הרשומה הזאת התחילה להיכתב כבר לפני כמה חודשים ואיכשהו נדחקה הצידה, בינתיים המחשב שלי, עליו היו תמונות וקובץ עם ציטוטים מהספר (יחד עם רשימות הספרים וה to read list שלי) הלך לעולמו וניסיתי לשחזר את מה שחשוב.
אני אתחיל מזה שהספר נהדר בכל מובן שהוא ומומלץ מאד לקריאה. קיבלתי אותו בהשאלה מידידה בברלין ואין לי ספק שביום מן הימים אני אקנה לי עותק משלי לספריה העתידית שלי. מה עוד שבשבוע שעבר ראיתי אותו בעודפים של צומת בדיזינגוף סנטר ב20 ש"ח בלבד :-)
כריכה אחורית:
כשהוא בן 58 וכבר מפורסם בעולם כולו, ג'ון סטיינבק - מגדולי הסופרים האמריקנים בכל הזמנים, חתן פרס נובל לספרות - מחליט לצאת למסע בארצות-הברית, שאותה תיאר בעושר רב כל כך ברומנים הגדולים שלו. השנה היא 1960. סטיינבק, שנולד בחוף המערבי וחי רוב חייו בחוף המזרחי, רוצה בגילו המתקדם (לדבריו) להכיר מחדש את אמריקה האמיתית, זו שבין שני החופים. כשותף אידיאלי למסע הוא לוקח איתו את צ'רלי, כלב הפודל הצרפתי שלו - אינטליגנטי, דיפלומטי, מעודן ושקול - ומתחיל לחפש לאורך אלפי קילומטרים את מה שהוא משווע לו יותר מכול: הבנה אינטימית של הנפש האמריקנית. סטיינבק מבקש לפגוש אנשים, לשמוע אותם, להבין מה מעסיק אותם.
במהלך המסע הארוך, סטיינבק נותן באמריקה סימנים הרלוונטים לה עד היום: היעלמות הדפוסים המקומיים לטובת אלמנטים גלובליים - בשפה, באוכל, בארכיטקטורה, בביגוד, ובעצם בכול; הזנחת מרכזי הערים הישנים לטובת טיפוח פרוורי שינה חסרי ייחוד; חוסר מודעות לאסון האקולוגי שטומן בחובו הזלזול באשפה המצטברת; וכמובן - האדישות האינטלקטואלית שמרדימה את אנשיה.
סטיינבק, אוהב גדול של ארצו, מתמודד עם הרעות החולות שנגלות לו בעזרת חוכמה והומור, ובעיקר - בעזרת כתיבה צלולה, מדויקת וחריפה שמאפשרת לו ללכוד את כל קשת הרחשים הנעלמים של ארצות הברית, כמו את נופיה. ובתוך כך הוא מגולל כמה סיפורים המשתלבים להפליא זה בזה: סיפור מסע, סיפור על מערכת יחסים יוצאת דופן בין אדם לכלב שלו, וסיפור התבוננותו הייחודית והמורכבת של אחד מגדולי סופרי אמריקה בארץ מולדתו, בשנים שבהן התגבשה בדמותה המוכרת לנו היום.
כמה מעטיפות הספר, העליונה מצד ימים למעלה היא עטיפת המהדורה הראשונה
לקראת סוף המסע מגיע סטיינבק למדינות הדרום בה מתנהל מאבק בין השחורים והלבנים בעקבות התעוררות התנועות לזכויות האזרח בזמן שעוד הייתי בטקסס, בסוף 1960, האירוע המדווח והמצולם ביותר בעיתונים היה קבלתם של שני זאטוטים כושים לבית ספר בניו אורלינס. מאחורי הקטנטנים הכהים האלה עמדו תפארת החוק וכוח האכיפה שלו - הן המאזניים והן החרב עמדו לצד הילדים - ואילו נגדם עמדו שלוש מאות שנה של פחד וזעם ואימה מפני שינוי בעולם משתנה.
סייטנבק מבקש לראות את קבוצת האימהות הלבנות שעומדות מדי בוקר וצהריים בכניסה לבית הספר ולועגות בצרחות לילדים הקטנים. המחזה לא מותיר אותו אדיש והוא מצליח להעביר את האווירה והתחושה דרך המילים. עד כדי כך שהפרצוף מתעוות בגועל למקרא תיאוריו את הסיטואציה.
אבל לא רק עניינים פוליטיים יש בספר, יש הרבה טבע ופגישות עם אנשים:
"מוזר איך אדם אחד יכול למלא חדר בחיוניות, בהתרגשות, אבל יש גם אחרים... טיפוס שיכול לנקז כל אנרגיה ושמחה, לייבש תענוג ולא לקבל מזה דבר. אנשים כאלה מפזרים אפור באוויר שסובב אותם"
 |
| מפת המסע שערך סטיינבק באמריקה |
ומשפט אחד מזוקק
"טום וולף צדק. אדם לא יכול לשוב הביתה, כי הבית חדל מלהתקיים, חוץ מאשר בכדורי הנפטלין של הזיכרון."
 |
| סטיינבק וצ'רלי |
 |
| רוסיננדה (הקרוון של סטיינק) |
לקריאה נוספת:
הבן של הבן האובד/אביבה לורי 'הארץ' - ראיון עם בנו של סטיינבק
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה