שנה טובה

שנה טובה 
אושר 
שמחה
בריאות
הצלחה
אהבה
הגשמה
ושיהיה טוב טוב וטוב (כפול מיליון)

סוף הקיץ

עד סוף הקיץ
אדע את התשובה,
את פשר הקולות אלמד,
את כל החלומות,
אפתור את הפחדים
בסוף הקיץ שוב אשב בין ידידים. 

הרבה זמן לא הייתי כאן, תקופה ארוכה שקרו בה המון דברים ולא היה לי את הזמן הפיזי והפנאי הרגשי לשבת ולכתוב. תקופה של היכנסות ואולי מין הסתגרות בתוך עצמי והמעגל הקרוב ביותר של האנשים הסובבים אותי.
אז סיכום קצר, מאז יום העצמאות:
במאי - מיד אחרי יום העצמאות, התחלתי לעבוד. במרכז כמובן. לא עבודת חלומותיי אבל טוב לתקופה הנוכחית.
ביוני - הורידו לו את הברזלים. לצערנו תקופת השיקום נמשכת עוד ועוד ושביתת הרופאים לא עזרה. כל ביקור אצל מומחה מגלה לנו דברים חדשים שאני שמחה שלא ידעתי קודם {הידעתם שרק 20% מאלו ששברו את השוק והשוקית כמוהו יחזרו ללכת ללא צליעה? וגם זה אחרי שיקום של שנה או יותר? או שאחוזים בודדים לא יסבלו מדלקות וזיהומים בגלל הברזלים במתקן אליזרוב? (ההגדרה הכי רכה שמצאתי לטובת בעלי קיבה רגישה) מזל שהוא נכלל באחוזים הבודדים הללו}
ביולי - אני עבדתי וחיפשתי דירה והוא שחה ועשה פיזיותרפיה בקיבוץ.
בתחילת אוגוסט עברנו לדירה משלנו.
עדיין לא הכל מסודר ומאורגן, הרבה דברים עדיין חסרים, אבל זה לא ממש משנה. כיף לנו להיות ביחד. כיף לי לחזור מהעבודה לבית שהוא שלי.
בתקופה שכבר עבדתי אבל עדיין לא היתה לנו דירה, האחיות שלי אירחו אותי לסירוגין וגם זה היה כיף. נחמד להתקרב שוב אחרי תקופה ארוכה בה בקושי התראינו שבועיים בשנה. אני בטוחה ששתיהן יסכימו איתי שכל אחד חייב פינה משלו.
אז עכשיו יש לי ויש לנו את השקט שכל כך היינו צריכים וזה כ"כ טוב.
לא אכפת לי שהספות לא תואמות ושהבית שלי הוא אוסף אקלקטי של רהיטים, שזו הגדרה יפה לריהוט שנאסף מדודים וחברים וחברים של חברים של חברים. ולא אכפת לי שעוד אין תמונות על הקירות ושהסכו"ם לא תואם, שלא כל הספרים כאן (מהמעטים שנשארו) ואלו שכן לא עומדים בשורות מסודרות על מדפים. (שיהיה ברור שה'אני של לפני 6 שנים' קוראת ומתפלצת :-P)
אני יודעת שזה זמני ושבעוד כמה חודשים (חמסה חמסה) הדברים יראו אחרת והבית יראה כמו שאני רוצה.
אבל כבר עכשיו זה הבית שלנו וזה מה שחשוב.
אתמול ראינו (טוב, הוא ראה) משחק כדורגל באליפות אירופה ולקח לי רגע זמן להבין שהמונדיאל בדרא"פ היה בקיץ שעבר. נראה לי כמו נצח, עם כל מה שעבר עלי בינתיים והכיוון הלא צפוי שהחיים שלנו תפסו.
כמעט שנה עברה מאז שקרה מה שקרה (אני בהדחקה מוחלטת) ואני שמחה ששוב יש לנו שגרה שקטה לפני שנתחיל בפרויקטים הבאים שלנו.
עוד לא יום כיפור אבל זאת הזדמנות לבקש סליחה מכל מי שלא דיברתי איתו, כתבתי לו או שמסיבה כלשהי לא יודע/הבין שאני בארץ. ולהגיד תודה להוריי הדואגים שהביאונו עד הלום.

ותודה להיידי שהיא הטריגר לכתיבת הפוסט הזה :-)

