שמתעניין, מפאת כבוד המשפחה אני לא אפרט כאן ;-)

חג החרות

בדרך הביתה חשבתי על המקום שלי בחיים היום לעומת איפה הייתי בשנה שעברה.
המון דברים קרו מאז פסח הקודם.
אמנם לפעמים נדמה לי שאני תקועה במקום והחיים שלנו לא מתקדמים לשום מקום, או לפחות לכיוון הרצוי, אבל למעשה היתה שנה רבת פעלים.
הדבר הכי חשוב הוא שאנחנו עומדים בזכות עצמנו. לא תלויים באף אחד.
יותר מזה, הבנתי כמה חזקה אני יכולה להיות כשצריך. עכשיו אני מוכנה גם להיות חלשה קצת :-)
למדתי לוותר או יותר נכון להרפות.
דוגמה קטנה, לפני שלוש שנים כתבתי באחד הפורומים שאני פעילה בהם שרק אני עושה כביסה בבית. לא מסוגלת שמישהו אחר (AKA האיש) יגע בבגדים שלי. הוא גם לא יכול לעשות את זה כמו שאני רוצה הרי. היום אני לוקחת את  דברי בחזרה. הוא עושה את זה מצוין. במיוחד היום כשהוא היה צריך להתמודד עם הבגדים 'המסובכים' שלי... ככה זה כשאני יוצאת לפניו בבוקר וחוזרת אחריו בערב.
בפסח בשנה שעברה, גרנו אצל הוריי וההגעה לחג היתה מוטלת בספק בגלל מגבלות הברזלים והשאלה איפה נישן. היום מי שלא מכיר לא רואה את הצליעה הקלה שלו ולנו יש דירה משלנו.
אין כמו לחזור מחג משפחתי עמוס לשקט של הבית.

נכון, אנחנו עדיין במרחק טופס מרווחה כלכלית (טחנות הצדק אולי טוחנות לאט, טחנות הביורוקרטיה טוחנות יותר לאט. הרבה הרבה יותר לאט) אבל אנחנו בסדר. בסדר גמור אפילו.

אני מסתכלת על מה שכתבתי בשנה שעברה, על אובדן משמעויות החג בים הטקסים והקניות. אני כבר במקום אחר, כבר פחות מתבוננת מהצד כמו שהייתי לפני שנה, אבל עדיין עומדת מאחורי מה שכתבתי ותמיד טוב להזכר ולהתכוונן ולרצות לחיות נכון.
גם השנה אנחנו בחג המשפחתי הגדול, אבל השנה אני רואה את זה כארבע שעות מחיי שאני מקדישה למשפחה המורחבת. אני איהנה מבני דודים וכמובן מאחיותיי ואם בת דודתי ובנה יגיעו, בכלל תהיה שמחה גדולה. תמיד כשמנסים להכתיב לי מה לעשות ואיך (בדיוק בדיוק איך) אני מאבדת עניין, נסגרת ונרתעת.

 אני מאחלת לעצמי שעד פסח הבא אני אהיה יותר חופשיה לעשות כרצוני בלי להתחשב מדעות האחרים וגם חרות כלכלית שתאפשר לי להגשים כמה חלומות (וגם לישון יותר טוב בלילה:-))


חבר שהגיע לביקור מברלין הביא לנו את הדיסק של אודו לינדנברג בהופעת אנפלג.
לא חשבתי שהדיסק יתנגן בלי סוף אצלנו. מתוכו, אחד השירים האהובים עלי mein ding שזה בתרגום חופשי מה שבא לי (אני עושה את הדבר שלי)

בתרגום חופשי לפזמון:

Und… Ich mach mein Ding,                                        ואני עושה את שלי
egal was die anderen sagen                                       לא משנה מה האחרים אומרים
Ich geh meinen Weg,                                                 אני הולך בדרך שלי
ob gerade ob schräg, das ist egal                               לא משנה אם היא ישרה או עקומה
ich mach mein ding                                                    אני עושה את שלי
egal was die anderen labern,                                       לא משנה מה האחרים מברברים
Was die Schwachmaten einem so raten,                      לא משנה מה הטיפשים מייעצים
das ist egal
ich mach mein Ding…                                                 אני עושה את שלי....


בבקשה תנסו לשחרר את הדעות הקדומות על גרמנית ולהקשיב :-)


חג אביב פורח
חג פסח שמח
חג חרות וחופש
עם הרבה אוכל טעים וטיולים 


וט' אומרת שזה החג שהיא מחכה לו כל השנה. סוף סוף יש פסק זמן ללא גלוטן

באביב

הגיע הזמן לצאת מתרדמת החורף (והקיץ והסתיו) ולחזור לחיים.
כלומר לכתיבה בבלוג. כי בשנה וחצי האחרונות הייתי עסוקה בעיקר בחיים האמיתיים ובעיקר בעצמי. הסתגרתי והתכנסתי בתוך עצמי. אולי בכדי להגיע לתחושה של איזון. מחיים עצמאיים רחוק מכולם הגענו לחיים של תלות בהורי היקרים מסיבות כאלו ואחרות (אולי פעם אני אפרט, כרגע יש לי צו איסור פרסום מהאיש) ושוב לבד במרכז היינו צריכים להחזיר לעצמנו הרבה זמן זוגי, בין יתר הדברים.
בשבוע האחרון הבנתי שאני מרוצה מהחיים בארץ, הרבה יותר ממה שהייתי בגרמניה. למרות שעל פניו החיים שלנו כאן הרבה פחות פשוטים. אבל ככה הם החיים הרי...
טוב לי, כי כאן אני בזכות עצמי, יש לי בסיס ושורשים, עבר, הווה ועתיד ונוח לי כאן ואני יכולה להיות אני בלי לחשוב יותר מדי. גם ככה אני חושבת הרבה יותר מדי (יש טענות כאלה בכל אופן. לצערי הן די מבוססות).
שאלתי את האיש מה דעתו, כי בכל זאת הוא זה שלא נולד כאן מבין שנינו, הוא אמר שהרבה הרבה יותר טוב לו כאן ושאין לו שום רצון להגיע מתישהו לגרמניה מיוזמתו האישית.
מול אנשים מסוימים אני מרגישה צורך להתנצל שטוב לי כאן, מול אחרים אני חשה צורך להסביר למה חזרנו ומול עצמי אני צריכה לקבל שהעובדה שהחלטנו לחזור לישראל לא אומרת שנכשלנו. לא אומרת שאני לא הצלחתי בגרמניה.
לא תמיד פשוט העניין הזה...
(ונשים בצד את הצורך הזה להסביר את המעשים שלי לאנשים שאינם רלוונטיים לחיי)
מבין כל ההנאות כאן, אני אציין במיוחד שתיים. המשפחה שלי. כיף גדול. עצום. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם. תענוג צרוף לגור במרחק של 7 דקות הליכה משתיים מאחיותי. וספרים זמינים בעברית. ברור שמאז שחזרנו צברתי יותר ספרים ממספר הספרים שהבאתי איתי מגרמניה, לא? ותודה רבה לחנות ספרי היד השנייה הקרובה לביתי שסיפקה ומספקת לי את הצורך בספרים וברכישתם :-)

*ביחד עם הכתיבה כאן ויתרתי גם קצת על הצילום, אז אני ממחזרת תמונה מסוף האביב הקודם.
היא לא מושלמת וניסיתי לעבוד עליה קצת, אבל החלטתי שככה אני הכי אוהבת אותה.