מסעותי עם צ'רלי / ג'ון סטיינבק

הרשומה הזאת התחילה להיכתב כבר לפני כמה חודשים ואיכשהו נדחקה הצידה, בינתיים המחשב שלי, עליו היו תמונות וקובץ עם ציטוטים מהספר (יחד עם רשימות הספרים  וה to read list שלי) הלך לעולמו וניסיתי לשחזר את מה שחשוב.

 אני אתחיל מזה שהספר נהדר בכל מובן שהוא ומומלץ מאד לקריאה. קיבלתי אותו בהשאלה מידידה בברלין ואין לי ספק שביום מן הימים אני אקנה לי עותק משלי לספריה העתידית שלי. מה עוד שבשבוע שעבר ראיתי אותו בעודפים של צומת בדיזינגוף סנטר ב20 ש"ח בלבד :-)

כריכה אחורית:
כשהוא בן 58 וכבר מפורסם בעולם כולו, ג'ון סטיינבק - מגדולי הסופרים האמריקנים בכל הזמנים, חתן פרס נובל לספרות - מחליט לצאת למסע בארצות-הברית, שאותה תיאר בעושר רב כל כך ברומנים הגדולים שלו. השנה היא 1960. סטיינבק, שנולד בחוף המערבי וחי רוב חייו בחוף המזרחי, רוצה בגילו המתקדם (לדבריו) להכיר מחדש את אמריקה האמיתית, זו שבין שני החופים. כשותף אידיאלי למסע הוא לוקח איתו את צ'רלי, כלב הפודל הצרפתי שלו - אינטליגנטי, דיפלומטי, מעודן ושקול - ומתחיל לחפש לאורך אלפי קילומטרים את מה שהוא משווע לו יותר מכול: הבנה אינטימית של הנפש האמריקנית. סטיינבק מבקש לפגוש אנשים, לשמוע אותם, להבין מה מעסיק אותם.

במהלך המסע הארוך, סטיינבק נותן באמריקה סימנים הרלוונטים לה עד היום: היעלמות הדפוסים המקומיים לטובת אלמנטים גלובליים - בשפה, באוכל, בארכיטקטורה, בביגוד, ובעצם בכול; הזנחת מרכזי הערים הישנים לטובת טיפוח פרוורי שינה חסרי ייחוד; חוסר מודעות לאסון האקולוגי שטומן בחובו הזלזול באשפה המצטברת; וכמובן - האדישות האינטלקטואלית שמרדימה את אנשיה.

סטיינבק, אוהב גדול של ארצו, מתמודד עם הרעות החולות שנגלות לו בעזרת חוכמה והומור, ובעיקר - בעזרת כתיבה צלולה, מדויקת וחריפה שמאפשרת לו ללכוד את כל קשת הרחשים הנעלמים של ארצות הברית, כמו את נופיה. ובתוך כך הוא מגולל כמה סיפורים המשתלבים להפליא זה בזה: סיפור מסע, סיפור על מערכת יחסים יוצאת דופן בין אדם לכלב שלו, וסיפור התבוננותו הייחודית והמורכבת של אחד מגדולי סופרי אמריקה בארץ מולדתו, בשנים שבהן התגבשה בדמותה המוכרת לנו היום.

כמה מעטיפות הספר, העליונה מצד ימים למעלה היא עטיפת המהדורה הראשונה

מדהים לגלות כמה אקטואלי הספר כיום, כ-50 שנים לאחר התקופה בה התרחש המסע, שהוא למעשה סוג של מסע פרידה של סטיינבק מאמריקה. באותה תקופה הוא כבר היה חולה מאד ולאחר שחזר ממסעו כמעט ולא כתב או נסע יותר. הוא נפטר  כשנתיים לאחר מכן בגיל 62.