החיטה צומחת שוב

אחרי כמה וכמה שנים חוויתי שוב את טקס יום הזיכרון בקיבוץ שלי.
אחת החוויות היותר דומיננטיות מהקיבוץ, בטח ובטח הקיבוץ של לפני תקופת ההפרטה.
אז הערב היום היה יותר קצר וקצת פחות כבד ממה שהיה זכור לי, למרות שעדיין היו דמעות והתכווצויות של שריר הלב למשמע דבריהם של אנשים שאבדו אח, אבא , בן
קצת קשה להסביר את זה למי שלא חי בקיבוץ של פעם שתחושת השייכות היתה מאד חזקה וכך גם תחושת הקרבה לאנשים שגם אם אתה לא ממש חבר שלהם הם חלק מהחיים שלך
אז יש לא מעט כאלה שהם חלק מנוף ילדותי, למרות שלא הכרתי אותם בכלל, הם נהרגו עוד לפני שההורים שלי נולדו הרי או לפני שאני בעצמי נולדתי ובכל זאת הם חלק מחוויות הילדות והבגרות שלי. ויש מעטים שאני זוכרת, כמו ניצן מנדלסון שהיתה מטפלת של הכיתה שלי ושעד היום אני יכולה לשמוע אותה אומרת יאללה ביי לאמא שלי בעיקול המדרכה כמה ימים לפני שנרצחה בפיגוע.
מרד נערות קטן, אבל גדול, היה הפעם ההיא שלא הלכתי לטקס בערב יום הזיכרון. הייתי בתיכון והרגשתי שאני לא יכולה לשאת את המשא הזה. ואת ההבדל הכ"כ הקיצוני בין יום אחד, או אפילו ערב אחד שבו כולנו מחבקים את המשפחות ובוכים אתן ובשאר הזמן הכל כ"כ רגיל ויותר מזה, פשוט לא מקובל לדבר על "זה" בחוץ, למרות שברור שכולם יודעים ומודעים.
הטקס הזה הוא כ"כ קיבוצי במובן זה שיש ערב אחד בשנה בו מותר להראות עצב בפומבי, כל שאר הזמן זה היה מודחק ולא מדברים על זה בחוץ - כי הרי החיים ממשיכים.
אולי זה ככה בכל מקום, אבל כאן התחושה הזאת יותר מוחצנת ומוחצת בעיני.
כל הזמן אני חושבת על המשפחות שעד שהן מצליחות להתקדם קצת קדימה בחייהן, בא הערב הזה ומנחית מכת פטיש אדירה ושולח אותן בחזרה אחורנית. הרי יקיריהן איתן כל הזמן, לא צריך תאריך או נרות בכדי לזכור. ולא פלא אם כך שרבים מהן עזבו את הקיבוץ.

שדה חיטה, ברקע הרי נפתלי.

להבדיל משנים קודמות, היו הרבה אנשים בטקס והמון צעירים. בתקופה שהייתי ילדה-נערה זה נחשב לכבוד להגיע לטקס עם ההורים, אני חושבת שמגיל 9-10 הלכתי לטקס הזהו וכך היינו הולכים משפחות שלמות לבית טהון ואח"כ לאולם הספורט. וזה היה כבד. כ"כ כבד שקשה היה לעבור הלאה ליום העצמאות, לריקודי עם באותו אולם ספורט.

פעם ראשונה שאני עם האיש בטקס כזה, בעבר, הימים האלו תמיד היו ימי עבודה אינסופיים בישראל ואח"כ בגרמניה לא היינו בטקסים כאלו. התרחב לי הלב לשמוע שר עם המבטא שלו את התקווה. בגאווה. בתחושת שייכות.

שדה חיטה, כלים חקלאיים וברקע רמת הגולן. בצד ימין (לא רואים בתמונה) בית הקברות

ושורה אחת שנחרתה לי בראש, של אחות על אחיה שנהרג לפני יותר מ40 שנים - פעם הייתי גדולה ממך רק בשלוש שנים.

ושיר אחד, שבשבילי כאחת מהקיבוץ בעמק (לא זה שליד הגלבוע), שמחובר כ"כ לחקלאות ולטבע, שחלק גדול מהנופלים שהוזכרו היום בערב נהרגו בהגנה עליו (גבולות 67 זה פה תיכף). שיר שאני לא יכולה לשמוע אותו בלי שיעלו לי דמעות בעיניים.

שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף 

וחרובים וזית וגלבוע - 

ואל ערבו העמק נאסף 

ביופי שעוד לא היה כמוהו. 

זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, 

אתם אינכם ולא תוכלו לשוב 

השביל עם השדרה, ובשמיים עיט 

אך החיטה צומחת שוב 

כבר מאוחר ובעצם לא התכוונתי לכתוב כ"כ הרבה, סתם מלנכוליה קלה בשילוב זכרונות מפעם וספיחי יום השואה ובכל זאת ולמרות הכל, אני יודעת שההפרדה הזאת ביני ובין הקיבוץ נעשתה ומי יודע מתי אני אהיה בטקס כזה בקיבוץ שלי בפעם הבאה.

הרהורים על פסח

לא סובלת את החג הזה. מודה. מכל החגים שיש בלוח השנה העברי זה החג הפחות אהוב עליו מכולם.
את משמעויות החג אני מאד אוהבת אגב, הבעיה שמרוב אוכל והתעסקות בדברים מסביב או לחילופין דקדוק לפרטי הפרטים הקטנים ביותר משמעות החג הולכת ונעלמת. הקלוריות לעומת זאת לא ממהרות להיעלם לשום מקום.

תקופה של התחדשות, לאוורר, לנקות ולהתחיל בכוחות מחודשים. התחדשות שיכולה להיות חיצונית או פנימית, לנקות את הביפנוכו מכל מיני משקעים וכעסים. אבל נדמה לי שהחג הזה מספק לנו הזדמנות ליצור עוד ועוד כאלה. או לפחות לי במפגשים עם בני משפחה שלא חולקים את השקפת עולמי החילוני.

חג אביב - הכל פורח מסביב במיליון צבעים, גוונים של ירוק, טמפרטורות נוחות וריחות משכרים של פריחה. תענוג.
בטח ובטח אם גרים באירופה הקפואה וסובלים מחורף ארוך ואפור או לחילופין לפני שמגיע הקיץ האכזרי לאזורנו.

