מרתון ברלין

ביום ראשון נערך בברלין מרתון ברלין, המרתון (42 ק"מ) עובר דרך כל מרכז העיר והאתרים החשובים וכמובן דרך הקו-דאם וכנסיית הזיכרון, מה שאומר שהמרתון עובר ממש ליד הבית. וכך, למרות מזג האוויר הלא סימפטי יצאתי לחוות קצת מהמרתון.
לא רק שאני לא אוהבת לרוץ, אין מצב שאני רצה יותר מ5 דקות רצוף מבלי להתעלף ולכן אני מעריכה את כל אחד מ40 אלף הרצים והרצות, לא רק על הכושר הגופני, אלא גם על ההתמדה והמאמץ הנפשי שנדרשים לריצת מרתון.
יצאתי מהבית קצת אחרי שהקנייתים ניצחו במרתון, אבל ההרצים המקצוענים הם רק חלק קטן מהמשתתפים, אחריהם יש את כל 'מטורפי' הכושר ואחריהם אנשים רגילים שהגיעו מכל העולם (כמעט) למרתון.
הקטע שבו עמדתי הוא בערך הקילומטר ה35 לריצה, הווה אומר החלק הגדול אמנם מאחור, אבל הגוף כבר עייף וצריך לגייס כל חלקיק בגוף ובנשמה ע"מ להמשיך ולרוץ.

המסלול, מתוך אתר המירוץ

מזג האוויר, כפי שניתן לראות בתמונות, היה רטוב וקר, בהתחלה ירד גשם וכשהוא נפסק התחילה רוח קלילה והיה קר (בערך 14 מעלות). אני רק יכולה לשער שזה עדיף על שמש, אבל ראיתי הרבה אנשים עם התכווצויות שרירים.
לאורך המסלול עמדו אנשים שבאו לצפות ולעודד וגם בני משפחה שחיכו לרץ/ה המיוחד/ת שלהם, היתה מוזיקה, מרמקולים ומלהקות וגם מעודדות שעוררו הרבה עניין בקרב הרצים וכמובן צלמים, מחובבים עם מצלמה פשוטה כמוני ועד מקצועניים אמיתיים עם סולמות ועדשות ענק. אני מניחה שאם מזג האוויר היה יותר נחמד, היו הרבה יותר צופים והאווירה היתה קצת יותר פסטיבלית.
חבל סתם לדבר, כי יש המון תמונות :

בהתחלה (שלי, הם אחרי כמעט 3 שעות) הם הגיעו בטפטופים

מקומן של הנשים לא נפקד

שטף הרצים פשוט לא נגמר

גם משתתפים על כיסאות גלגלים היו (גם בתמונה העליונה יש נציג)

למי ששאל את עצמו איפה המשטרה וכוחות הביטחון, זה בערך מה שהיה באזור שעמדתי בו

השרירים מתכווצים, כמעט מתייאשים ויש גם מי שפרש

לאורך כל הדרך, אגב, אנשים מעודדים רצים שהם בכלל לא מכירים והיו גם מעודדות מטעם אחת מנותנות החסות למרתון.

הן משכו המון תשומת לב, והיה גם מי שעצר באמצע הריצה שלף מצלמה, עשה כמה פוזות והמשיך לרוץ

רעשנים, קסטנייטות ותופי מרים היו עזרי עידוד

אחד העיתונים חילק עזרים, מין דף קשיח שמקפלים והוא עושה רעש כמו מחיאות כפיים ועליהם כתוב: Du schaffst es! אתה מצליח! או ihr seid alle Sieger! כולכם מנצחים!

חוץ ממעודדות היתה מוזיקה ברמקולים וגם בלייב, להקות שניגנו לטובת הרצים והקהל

מתופפים למעלה, ג'ז למטה

לאורך המסלול היו הרבה אנשים שחיכו לרצים הפרטיים שלהם עם שלטים, בלונים, ומשקאות אנרגיה (קולה למשל). היה מרגש לראות אנשים מחכים בקוצר רוח, כאלה שהביאו את הילדים עטופים בכמה שכבות וכמובן את המפגשים, חלקם חטופים מאד.

מקטן ועד גדול מחכים לאבא

אין כמו אמא. וכמו החבר

איך שראיתי אותו, ידעתי שהוא מחכה למישהו. ואכן, לא הרבה זמן אח"כ החבר הגיע, היו נשיקות והוא הצטרף אליו לכמה מטרים לאות הזדהות.

היו גם הרבה צלמים

תמונה מטושטשת, אבל מדגימה יפה מה אנשים יעשו בשביל צילום טוב

גם זאת עבודה, לשבת בגשם באמצע הכביש ולצלם אנשים רצים. אני מקווה שזה השתלם להן

מסתבר שיש עוד מצלמות כאלו בעולם, ואני לא מתכוונת לפילם אלא לכאלו שצריך 'למתוח' אחרי כל צילום

וכמו בכל אירוע, יש את יוצאי הדופן

לפחות הוא לא נעל עקבים

בערב שידרו באחד הערוצים את 'פורסט גאמפ' שנאמר run Forrest run.




*לעומתי, ברלינרית היתה בשליש הראשון של המירוץ, אז מי שרוצה לראות את הרצים כשהם עוד רעננים, יכול ללחוץ כאן.

חגים בגרמניה

הרבה אנשים שואלים אותי, איך זה לחגוג חגים בחו"ל ואם בכלל מרגישים את החגים כשלא גרים בישראל.
ובכן, כמו כל דבר כן,לא ותלוי.
קודם כל, כל עניין החגים הוא אישי לחלוטין, יש מי שהם לא פקטור בשבילו וממשיכים כרגיל (עבודה וכו'), האיש למשל היה מעדיף להתעלם או לציין אותם בארוחה, אבל לא יותר מזה וגם כן, רק את העיקריים כמו ראש השנה ופסח (אבל, מאז שהוא איתי, למשל, חשוב לו לא לעבוד בחגים היהודיים ומאחר והוא עצמאי זה מתאפשר, לרוב), לי חשוב לציין את החגים ודרך ההכנה של החג להרגיש קצת יותר את אווירת החג.

שולחן החג

כך שכמו שבכל יום שישי אני מדליקה נרות ויש ארוחה יותר מושקעת/מיוחדת (לרוב, עוף בתנור כמיטב המסורת הקיבוצית לבקשתו של האיש:-), כך גם בחגים. האיש, אגב, מבקש ממני כל פעם לא להשתגע ולזכור שאנחנו רק שניים ולא עשרה...
יום ראש השנה לפני היה לי את המבחן הגדול, ולכן כל ההכנות נדחו לרגע האחרון ולמזלו של האיש, לא היה זמן להכנס למה שהוא קורא 'תסמונת קדם חגית' :-P
מצד שני, גם לא היה לי זמן להכין ברכות לראש השנה למשפחה, חברים וקרובים, כמו בכל שנה, וחבל.
עם זאת בבוקר ערב ראש השנה האווירה בבית היתה לחוצה, גם בהשפעת המבחן מיום קודם וגם כי לא הצלחתי להחליט מה אני רוצה בשתי שאלות: האם להזמין את הזוג הישראלי הנחמד שפגשתי אתמול במבחן? ומה להכין לאכול למנה עיקרית?
אחרי הרבה התלבטויות הוחלט לא להזמין את הזוג, מאחר וזה גם דרש הערכות לוגיסטית מורכבת וגם כי אני לא אוהבת את איך שהדירה נראית ואין ממש טעם להשקיע מאחר ואנחנו עוזבים בקרוב. וגם כי באמת לא ידעתי מה להכין לאכול ומצב הרוח שלי היה בשפל המדרגה.

ההכנות בעיצומן במטבחי הצנוע

סלט גזר עם שומשום, שתי ברכות במכה אחת

כמובן, שהפתרון המיידי לחגים הוא להכין צלי. אבל, וזה אבל גדול, בארבעת הפעמים שהכנו צלי (בחיי שזה היה פרוייקט משותף), הרסנו אותו. בחיי, ששנינו מבשלים טוב, אבל צלי עדיין לא הצלחנו להכין.
הרעיון הבא היה דג. אבל לכו תמצאו דג בשעה שתיים בצהריים, כשהשוק הקרוב אלינו סגור, בסופרמרקטים הקרובים אלינו אין וה Ka.De.We שקרוב אלינו הוא ממש לא אופציה עקב מחיריו המופקעים.
בסוף הלכנו על סטייק אנטריקוט שהיה מצויין, וכמובן שהיו גם את כל הברכות (אפילו סלק!) ועוגת דבש מעולה.
עבורי, חגים הם קודם כל משפחה.את ראש השנה ופסח חוגגים על הגג של סבתא שלי, באווירה לא מכופתרת, עם וויכוחים קבועים והשפעות של בני הדודים המתחזקים, עם המון המון אוכל טעים. לשמחתי, הצד שאיתו אנחנו חוגגים (בארץ) לא נגוע ביותר מדי אינטריגות וסכסוכים פנימיים, וכיום כשאנחנו, בני הדודים, מבוגרים בעיקר כיף לנו להפגש ולהשלים חוויות מאז הפעם הקודמת שנפגשנו. השנה כמעט כולם היו, באו לשמוח בחזרתה של סבתא מבית החולים ולכן, היה לי קצת עצוב לא להיות שם איתם.

שולחן החג, מבט מקרוב

לעומת ראש השנה הסואן שנחגג עם המשפחה המורחבת, יום כיפור נחגג עם המשפחה המצומצמת בקיבוץ, בין בית הכנסת, למרתון רמיקוב, לקריאת ספרים במיטה, לשיחות עם אנשים שלא פגשתי הרבה זמן.

כאן, אני צמה לבד, אמנם לאיש אין בעיה לא לאכול, אבל החג הזה לא אומר לו הרבה. להבדיל מהשנה הקודמת, השנה יש לי בית כנסת מול הבית (אבל ממש, לא רק כצורת ביטוי) והלכתי לשם ל'כל נדרי' ו'לנעילה'.

אין ספק שזאת חוויה שונה וטובה. אמנם לא הרגשתי ממש חלק מהקהילה שם ואף אחד גם לא פנה אלי ועדיין, שמחתי שהלכתי לבית הכנסת (ותודה לאחותי ששלחה סידור תפילה).

מאד מעניין לראות הבדלים בין בתי כנסת. בבית הכנסת הרפורמי שהייתי בו באוסטרליה, סיימו את התפילה לפני צאת הכוכבים, אבל זה לא שינה לאף אחד והעוגות שהוכנו מבעוד מועד הוגשו. בבית הכנסת הזה, הופתעתי מהמכירה הפומבית של הזכות להחזיק ספר תורה או לפתוח את ארון הקודש. אח"כ הסתבר לי שזה נפוץ בבתי כנסת של ספרדים.

עכשיו כבר סוכות וגם לנו נמאס כבר מהארוחות החגיגיות והגדולות, אבל אין ברירה :-P להבדיל מראש השנה ויום כיפור, את החג הזה אנחנו מרגישים בעיקר בגלל הסוכה שבית הכנסת הקים לנו בחצר.

אז ההרגשה היא בעיקר אישית ופנימית, שלא כמו בישראל, החיים בחוץ נמשכים כרגיל ולפעמים קשה לנצח את השגרה, במיוחד כשלומדים ועובדים וצריך להסביר למה כל יומיים וחצי יש חג. 

עם הזמן פיתחנו לנו מסורת משלנו לכל חג. להבדיל מהחיים בישראל שהולכים למשפחה של(י)  ולרוב ממשיכים במסורת שנקבעה הרבה קודם (ואף אחד לא זוכר למה ואיך), כשמתנתקים מהחיים בישראל לצד המשפחה, צריך לחשוב איך רוצים לחגוג, אם בכלל ו'לייצר' את אווירת ומשמעות החג לבד. 

שנה טובה ומועדים לשמחה!

החודש החולף: אוגוסט 2010

פתאום שמתי לב שכבר אמצע ספטמבר ועדיין לא סיכמתי את אוגוסט...

במרכז העניינים:
לימודים, לימודים ועוד קצת לימודים
באופן מפתיע ובמהירות לא פחות מפתיעה (בערך 3 שבועות מיום הגשת הבקשה למשרד שמטפל בבקשות ללימודים של סטודנטים זרים) התקבלתי ללימודים באוניברסיטה החופשית בברלין, בתנאי שאעבור מבחן סף שמוכיח ידיעת גרמנית ברמה גבוהה. זה חייב אותי לחזור על כל הדקדוק, לתרגל כתיבה וקריאה מהירה ולהזניח כל דבר אחר. אני מקווה שהלמידה עזרה ושאני אצליח לעבור את המבחן.
מזג האויר היה מהסוג המדכדך, הרבה עננים וגשם, סוג של חורף ישראלי.
בסוף החודש בעלת הדירה הודיעה לנו שהיא מתכוונת לא להשאר בישראל שנה שלמה כמתוכנן, אלא לחזור בסוף החודש, מה שאומר שאנחנו מתחילים מחדש לחפש דירות.
מאחר ומלכתחילה זו לא היתה דירת חלומותי אין לי בעיה לעזוב אותה, רק שאין לי כוח לחיפושים וכל הבלאגן של מעבר דירה.
קצת אחרי שהתחלתי ללמוד המחשב שלי קרס. מאד מתחשב מצד המחשב לנתק אותי מ'הפרעות' העולם הווירטואלי :-) אז נכון לכרגע אני מתחלקת עם האיש במחשב וכותבת במקלדת ווירטואלית.
חוץ מזה גם חגגתי יום הולדת, לא משהו מפואר או יוצא דופן, אבל כיף גדול.


איפה הייתי ומה עשיתי
לתערוכה של פרידה קאלו הלכתי, אבל התור בכניסה היה חסר סיכוי. בהתחלה עוד חשבתי לעצמי כמה זמן אני מוכנה לעמוד בתור ולפי השלטים שם היה מדובר על משהו כמו 3 שעות.. אחרי כחצי שעה הגעתי לסדרנית חביבה ובעצם להתחלת התור ה'אמיתי' שהודיעה לנו שבעצם התור לאותו היום נסגר (השעה היתה 7 בערב והמוזיאון פתוח עד עשר) ושמהיכן שהיא עומדת עד הכניסה לתערוכה יש בערך שעתיים המתנה. היא המליצה להגיע מוקדם מאד (5 או 6) בבוקר בכדי לתפוס מקום טוב בתור.
את הלקח שלי למדתי ופעם הבאה אני אגיע בתחילת תערוכה ולא בסופה.
הלכתי עם החבר ל'שוק הכרמל' במסגרת 'ימי תרבות יהודיים' שהיה מאכזב, חוץ מחבורת קשישים שרקדו הורה ברחבת המרכז היהודי.


ספרים
וודקה ולחם - מירה מגן
החיים על פי לובה - ספר בנות במשקל נוצה מהסוג שמעורר אצלי תמיד את השאלה, איך זה שעדיין ילדים מוצגים כפסגת ההגשמה העצמית של האישה (כלומר לאשת הקריירה המצליחה נופל האסימון פתאום באמצע החיים שילד זה מה שהיא צריכה, ומה התפקיד של סופרות (נשים) וספרי 'בנות' בתהליך החיברות שלנו (בעל וילדים יעשו כל אישה מאושרת).
מחאה משלי -אלינור ליפמן, כמו הקודם בערך, רק שהוא עם הילה של שנות ה60 המהפכניות.
לא שיש לי משהו נגד ילדים, להיפך, אבל בשני הספרים העניין מוצג בצורה סכרנית ושטחית ביותר וגם בספרי צ'יקליט אפשר קצת יותר.

סרטים
איש רציני (שנקרא בעברית 'יהודי טוב') של האחים כהן. ראינו עד הסוף רק כי זה של האחים כהן, להבדיל מהרבה אחרים, ממש לא אהבתי את הסרט.

תכניות לחודש ספטמבר
הרבה חגים יהודיים, יום הולדת לאיש, לימודים לקראת המבחן בע"פ בתחילת אוקטובר ולחפש דירה כמובן.


חשבתי על 'סליחות' אבל זה קצת בנאלי ווהשיר הזה יותר מתחבר לי לחברות ואיכשהו גם ליום כיפור שתכף מגיע

שנה טובה

בדיוק לפני שנה פתחתי את הבלוג כמתנה לעצמי לשנה החדשה ומתוך רצון לתעד איפשהו את מה שעובר עלי כאן וגם מתוך רצון לכתוב, להוציא החוצה מחשבות ורגשות.
שנה וכמעט 40 פוסטים אחרי, אני מאחלת לי ולמי שקורא כאן, שנה טובה מאד,
שנה שתהייה מוצלחת ומאושרת הרבה יותר מהשנה החולפת, עם הרבה אהבה ושמחה, אושר ועושר, הצלחה וסיפוק, יצירה והגשמה ובריאות, כי זה הבסיס להכל.

וסיכום של השנה החולפת, בסדר אקראי 
השנה התחילה ברע, כשבן דודי האהוב, ויקו, נפטר בראש השנה אחרי השתלת כבד ולבלב שלא הצליחה. עד היום, לפעמים, קשה לי להאמין שהוא איננו ולמרות שלא היה חלק מחיי היומיומיים (ועל כך אני מצטערת מאד) הוא חסר לי.
עוד בגזרת בתי החולים, סבתא שלי אושפזה והתגלה לה סרטן במעיים, לשמחתי היא חזרה הביתה אחרי ניתוח ויחסית לגילה (92) המצב טוב ואני מקווה שהיא תחזור להיות עצמאית.
אני חושבת שבסיכום כולל ההורים שלי היו השנה בלוויה אחת לכל 2.5 חתונות, מורבידי משהו, אבל לפחות רוב הלוויות היו של אנשים מבוגרים...

אחד האירועים הכי משמעותיים וטובים היה המעבר מלונבורג לברלין.
ממש כמו המעבר שלי מהקיבוץ לת"א... עולם חדש וגדול נפתח עם המון אפשרויות, שרק חלק קטן מהן, לצערי, אני מנצלת.
השכונה הקודמת היתה נהדרת ואפילו מצאתי קפה טוב קרוב לבית(נדיר מאד כאן), אבל החלטנו לעבור דירה.
על הדירה הנוכחית אין לי הרבה מה להגיד, חוץ מאשר שהבנתי לפני יומיים שאני לא יכולה וגם לא ממש רוצה לארח כאן.
לפני שבוע בעלת הדירה הודיעה לנו שהיא חוזרת מישראל ובקרוב מאד נתחיל בחיפושים אחרי דירה חדשה.
אמנם הסיכום עם פ' היה שהדירה הבאה תהייה להרבה מאד זמן עם רהיטים משלנו, אבל כנראה שזה ידחה קצת, בעיקר משיקולים כספיים.
אחד היתרונות במגורים בברלין הוא שאנשים באים לבקר בעיר, אז השנה פגשתי את דוד שלי, חברה טובה מהארץ ועוד ועוד.