לקראת סוף המסע מגיע סטיינבק למדינות הדרום בה מתנהל מאבק בין השחורים והלבנים בעקבות התעוררות התנועות לזכויות האזרח בזמן שעוד הייתי בטקסס, בסוף 1960, האירוע המדווח והמצולם ביותר בעיתונים היה קבלתם של שני זאטוטים כושים לבית ספר בניו אורלינס. מאחורי הקטנטנים הכהים האלה עמדו תפארת החוק וכוח האכיפה שלו - הן המאזניים והן החרב עמדו לצד הילדים - ואילו נגדם עמדו שלוש מאות שנה של פחד וזעם ואימה מפני שינוי בעולם משתנה.
סייטנבק מבקש לראות את קבוצת האימהות הלבנות שעומדות מדי בוקר וצהריים בכניסה לבית הספר ולועגות בצרחות לילדים הקטנים. המחזה לא מותיר אותו אדיש והוא מצליח להעביר את האווירה והתחושה דרך המילים. עד כדי כך שהפרצוף מתעוות בגועל למקרא תיאוריו את הסיטואציה.
אבל לא רק עניינים פוליטיים יש בספר, יש הרבה טבע ופגישות עם אנשים:
"מוזר איך אדם אחד יכול למלא חדר בחיוניות, בהתרגשות, אבל יש גם אחרים... טיפוס שיכול לנקז כל אנרגיה ושמחה, לייבש תענוג ולא לקבל מזה דבר. אנשים כאלה מפזרים אפור באוויר שסובב אותם" 

מפת המסע שערך סטיינבק באמריקה

ברגע נוקב, אגב מנוסה ממונטריי, אומר סטיינבק שהוא היה שמח אילו היה יכול לומר שהוא יצא לבקש את האמת על אמריקה ומצא אותה. אבל הוא ידע שלא כך הדבר. הוא הבין ששום "אמת" יחידה לעולם לא תוכל להימצא. "גיליתי מזמן, כשאספתי ומיינתי חיות ים, שלדברים שאני מוצא יש קשר הדוק לאיך שאני מרגיש באותו רגע. כך שלמציאות החיצונית יש נטייה להיות איכשהו לא חיצונית כל כך." 


ומשפט אחד מזוקק 

"טום וולף צדק. אדם לא יכול לשוב הביתה, כי הבית חדל מלהתקיים, חוץ מאשר בכדורי הנפטלין של הזיכרון."

סטיינבק וצ'רלי

רוסיננדה (הקרוון של סטיינק)

לקריאה נוספת:

הבן של הבן האובד/אביבה לורי 'הארץ' - ראיון עם בנו של סטיינבק 

מסע לתודעה של אמריקה/יורם קניוק 'הארץ'

אחרית דבר/ג'יי פאריני

מאמר מאת דן לחמן בe-mago

כמעט בבית

לעבור דירה זה לא פשוט.
לא בשבילי בכל מקרה.
הפעם לקחנו מובילים שיעבירו לנו את הארגזים מהדירה הישנה לחדשה, ארזנו די מהר ושלב המעבר עצמו היה די קל, למען האמת.
שלב הפריקה וההסתגלות לדירה החדשה עדיין נמשך...
את הדירה הנוכחית שכרנו לשנה ממישהי שהחליטה לעבור לשנה לישראל עם שני ילדיה. כמו שסיכמנו קיבלנו את הדירה מרוהטת לחלוטין. מרוהטת מדי הייתי אומרת ורוב הריהוט לא תואם את טעמי האישי (צהוב/כתום/חום אינם נכללים בפלטת הצבעים האהובה עלי).
אחרי שהכנסנו יותר מעשרה זרים של פרחים מפלסטיק לארון ועוד כל מיני חפצי נוי (מהסוג שתמיד שאלתם את עצמכם, מי קונה את את הדברים האלו) יכולנו להתחיל לסדר את החפצים שלנו, שמאד מתקשים למצוא את מקומם הנכון :-)
אני לא אעיק בתיאורים מציקים, גם ככה האיש כבר העיר שמאד קשה לי להיות מרוצה, לאור כל הקיטורים שלי על מצב הדירה. אני רק אגיד שאני גירדתי מסטיקים מרצפת העץ (= אי אפשר לשטוף עם הרבה מים וסבון) והוא שפשף את הרצפות בחדר האמבטיה (כן, על הברכיים עם מברשת :-).

ארגזים בסלון והצצה לחפצי הנוי 

אני חושבת שהקושי העיקרי שלי הוא שמאד רציתי דירה 'משלנו' עם ריהוט שאנחנו נבחר, בשכונה שקטה עם אופי 'שכונתי' ובפועל הדירה הזו רחוקה להיות מדירת החלומות שלי.