המשמעות של פסח כחג החירות די נבלע בעיני והרי כל העניין הוא היציאה משיעבוד לחירות, היכולת לפסוח על הפחדים ולהתגבר על הפרעה הזה שיש לי בראש, זה שכובל אותי ומסביר לי כל פעם למה אני לא אצליח להשתחרר אף פעם מהכבלים ולא משנה אם זה בדברים קטנים או גדולים.
במקום זה הרבה מאיתנו בוחרים לשים על עצמנו עוד ועוד כבלים ואזיקים, או לחילופין לומדים להתנהל עם אבני הריחיים האלו על הצוואר או עם שק האבנים על הכתף. לא נוח, אבל מתרגלים (איש הברזלים לידי, יכול להעיד על כך :-P).
השבוע למדתי שאם רצים לא נכון (או ליתר דיוק דורכים על הרגל לא במנח הרגיל והנכון שלה) יכולה להיגרם דלקת ברקמות הרכות המקיפות את העצם. ככה זה בחיים, אם לא חיים אותם נכון ומדויק יש תופעות לוואי...

במציאות העכשווית שלי, מצד אחד הכל פתוח ואין לי מחויבות רבות במיוחד ובעצם אני יכולה לבחור לעצמי את הדרך המתאימה לי. מצד שני, הרבה מאד זמן לא הרגשתי כ"כ כבולה בחוסר היכולת שלי לעשות מה שאני רוצה וגם בחוסר ההחלטה להחליט מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה. כלומר עכשיו.

פעם בקיבוץ הסדר היה משותף לכמה מאות אנשים, חלקם (הגדול) בני משפחות של חברי הקיבוץ שהגיעו לחגוג במשותף (ארוחת חינם יש מי שיקראו לזה). הסדר היה עם הדגשים הקיבוציים/ארצישראלים והוציאו ממנו הרבה מהתכנים הדתיים. אל דאגה, את מה שרבי אלעזר היה אומר השאירו, אבל הדגש היה על האביב, על הביחד, שיתוף החברים קריאה, שירה של מקהלה (ואיך שנאתי שהיו מכריחים אותי לשיר במקהלה. לא אוהבת לעמוד על במה ולצערי הצד המוזיקלי הוא ממש לא הצד החזק שלי). מה שאני זוכרת זה את כל ההכנות (והתורנויות) וסדר פסח רועש ושמח. בסוף אמא שלי תמיד היתה אומרת - בשנה הבאה אנחנו אצלי בבית. כלומר אצל ההורים שלה.
פעמיים עד אז עשינו סדר מחוץ לקיבוץ, פעם עם הצד של אמא שלי ופעם עם הצד של אבא שלי, שניהם זכורים לי כחוויות לא טובות (בעדינות) ובעיקר כלא שמחים.
בשלב מסוים כבר לא היה יותר קיבוץ וגם לא ליל סדר קיבוצי או בכלל מי שרצה לעשות פסח ביחד בקיבוץ והתחלנו לחגוג את הסדר עם המשפחה של אמא שלי. גרתי בת"א והיה לי מאד נוח לחזור לישון במיטה שלי אח"כ. תמיד היה רעש ובלאגן כאילו כל השנה חוגגים את הסדר הראשון אי פעם. אבל היה נחמד והזדמנות טובה לפגוש את המשפחה הרחוקה יותר שכמעט ולא רואים בשגרה.
השנה חווית הפסח היתה שונה, אולי כי  יש לי את הפרספקטיבה של השנים שחגגתי בנפרד, אולי כי נמאס לי לקבל על עצמי דברים שאני לא קשורה אליהם ושאפילו מנוגדים לתפיסת עולמי. אבל שתקתי עד כמה שיכולתי, בעיקר בזכותו של האיש שלידי. סביר להניח שבשנה הבאה הסיפור יחזור על עצמו, אני לא מתכוונת להסתכסך עם אמא שלי בגלל ערב אחד בשנה חשוב ככל שיהיה. אני מקווה שיהיה לי את הכוח, הרצון והחשק להתערב בשלב ההכנות ולהביא מעצמי לליל הסדר הבא.

*תמונות אביב וטיולים בפוסטים הבאים :-)

מצד שני

בניגוד למה שאולי השתמע ממה שכתבתי קודם, אני מאד מרוצה מהחזרה לישראל. כן, יש קשיים וצריך להתרגל, אבל רוב הקשיים שלי כרגע קשורים לאו דווקא לחזרה עצמה ארצה ולהסתגלות לחיים כאן. יותר לפציעה שלו ולהשלכות שלה על חיינו כמו גם לאירועים שקדמו לחזרה שלנו לישראל.
יש גם המון דברים טובים כאן, בראש ובראשונה המשפחה שלי, שאולי קצת משוגעת ומעצבנת (ואיזו משפחה לא?) אבל גם אני וזאת המשפחה שלי ואני אוהבת אותם. ובכלל זאת הזדמנות טובה להכיר את ההורים ושהם יכירו אותי כאנשים בוגרים וגם כמובן מאפשר להם להכיר אותו. אין דרך טובה יותר, לדעתי, להכיר מישהו מאשר לגור איתו, פשוט כי אי אפשר להעמיד פנים לאורך זמן. לשמחתי אמא שלי מאוהבת בו לחלוטין ורק מקטרת על הסיגריות שלו. חוץ מזה מבחינתה שאני אעבור לת"א ושהוא ישאר לגור אצלה :-)

החורף הישראלי אהוב עלי מאד, גם אם יורד גשם ואפור וקר, די בטוח שזה לא ימשך לאורך זמן והשמיים יחזרו להיות כחולים (ואפשר יהיה לעשות כביסה ולתלות בחוץ), כיף לי גם עכשיו באביב, הפריחה מדהימה ביופייה. מאחר ולא חייתי בכזאת קרבה לטבע בעשור ומשהו האחרונים, כמעט ושכחתי כמה זה נהדר. למזלי, השנה היה חורף בישראל ולפי חבר חקלאי, יש השנה הרבה יותר פריחה מהרגיל, אז אני נהנית יותר.