מאד משמח היתה גם ההחלטה להתחתן שהתקבלה השנה באופן רשמי. בינתיים העניין מתעקב עקב עניינים ביורוקרטיים, אני(וגם הפקיד ממשרד הזרים :-)) מאד מקווה שזה יקרה עוד לפני ש2010 תגמר.

התקבלתי על תנאי לאוניברסיטה החופשית (FU) בברלין, ביום שלישי עשיתי את מבחן השפה ואני מקווה מאד מאד מאד שעברתי ושאני אתקבל, אם כי די מפחיד אותי להיות סטודנטית וללמוד בשפה הגרמנית (על המבחן בהרחבה בהזדמנות אחרת, כרגע אני בעיקר מדחיקה).

הלפ טוב החביב שלי, בעל 9 הנשמות, התקלקל השנה פעמיים, כרגע המסך לא 'דולק' אז אני על המחשב של פ' כותבת עם מקלדת ווירטואלית וזה לא הכי נוח.

החורף בברלין היה ארוך וקשה מהרגיל, הקיץ לעומתו היה קצר וקר מהרגיל. למעשה היו 3 שבועות חמים מאד וזהו, נגמר. אני  מקווה לעוד קצת שמש וחום לפני הקור הגדול.
היום, אגב, הדלקתי את ההסקה בבית ושמיכת הפוך (מישראל) כבר מזמן יצאה מאיכסון.

השנה התחלתי גם לכתוב כתבות לתכנית הרדיו 'קול ברלין', תכנית הרדיו הישראלית-גרמנית בניצוחו של אביב רוס שהכרתי דרך אחד הפורומים שאני משתתפת בהם. מעבר לכך שיש לי 'תירוץ' ללכת לכל מיני אירועים, זה גם מחייב אותי לכתוב בגרמנית, ואין דבר שאני שונאת יותר לעשות.

ההורים שלי שיפצו והרחיבו את הבית שלהם השנה וזה צעד עצום, אחרי שאמא שלי חולמת על סלון ג-ד-ו-ל מאז שעברנו לבית ההוא לפני בערך 30 שנה. אני שמחה שהם הגשימו את החלום ומקווה שהם יתאקלמו שם מהר ויהנו ממנו עוד הרבה שנים.

ולסיום (למרות שבחלט יכול להיות שאני אזכר בעוד דברים אח"כ) עוד אחד מהדברים הטובים והמשמעותיים השנה היה להכיר כמה בחורות (ובחור) מדהימות שהפכו להיות חברות ווירטואליות קרובות ומעורבות מאד. את חלקן פגשתי פנים אל פנים ואת חלקן אפגוש בעתיד.

והעיקר להשאר אופטימיים

ועם הפנים קדימה, החלטות ובקשות לשנה הבאה:
להתחתן, כי באמת הגיע הזמן וגם בכדי להוכיח שאפשר להתגבר על ביורוקרטיה.
לחשוב חיובי
לחשוב פחות
לעשות יותר
ליצור
למצוא עבודה

למצוא חברות שגרות לידי (וגם חברים משותפים, כמובן)

להיות מסופקת ממה שקורה/יש לי ולא לחשוב על מה שחסר ומה היה יכול להיות אחרת/יותר טוב
קצת יותר יציבות (גם פיננסית) תהייה מבורכת
ומהצד השני, גם קצת יותר קלילות וספונטניות
אני רוצה לטייל ולהגיע למקומות חדשים
להמשיך לאהוב את האיש ולהבין ולקבל אותו יותר

לעבור את המבחן (אם אפשר גם בציון טוב) ולהתקבל לאוניברסיטה
וכמובן, להפסיק לפחד ולהתחיל לדבר גרמנית ובכלל, להתקדם משמעותית עם הגרמנית שלי

ואם אפשר, אז גם שלום עולמי על הדרך :-P

שנה טובה!