אבל, לדירה יש גם כמה יתרונות חשובים,

היא גדולה ומוארת ויש מרפסת קטנה ומקורה שנעים לשבת בה.

במקום שכנים בתחתונים מול העיניים יש מרחב אורבני שכולל מגרש חנייה (שנמצא קומה וחצי מתחתינו ולכן לא רואים ולא שומעים) וקצת רחוק יותר בית מלון (שוב, לא רואים ולא שומעים).

יש 3 תחנות רכבת קרובות וחדר הכושר שלי נמצא פחות מ10 דקות הליכה מכאן.

עוד יתרון הוא הקרבה לקהילה היהודית, יש בית כנסת קרוב, חנות כשרה ועל הרבה מהדירות יש מזוזות ושלטים בעברית, אז אולי זה יהיה כרטיס הכניסה שלנו לקהילה.
היא יותר גדולה ויותר זולה מהדירה הקודמת והיא הפתרון הטוב ביותר לתקופה הנוכחית בחיינו.

סוף סוף רואים שקיעה בברלין

לאט לאט הדירה מתחילה לקבל צורה של בית, כמה טיולים לאיקאה, שטראוס, Butlers ועוד כמה חנויות בסגנון בוודאי יעזרו בעניין ובלי לשים לב היא תהפוך להיות הבית שלנו.

ארט ספיגלמן/מאוס

לרגל התערוכה "גיבורים, מפלצות וסופרבי'ס"  Helden freaks und Superrabbis במוזיאון היהודי בברלין הוקרנו ביום שני 5.7 שני סרטים דוקומנטריים על ארט שפיגלמן ועבודתו.

ארט ספיגלמן הוא אמן קומיקס נודע, דור שני לניצולי שואה שחי ועובד בניו יורק. הוא נחשב לדמות מפתח בסצנת האנדרגראונד של סוף שנות ה60 ושנות ה70 בתחילה בסאן פרנסיסקו ואח"כ בניו יורק (עוד קצת רקע כאן)

                

אז                                                       והיום

ספרו "מאוס" (עכבר) הוא אוטוביוגרפיה יוצאת דופן המציגה בקומיקס את סיפור חייו של אביו, ולאדק, החל משנת 1928 ועד 1945, חייו לפני המלחמה, סיפור הישרדותו וקורותיו אחרי המלחמה, דרך היחסים המורכבים והקשים של האב ובנו.

בנובלה הגרפית בשני חלקים (חלק I - אבא מדמם הסטוריה, חלק II - וכאן החלו צרותי), מוצגים היהודים כעכברים, הגרמנים (נאצים) כחתולים, הפולנים כחזירים וכך הלאה. הבחירה בעכברים מתייחסת לדבריו של היטלר כאילו היהודים הם שרצים וכמובן משחקת עם הקונוטציה למילה 'RAUS'. לשאלה מדוע הוא בחר להציג כך את הסיפור השיב ספיגלמן "הייתי צריך להציג את האירועים והזכרונות של השואה מבלי להראות אותם."

הספר החל להתפרסם כמדור בעיתון הקומיקס RAW שהוציאו ספיגלמן ואשתו פרנסואז מולי בניו יורק. בשנת 1986 יצא הספר "מאוס: סיפורו של ניצול" ובשנת 1991 יצא לאור החלק השני. הספר תורגם לעברית במהלך שנות ה80 תחת הכותרת "עכבר: סיפורו של ניצול" בשנת 2010 תורגם הספר מחדש.

ייצוג השואה באמצעי לא שגרתי כמו קומיקס הביא לדיון האם לא מדובר בזילות השואה לספר כך את סיפורו של האב. מעבר לכך שטוב שמתקיים דיון בנושא, לדעתי, הספר מתאר (ממה שראיתי, עדיין לא קראתי את כל הספר) בצורה חדה ומאד ממשית את סיפורו של האב והשלכותיו על הבן.

בשנת 1992 זכה ספיגלמן בפרס פוליצר מיוחד על הספר. 

הסרט הראשון היה הפקה של הערוץ השני הגרמני משנת 1987, הוא סרט דוקומנטרי המלווה את ארט ספיגלמן במסעו לפולין, שם הוא מתחקה אחרי שורשי אביו. בעיירה שבה גר באושוויץ ובבירקנאו.