ויש גם ספרים זמינים בעברית שזה כיף גדול. וחנויות ספרים יד שנייה עם ערימות של ספרים בעברית ובאנגלית שפשוט כיף לנבור בהן. בינתיים אני מנצלת אותן בעיקר לטובת האיש שמבלה המון זמן בקריאה בתקופה הזו. כיף להסתכל על מדף ספרים ולא רק לקרוא במבט אחד קצר את שמות הספרים אלא גם להכיר את שמות הסופרים.

והאוכל...
קוטג' עם מלפפונים קטנים וטריים שאפשר למצוא בכל מקום
קרואסונים טריים וטעימים ובעיקר כאלו עם שקדים
קפה הפוך משובח שאפשר למצוא בכל פינה בערך (יש נפילות, ברור, אבל ברמת העיקרון הקפה בישראל לוקח בזחילה את זה של גרמניה)
סופרמרקט שאפשר למצוא בו, ובכן, הכל. היו פעמים בגרמניה שמצאתי את עצמי מחפשת משהו טריוויאלי ב3-4 סופרים. נכון, זה קשור לפעמים לסטייה שלי שאני רוצה משהו ספציפי ומוכנה לחפש אותו גם במינוס 5 מעלות בכל רחבי השכונה. אבל לפעמים אלו באמת היו דברים טריוויאלים כמו סוכר חום, או סוג הקפה שלי (יעקובס ירוק).

להיות מסוגלת להגיד לא לעבודות, כי אני רוצה למצוא עבודה שמוצאת חן בעיני ולא להתפשר כי הגרמנית שלי לא מספיק טובה או כי יש מעט מאד דברים שאפשר לעשות בלי תעודה בגרמניה.

להיות עצמאית ולא תלויה באנשים אחרים שידברו בשבילי ויכתבו בשבילי ויתקנו את מה שכתבתי, כי הגרמנית שלי לא משהו.

להסתובב עם חברות, לשבת בספונטניות לכוס קפה עם מישהי שפגשתי במקרה ברחוב ולא ראיתי בערך שנתיים, לבלות זמן איכות עם חברות ולא לדחוס חמישה אנשים ביום כי באתי לביקור קצר
לשבת במרפסת בפברואר ולהסתכל על השקיעה
להבין ולהיות מובנת. לא לחשוב ולתכנן מה אני אגיד הרבה לפני שאני יוצאת מהבית, רק בכדי להיות בטוחה שאני אומרת את הדבר הנכון
להיות שייכת
להיות פשוט אני

שקיעה מהמרפסת האחורית

אחרי שחזרתי ותוך כדי כתיבה הבנתי שיש דברים ששכחתי שהם חסרים לי. לכל דבר אפשר למצוא תחליפים (אין קפה טוב בגרמניה אבל יין טוב בפחות מ5 יורו לבקבוק יש בכל מקום) ובסופו של דבר מתרגלים לכל דבר. וכמובן שלכל דבר יש יתרונות וחסרונות. לא שהיה לי רע בגרמניה, רוב הזמן היה טוב, אפילו טוב מאד, אבל בשלב זה בחיי אני מעדיפה לגור בישראל.
לא תמיד פשוט לי לגור אצל ההורים שלי, אבל זה בלי ספק הכי טוב בתקופה הנוכחית. העזרה שהם נותנים לנו היא באמת מעל ומעבר וסביר להניח שלא תהיה עוד תקופה שבה נגור כ"כ קרוב או שנפגש על בסיס יומיומי ושאני אוכל להושיט יד ולעזור בבית ובעסק של אמא שלי.
אני מתגעגעת לשקט שלי (ולשקט בגרמניה בכלל בהשוואה למה שקורה בישראל) אבל כיף לי גם להיות מוקפת באנשים שאני אוהבת בבועה הקיבוצית השלווה.

חג אביב שמח

חג פסח שמח ואביבי שיהיה לנו
הכי אני מחבבת אותו במשמעות של לצאת מעבדות לחירות

להתרגל מחדש

לעבור לארץ אחרת זה לא פשוט בכלל ודורש הסתגלות למקום החדש עם המנהגים והכללים החדשים, אבל גם חזרה למקום ממנו הגעת היא לא קלה בכלל.
רק שלוש וחצי שנים הייתי בגרמניה, אבל להרבה דברים צריך להסתגל מחדש.
ויש הרבה דברים לארגן, עבודה ודירה זה הבסיס כמובן. מחירי הדירות בת"א הכפילו את עצמם בתקופה הזאת, המשכורות ממש לא. שעות העבודה התארכו בהרבה מקרים. כאילו 9-17:30 לא מספיק ארוך אז בהרבה משרות שעות העבודה נמשכות עד 18 (עם ציפייה לשעות נוספות על חשבון העובד, כמובן) ויש מקומות שאפילו מקדימים את שעת ההתחלה ל8 בבוקר, כלומר 8-18:00. ואחרי זה סילבן שלום מציע לעבור ל4 ימי עבודה...
בכלל, צריך להתרגל מחדש למחויבות הטוטלית הנדרשת למקום העבודה ולחוסר הנכונות לקבל שלמועסק יש גם חיים משלו. שאלה לדוגמה מראיון: את לא לומדת או משהו אחרי הצהריים? אין לך איזה שהן מחויבות, נכון? יופי.
טוב, לא שזה לא ככה בכל מקום, קפיטליסטי או קומוניסטי, אבל אין ספק שבישראל זה מוקצן מאד.

צריך להתרגל מחדש למחירים. הכל נראה לי יקר ואני מחלקת ב5 בכדי להשוות לגרמניה (שם, בהתחלה, הכפלתי ב5 בכדי להשוות לישראל) ויש דברים יקרים בלי פרופורציות לכלום, כמו מחירי התה למשל. הכל גם הרבה יותר גדול מבגרמניה, כמובן.
ויש חוברות מבצעים, וקופונים וקבוצות רכישה אפילו לחומוסיות. הכל בכדי לחסוך ולקבל את המחיר הטוב ביותר (או לחילופין, לא לצאת פריירים ולקנות המון דברים "שיהיה" ולא כי צריך).
דווקא הירקות והפירות לא יותר זולים ברוב המקרים ביחס לגרמניה, כמו שנהוג לחשוב, אבל אין מה להשוות מבחינת הטעם. בוודאי עכשיו כשרוב הפירות מגיעים מהמטעים שבאזור הקיבוץ.

יש גם דברים קטנים ולא חשובים בעליל שצריך להתרגל אליהם, סוג השמפו והמרכך, למשל, משחת שיניים ושאר מוצרי קוסמטיקה שעד שהתרגלתי אליהם בגרמניה, עכשיו צריך למצוא מחדש כאן. הבעיה: הריחות של הכל נורא חזקים. יוצאים מהמקלחת ומריחים כמו סלט פירות בערך.

צריך להתרגל לא למחזר. למי שלא יודע, בגרמניה מפרידים את הזבל באדיקות דתית ממש, יש פח לכל סוג זבל, הוראות מפורטות ולוח איסוף שנתי. כאן אני עדיין מנסה להבין מה עושים עם בקבוקים מזכוכית שאין עליהם פיקדון...

והביורוקרטיה... לא ממש להסתגל אלא יותר להכיר את המערכת. לפני שנסעתי הייתי בן אדם רגיל שלא ממש מתעסק בעניינים של ביטוח לאומי, משרד הקליטה ובתי חולים. עכשיו אני כן, לצערי. אחד הדברים שלמדתי הוא שכל פקיד ייתן תשובה אחרת. רובם נחמדים מאד, אבל לא מסוגלים לעזור בכלל. בזבוז זמן. במיוחד כשכל ביקור בבט"ל דורש התארגנות מיוחדת כמקובל בפריפריה וכשאוחזים בבן זוג שתקועים לו ברזלים ברגל. 4 ביקורים, עד שהגענו לפקידה הנכונה שמגישים לה את הטפסים הספציפיים ההם. קצת יותר עד שהבנו שהרופא המומחה מבית החולים נותן המלצה בלבד והרופא ה(טוב לא משנה מה הוא, אבל אין לי הרבה דברים חיוביים להגיד עליו) מקופת חולים הוא זה שקובע.

וצריך להתרגל מחדש לאנשים ולמשפחה שלך, בעיקר אם גרים אצלם/איתם (תלוי את מי שואלים (-;)
שלוש וחצי שנים גורמים לך לקבל מקום חדש במרקם המשפחתי, עכשיו צריך למצוא מחדש את המקום שרוצים ורצוי.
צריך להדוף שאלות חטטניות (דווקא לא מצד המשפחה הקרובה) מאנשים שמרגישים חופשי לחטט בחיים האישיים של העומד מולם.
ההורים שלי נותנים לנו את כל מה שהם יכולים ואין לנו תלונות לרגע. זה לא אומר שהכל דבש. לפעמים קשה ואנחנו רוצים כבר בית משלנו. לפרוק ארגזים ולסדר הכל במקום.
רציתי נורא שתהיה לנו דירה בת"א לפני פסח, אבל זה כבר לא ריאלי, אולי עד שבועות.
אני משתוקקת לפינה משלי, לשקט נפשי, ליציבות ולחוסר תלות באנשים אחרים.

אה כן, בגרמניה היינו רק שנינו, עם כל המשמעויות של זה
עכשיו יש המון אנשים מסביבנו
זה טוב, אבל צריך להתרגל...