התמונות מבירקנאו והאזור היו לי קשות לצפייה, בשנת 87' האזור כולו נראה בערך כמו שהוא נראה בסוף המלחמה. סוג של מסע בזמן. מה גם שההפקה מצאה איזה קרון רכבת ישן וצילמה את חלקים הדרך מתוכו.

בנוסף הוא מחליט ללכת לראות בית מטבחיים, לראות כיצד שוחטים פרות בכדי לקבל את ההרגשה של הריגה סיטונאית כמו במחנה ההשמדה. כשאני עוצמת עיניים אני עדין יכולה לראות את הפרה המסכנה ההיא.

הסרט השני, בהפקת ארטה משנת 2009 הוא פורטרט של ספיגלמן החל משנותיו בסצנת האנדרגאונד של סאן פרנסיסקו וניו יורק, דרך הקמת המגזין RAW ועד עבודותיו הנוכחיות והוא מציג גם את משפחתו. אשתו, פרנסואס מולי, היתה שותפתו להקמת מגזין הקומיקס REW, או כדבריו "היא הציעה לי להקים מגזין קומיקס אחרי שלא מצאתי את העבודה המתאימה לי. אמרתי לא והקמנו את המגזין. ככה זה עובד אצלנו". כיום היא העורכת הגרפית של 'הניו יורקר'. בתו ובנו עוסקים אף הם באמנות.

מעניין לראות את השינויים שחלו בו, כיצד הפך מאמן שוליים בועט ונוירוטי ודי בלתי נסבל לטעמי, לאיש מפוכח וציני אבל גם רגוע ומפויס.

ספיגלמן מציג את חייו בעבודות הקומיקס שלו, החל מהתמוטטות העצבים שלו בסוף שנות ה60, דרך התאבדותה של אמו ועד עדותו לנפילת מגדלי התאומים (ילדיו היו בבי"ס ליד המגדלים והוא ואשתו רצו לשם לחפש אותם וראו את המגדלים מתמוטטים לנגד עיניהם) וכמובן ספרו 'מאוס'.

הוא צייר כמה מהשערים המפורסמים של הניו יורקר מאגזין, בינהם השער בו רואים את מגדלי התאומים בשחור על רקע שחור.

ארט ספיגלמן עבד במקביל בפרויקטים מסחריים, בציורי קומיקס פורנו בתחילת דרכו והוא גם האיש מאחורי הרעיון והציורים של 'חבורת הזבל'. 

ב2007 הוא זכה אורח במשפחת סימפסון, מה שמראה עד כמה הוא חלק מהתרבות האמריקאית.

הקומיקסאים (מימין): דן קלואס, אלן מור וארט ספיגלמן בפרק "בעלים וסכינים" 2007

בסוף הסרטים העפתי מבט קצר בתערוכה. התערוכה יפה ומושקעת ובה למעלה מ400 פריטים החל מראשית המאה ה20 ועד ימינו. התערוכה מציגה את התפתחות הקומיקס, גיבורי העל ל שנות ה30 וה40, סצינת האנדרגרואנד כתגובה לתקנות הנוקשות בארה"ב ועד הנובלות הגרפיות של ימינו.

בתערוכה יש גם נציגות ישראלית בין השאר ירמי פינקוס, רותו מודן ואורי פינק.

אני לא מחובבי הקומיקס הנלהבים אבל הייתי ממליצה על התערוכה לאוהבי קומיקס. מי שאינו חובב קומיקס לא ימצא הרבה עניין בתערוכה הזו.

  

התערוכה נמשכת עד 8.8.2010.

המוזיאון היהודי מקיים פעילויות תרבות ללא תשלום:

במסגרת אירועי הקיץ במוזיאון היהודי מתקיימות בין היתר הופעות ג'אז בגינת המוזיאון בימי ראשון בשעה 11 בבבוקר. הכניסה חופשית.

בחודש ספטמבר יחזרו הקרנות הסרטים בימי שני, סרטים הקשורים, לרוב לנושאי התערוכות המוצגות.

לעדכונים באתר המוזיאון

עוד קצת בנושא:

על ארט ספיגלמן, עבודתו והספר 'מאוס' באתר במה

מתוך הספר:

הפרק הראשון (בקובץ PDF)

ועוד הצצה לספר, על ההתלבטויות ביחס לספר ועל היחסים של הסופר עם אביו ואשתו.

ביקורת על הספר: בעברית ובאנגלית

וראיון עם ארט ספיגלמן (ממש קצר, באנגלית) בערוץ ארטה.

**שודר בתכנית "קול ברלין" בתאריך 9.7.22010

עוברים דירה

כאחת שזקוקה ליציבות כמו אויר לנשימה יצא לי בחיי לעבור המון דירות, הרבה יותר מהאדם הממוצע, במיוחד אם מחשיבים את כל הדירות שגרתי בהן בקיבוץ (3 וחצי בנעורים, אחת בצבא ואחת וחצי אח"כ עד שעזבתי).
אז בימים הקרובים נעבור שוב דירה. מלכתחילה נכנסנו לדירה הזו לחצי שנה עם אופציה להארכה, בכדי לראות האם האזור מתאים לנו ובאיזה אזור בברלין יהיה מרכז החיים שלנו ובו נרצה לחיות.
למרות האופציה להישאר בדירה הנוכחית החלטנו, מכל מיני סיבות, לעבור.
הדירה הנוכחית מקסימה ויש בה סוג של וואו כשנכנסים לבניין ולדירה (בעיקר למי שרגיל לבניינים ישראליים טיפוסיים), אבל האנרגיות שבה לא משהו בכלל, כנראה בגלל חוסר השמש הישירה (בחורף, בימים אלו זו ברכה) החיים עם השכנים מול העיניים ועוד כל מיני.
הדירה החדשה נמצאת רק כמה רחובות מכאן, אבל בשכונה אחרת עם אוירה שונה לגמרי והיתרון הגדול שלה - 7 דקות בהליכה לחדר כושר שלי.
אחד ההישגים שאני זוקפת לזכותי מאז שעברתי לגרמניה (וכידוע עברתי עם בגדים וכמה ספרים) הוא היכולת לא לאגור חפצים או יותר נכון לדעת להיפרד מהם, להעביר הלאה ספרים, לזרוק חוברות וכן הלאה. לא בטוחה שהאיש יסכים איתי לגבי העניין, אבל מדובר במי שמסוגל לארוז את חפציו במזוודה, אז הוא לא דוגמה :-)
לא שלא הייתי שמחה למדפי ספרים לאורך קירות, אבל גם זמנם יגיע...
הצצה לדירה שהיתה (כל התמונות מימי נינה בעלת הדירה, אני לא אחראית לתמונות ולמצעים המכוערים):

סלון

חדר אוכל שהפך לחדר עבודה 

מטבח

חדר שינה 

Love - All you need is love

חוץ מזה1, חם כאן נורא נורא, כבר שבועיים או שלושה שהטמפרטורות מעל 30+ מעלות. 36 מעלות בלי מזגן זה לא כיף בכלל. הרכבת התחתית מזכירה נסיעות אחרות ולפני כמה ימים בקרון רכבת בינעירונית ללא מיזוג נמדדו 50 מעלות צלזיוס.
היום ביקרתי באיזה משרד ממשלתי (אל דאגה, גם בגרמניה יש את 'אני רק שאלה') כמעט התעלפתי מהחום וממחסור בחמצן.

חוץ מזה2, חברה מישראל מבקרת בימים אלו בברלין ונורא כיף לי להסתובב ביחד איתה ועם החבר שבא איתה.

הארגזים מחכים לי,

האיכות לא משהו, בעייתי לצלם בלי אור... החברה צילמה תמונות להכניסה לבניין, אני אעלה אותן בהמשך.