מה שאני רוצה זה לקום בבוקר
ולחשוב על משהו יפה
מה שאני רוצה זה חיים נורמליים
כמו כולם או מה שזה לא יהיה 

החודש החולף: מרץ 2011

ימי חורף אחרונים באזורינו

בדיוק נפער פתח בעננים לקרן שמש מעל החרמון הלבן

במרכז העניינים
מחפשת עבודה. זה אומר שחלק נכבד מהזמן החודש ביליתי בנסיעות למרכז ותודה לאחותי על האירוח הלבבי :-)
נתקלתי בשאלות שלא יאומנו (למשל על תכניות הילודה שלי), בזבזתי הרבה זמן וכסף על נסיעות ועדיין לא מצאתי את העבודה שאני רוצה בשבילי לשנים הקרובות. את אלו שרצו אותי, אני לא רציתי. עבודות שהיו מלהיבות אותי לפני כמה שנים, כבר לא עושות לי את זה היום. אני רוצה עבודה שלא תגזול ממני את כל החיים (כמו זו האחרונה למשל) ושתשאיר לי זמן לחיי פנאי, זוגיות ואף משפחה אם מסתכלים בראייה ארוכת טווח.
הנסיעות לת"א מאפשרות לי גם מפגשים עם שתיים מאחיותיי ועם חברות וזה כיף גדול.
את החודש סיימתי בהתקררות רצינית ובעייפות טוטלית וגם בקבלת החלטה שלילית לגבי מקום עבודה שרצה אותי וגרמה לי להבין יותר מה אני רוצה ממקום העבודה העתידי שלי.
לפי הרופא שניתח את האיש, סיכוי טוב שבביקורת הבאה, מיד אחרי פסח, יקבע תור לניתוח להוצאת הברזלים. האיש כבר מתכונן לחיים שאחרי באימוני פיזיותרפיה מפרכים.
הרבה ביורוקרטיה היתה גם החודש, כמויות הטפסים שמילאנו שוות ערך ליער גשם לא קטן. אני מקווה שיצא מזה משהו.
לפני כמה ימים הדיסק און קי שלי עליו שמורים כ15 ג'יגה עם תמונות, שירים ומסמכים חשובים ושקניתי במיטב כספי שבק חיים וכרגע אני מנסה לשחזר דברים. הסטיק הזה הוא הגיבוי להמון חומר. חלק ממנו שמור על הזיכרון החיצוני שפחות נגיש כרגע, מה שאומר שלרוב מה שנכנס לשם אחרי שחזרנו לישראל, אין גיבוי וזה עצוב כי היו שם תמונות נהדרות ורשימת הספרים שלי שמכילה את כל הספרים שקראתי בשלוש השנים האחרונות פלוס הto read list שלי ושנעלמה. מבאס.

היה גם פורים, שלא ממש חגגתי, אבל כן החלפנו בין כמה חברות משלוחי מנות, זה השווה מאד שקיבלתי ממדריד

וזאת התחפושת הכי שווה שראיתי השנה

ספרים
בתו של שומר הזיכרון - שיעמם אותי נורא, דילגתי לסוף וגם אותו לא קראתי עד הסוף.
ערבים רוקדים - סייד קשוע. אוהבת את סייד קשוע וגם את הספר הזה שרציתי מזמן לקרוא (בקרוב הסרט)
P.S I Love you - ספר בנות חביב שקראתי באנגלית בכדי לתרגל את האנגלית החלודה שלי.

סרטים
נאום המלך - סרט טוב עם שחקנים טובים שאני אוהבת
ראינו גם את כל העונה החמישית של 'איך פגשתי את אמא', כרגיל קורעת מצחוק, בפרק שאמא שלו מתחתנת הייתי על הרצפה מרוב צחוק, אבל גם גורמת לפעמים לחשוב. (העונה ה6 היתה על הסטיק, אגב)

תכניות לעתיד
אין הרבה שינוי מחודש קודם :-)
למצוא עבודה טובה ומתגמלת בשבילי
לפתור עניינים ביורוקרטיים
להפגש עם חברות
לסדר כל מיני דברים בבית וכאלו שמאוחסנים כבר שנים אצל ההורים שלי.
לעבור את פסח בשלום

עוד תמונה שניצלה במקרה מימי החורף האחרונים בנחל ליד הקיבוץ

הפלגה אחרונה/ זיגפריד לנץ

המגורים בגרמניה גרמו לי להתעניינות מיוחדת בספרות גרמנית. אני אוהבת לקרוא ובעיני חלק מההשתלבות בתרבות הוא להכיר את הסופרים שלה. מטבע הדברים לא קל לי לקרוא בגרמנית. יש המון ניואנסים קטנים ומשחקי מילים וביטויים וסלנג שהם חלק מהשפה ושקשה למצוא במילון. שלא לדבר על הסופרים הנחשבים ואלו שרוצים להיות כאלה שכותבים במשפטים בלתי נגמרים ואני צריכה לחפש 'נקודות אחיזה' במשפט, איפה הפעלים? למה היחסות מתייחסת? ועוד דברים שלומדי הגרמנית יכולים להזדהות איתם :-)
הפיתרון הקל (יחסית, בהנחה שיש חנות ספרים בעברית בקרבתכם) הוא לקרוא ספרות גרמנית שתורגמה לעברית. כמובן שזה מצמצם בהרבה את האפשרויות אבל החדשות הטובות הן שיש יותר ויותר ביקוש לספרות גרמנית בישראל ויותר ויותר תרגומים. בכל מקרה זה עדיף מכלום ונוח הרבה יותר.

לפחות 10 מספריו של זיגפריד לנץ תורגמו לעברית (קשה לתת מספר מדויק, כי הוויקי לא כולל למשל את הספר 'מחלקת אבדות' שתורגם, ספריו הוצאו בהוצאות שונות ובכלל קשה למצוא עליו מידע רב בעברית), הוא נחשב לאחד הסופרים המוכרים יותר בגל הספרות של אחרי מלחמת העולם השנייה, מה שנקרא בגרמנית Nachkriegs- und Gegenwartsliteratur.


לפני שנה בערך קראתי את הספר 'מחלקת אבדות' שהיה בסדר, אבל התקשיתי לראות את המופלאות שבספר, לפי סקירות שקראתי עליו, אולי כי אף דמות לא ממש נכנסה לי ללב או גרמה לי להזדהות עימה. ב'הפלגה אחרונה' הסיפור שונה לחלוטין.


כריכה אחורית
סיפורו המרגש, העצוב והיפה של נער שהתוודע מוקדם מדי אל האסון והשכול, וניסה, ולא הצליח למצוא את דרכו בחזרה אל המציאות ואל החיים. הסיפור מסופר מפיו של נער מבוגר ממנו, שחלק עמו את חדרו שנים אחדות, ולאחר מותו הוא מבקש לפענח, באמצעות החפצים שהשאיר אחריו המת, את סוד חייו ומותו. מלאכת הגילוי והזיכרון הרגישה של המספר הצעיר חושפת אט - אט את אישיותו הפגיעה, העדינה, השובה את הלב, של הנער המת, על רקע ילדות שקשורה לבלי הפרד בהווי השוקק חיים, פעילויות והרפתקאות של נמל גדול ומספבותיו - נמלה של העיר המבורג. יצירת מופת חדשה של אמן הסיפורת הגרמני הידוע בן זמננו.


הסיפור העצוב הזה נכנס מתחת לעור, למרות שברור לקורא כבר מהכריכה האחורית שזה לא יגמר בטוב, עדיין, בעיני הסיפור קורע לב. כ"כ קורע לב שמצאתי את עצמי בוכה לעיתים קרובות במהלך קריאת הספר.
אולי  כי הייתי בתקופה רגישה בחיי... 
הסיפור מאד ריאליסטי ואפילו יומיומי בתיאורים שלו. סיפורו של ארנה מסופר באמצעות חפציו האישיים, חלקם סתמיים למתבונן מבחוץ ועולם ומלואו בשביל הנער ובשביל מי שנשאר אחריו. המספר מצייר תמונה שמאפשרת כמעט לגעת במדף הספרים שלו, בשמיכה ובמיטתו. 


אזהרת קריאה: מדובר באחד הספרים היותר עצובים שקראתי (אם לא ה-, כמו שנהוג לומר במקומותינו) ולא מומלץ לאנשים עם נטייה לדיכאון ולמי שלא יכול לראות חיות משוטטות בלי לקחת אותן הביתה, כי הילד הזה הוא קצת כמו כלבלב רחוב עזוב ביום חורפי במיוחד.
עוד משהו, בניגוד למה שכתוב בכריכה האחורית, לא מצאתי את ההווי שוקק החיים של נמל המבורג, יותר אורח החיים של משפחה שחייה קשורים בנמל ובספינות.
יחד עם זאת, כן ממליצה על הספר שנכנס לי, כאמור, מתחת לעור


הפלגה אחרונה, הוצאת עם עובד, 2002, 149 עמודים.
תירגום: מגרמנית - יונתן ניראד. 
בגרמנית (ואני חושבת שהוא בר קריאה בגרמנית) הספר נקרא: Arnes Nachlaß

**כתבתי את הרשומה הזאת לפני שבוע בערך והיה נראה לי לא מתאים לפרסם אותה ערב פורים.
אז טוב שהיא נשארה זמינה לימים שאני חולה ובקושי יש לי כול ללחוץ אנטר לשליחת הרשומה :-)

טיול לנחל ראש פינה

אמנם הטיול והתמונות היו כבר לפני חודש בערך, אבל המקום מומלץ תמיד.

בשבת אביבית אחת קפצנו לשם, אבא שלי, אחותי ואני. למרות שמדובר בנסיעה קצרצרה, אף אחד מאיתנו לא ביקר שם בעשור האחרון (לפחות) למרות שלראש פינה אנחנו מגיעים די הרבה.

נחל ר"פ קרוב מאד לאתר השחזור ולר"פ העתיקה על שלל בתי האוכל שלה. הפעם וויתרנו על הביקור מפאת עייפותו של אחד מאיתנו :-)

עד הכניסה לנחל עצמו יש כביש רחב, לידו זורם הנחל, יש ספסלים והרבה עצים וצל, זה החלק שנגיש לנכים (בהנחה שבכל זאת מדובר בעלייה) אח"כ כבר בעייתי מאד.

פריחת השקדיות רק החלה (אז) והיו גם כלניות ורקפות והרבה ירוק מסביב

הרבה מטיילים לא היו, אלא שכן עשו פיקניק נחמד והילדים שיחקו במים וניסו לחסום את הזרימה בעזרת אבנים.

היו גם כאלו שטיילו ממש בשביל המסומן 

אח"כ המשכנו למצפה בארי גם כן בראש פינה 'למעלה'.
בצירוף מקרים מוזר בדיוק באותו היום הזכיר מישהו באחד הפורומים שאני גולשת בהם את הפיגוע הזה בו נהרג בנו.

 איפה נגמרת ראש פינה ומתחילה חצור הגלילית?
השאלה השווה מליונים - ההפרש בין בתים סמוכים (בתים?? ווילות) המשתייכים לרשות מוניציפלית אחרת.