החודש החולף: יוני 2010

במרכז העניינים:
חם חם וכדורגל גם.
שבועיים (או שלושה) קיציים במיוחד עוברים עלינו, עם שיא של 37 מעלות. אם זוכרים שרוב המקומות (ובעיקר הרכבת התחתית) לא ממוזגים, מגיעים למסקנה שחם נורא, אבל אחרי החורף הנוראי אני לא מתלוננת.
היום גרמניה כיסחה את ארגנטינה ברבע גמר המונדיאל, שבוע שעבר את אנגליה והיד עוד נטויה. למרות שכדורגל לא ממש מעניין אותי מצאתי את עצמי לא רק מכירה את שמות שחקני הנבחרת אלא אפילו יושבת לראות משחק שלם תוך כדי עידוד פעיל ונלהב. קל לנחש שהרחובות מלאים באוהדים, בכל בית קפה/פאב/מסעדה מקרינים את המשחק ויש גם זיקוקים. חגיגה אמיתית.
התלבטויות ותהיות בנוגע למה אני רוצה לעשות ולהיות כשאני אהיה גדולה. כלומר - עכשיו.


איפה הייתי ומה עשיתי:
נסיעה זריזה ללונבורג לסדר ביורוקרטיות (אנחנו עדיין רשומים כתושבים שם). נסיעה נוספת צפויה בשבועות הקרובים. כל פעם מחדש אני מתפעלת כמה העיר הזאת יפה.
אירועי הגאווה בברלין - בסופ"ש שלפני המצעד היה בשכונה פסטיבל רחוב שנמשך יומיים. השכונה שלנו (נולנדורף בשונברג) היא שכונת הקהילה הוותיקה והפסטיבל הזה נערך כבר די הרבה שנים. חוץ מבמות מוזיקה היו גם בירה ונקניקיות  כמו בכל פסטיבל גרמני שמכבד את עצמו.
המצעד עצמו עבר כאמור לידינו, הלכתי לחוות קצת את האווירה והמצעד. פשוט מקסים לראות אנשים מכל הגילאים, שכבות האוכלוסיה וכל מה שתרצו באים לתמוך ולהשתתף באירוע.
וגם, חברות שהכרתי דרך פורום אינטרנטי הגיעו לביקור בברלין והיה כיף להיפגש פנים אל פנים.

ספרים שקראתי החודש:
אפילו יותר חלש מהחודש הקודם
בלתי נראה - פול אוסטר, קראתי באנגלית (כל הכבוד לי) ולקח לי קצת זמן. קשה לי להגיד משהו רע על הספרים של פול אוסטר, אבל נראה שהיו לו כמה סיפורים שהוא חיבר לספר אחד. אולי אני אכתוב על זה רשומה נפרדת.
ספלמן חקירות - ליסה לוץ, רומן מתח, ספר בנות חביב לסוגו שקראתי ביום שבת אחד.
העולם, קצת אחר כך - אמיר גוטפרוינד, הגעתי בערך לעמוד 100 ואני על סף נטישה, לא ברור לי אם יש פואנטה, גיבורים ובכלל מה קורה שם.

סרטים:
גראן טורינו - של קלינט איסטווד. סרט גאוני. כל הסופרלטיבים שאפשר לתת מגיעים לו. פשוט נהדר.
בת בולין האחרת - סרט שנעשה על פי ספר באותו השם על הנרי השמיני ובנות בולין. היה לי מוזר שהספר מתיימר להיות נאמן לעובדות היסטוריות אבל הסרט לא ממש נאמן לספר. בכל מקרה סרט חביב. סקארלט ג'והנסון מתחילה לעצבן אותי עם עיני העגל שלה. בישראל הוא הופץ בשם 'נערת בולין האחרת' ובגרמניה בשם 'האחות של המלכה'. מבין שניהם אהבתי יותר את הספר.
דארג'לינג אקספרס - שלושה אחים בחיפוש אחר אמם בהודו.
אננס אקספרס - אין קשר בין שני הסרטים האחרונים פרט לשם ולכך ששניהם גרועים באותה המידה וכנראה מיועדים לבחורים סטלנים מתחת לגיל 30.

תכניות לחודש יולי:
חתימה על חוזה ומעבר דירה
ביקור של חברה מישראל
ביורוקרטיות ועוד ביורוקרטיות - בסוף יהיה טוב
לבקר לפחות בתערוכה אחת
להנות מהקיץ

ההורים שלי חוגגים היום 36 שנות נישואין, הזדמנות לאחל להם עוד הרבה שנים מאושרות ביחד בבית המשופץ

אוהבת המון

אם לא זר פרחים לפחות אחד מהגינה של ההורים