 שתי תמונות שאני אוהבת במיוחד:

פרת משה רבנו בשיח רוזמרין פורח

לבלוב חדש בגזע עץ זית עתיק 

הפוסט מוקדש לזכרה של קרן אור בת ראש פינה שלמדה איתי בתיכון ונפטרה בפתאומיות ב23.02;-(

החודש החולף: פברואר 2011

שקדייה פורחת בהרי נפתלי

(ליד צומת כ"ח)

הגיע הזמן לחזור לשגרת העידכונים, אח"כ הדברים פשוט נשכחים

במרכז העניינים:
התחלתי לחפש עבודה, במרכז, כלומר, ת"א רמת גן, גבעתיים. אני מחפשת בעיקר עבודה שתהיה לי נוחה ועם משכורת טובה.
עד עכשיו הראיונות לא היו ממש מוצלחים, הייתי בארבעה או חמישה וואף אחד מהם לא היה *ה*מקום, בטח לא מבחינה כספית ובטח לא כששואלים אותי על תכניות הילודה שלי. כן, זה לא חוקי וזאת חוצפה אבל שמירה על טאקט ומרחב אישי הן לא בדיוק תכונות ישראליות נפוצות.
החלק הטוב הוא שהנסיעות לת"א מאפשרות לי להיפגש עם חברות ולהשלים שעות של ביחד. ממש ממש כיף.
האיש עדיין עם ברזלים על הרגל, מקפץ לו עם קביים ברחבי הקיבוץ משמש אוזן קשבת לשכנים ואטרקציה לילדים קטנים.
בביקור החודשי אצל ד"ר לרנר הוא כיוונן לו קצת את הברזלים עם מפתח 10, כזה רגיל לפתיחת ברגים. בעיני זה מוזר ומרתק, יש מי שרואה את זה כזוועה ולא יכול להסתכל או לשמוע על זה. מבחינתי, אחרי שראיתי את הרגל השבורה, הכל שטויות. קיבלנו גם את כל צילומי הרנטגן על דיסק שמראים התקדמות מאד יפה במצב הרגל. אני חושבת שהוא מסתכל על הצילומים כל יום מאז :-P
נפגשתי עם חברה שעד עכשיו היתה ווירטואלית והיה כיף להכיר במציאות, כמו גם שני חברות שמזמן הפכו ללא רק ווירטואליות.
קצת לפני הפגישה ההיא נפגשתי לגמרי במקרה באמצע גבעתיים בחברה מהעבר שהתרחקנו בעקבות המעבר לגרמניה והיה ממש כיף לפגוש אותה, לשבת בספונטניות על כוס קפה ולהתעדכן בקורות אותה ואת החברות המשותפות שלנו (חלק מהחדשות ממש לא משמחות, לצערי).
וגם התרגשתי עם חברה שבישרה שהיא עומדת להתחתן ממש בקרוב ‎♥

איפה הייתי ומה עשיתי
טיילנו די הרבה באזור, הפריחה בשיאה עכשיו וכיף לגור בקרבה לטבע, רק לצאת ולהסתכל מסביב. יש הרבה תמונות שאני רוצה להעלות אבל פשוט לא מספיקה. אני מאד נהנית לצלם אבל שוכחת שהאור הישראלי הרבה יותר קשה מזה הגרמני, אם שם חשוך מדי פה מואר מדי.
קיבלנו מאחותי שובר לארוחת בוקר זוגית וניצלנו אותו בקפה גרג בראש פינה, היה נחמד, לא משהו יוצא דופן, אבל פינוק חביב וזמן איכות עם האיש. באופן כללי זה המקום המועדף עלינו באזור, בגלל הנגישות לאיש עם הקביים וגם הקפה לא רע.
אמנם זה היה לפני חודש אבל בכל זאת, אכלנו המבורגרים בארבורגר בצומת הגומא והיה ממש שווה. טרם הספקנו לבקר באגאדיר (דחיית סיפוקים זה אנחנו) או בשאר היכלי הבשר התל אביביים, אבל זה היה מתחרה ראוי.
לא עשיתי קניות של ספרים ושל בגדים בסוף עונה וזה ראוי לציון לדעתי. אני עומדת יפה בהחלטה לא להוסיף עוד רכוש עד שלא נעבור לדירה משלנו ועד שאחד מאיתנו לא יחזור לעבוד. מה גם שקיבלתי המון בגדים שווים מאחותי ויש בבית, אצל אחיותי ובספרייה הקיבוצית הרבה ספרים שלא קראתי ובכלל אין מקום בבית לעוד דברים.

ספרים
אני אנסה להכניס את כל מה שקראתי לאחרונה
החיוך האטרוסקי - חוזה לואיס סמפרדו, ספר נהדר מומלץ מאד.
גאווה ודעה קדומה - ג'יין אוסטן, חזרתי לספר אחרי שנים בתרגום של עירית לינור, זכרתי אותו כספר קולח ובתרגום הזה הוא ממש לא וחבל.
הפלגה אחרונה - זיגפריד לנץ, ספר עצוב נורא. טוב, אבל עצוב ועוד תהיה רשומה בעניינו.
נוף עם שלושה עצים - יהושע קנז, ציפיתי להרבה יותר מהספר הזה ודי התאכזבתי וגם הסוף עם החתול היה אכזרי ונוראי בעיני, גם אם הוא מתאים לסיפור ולמה שהסופר רצה להעביר. קצת כמו ספר לשיעורי ספרות בתיכון.
חוקי מוסקבה - דניאל סילבה, ספר ריגול/מתח די סטנדרטי ואפילו פחות. הסופר נחשב ליורש של ג'ון לה קארה, אבל באמת שלא הבנתי למה. האיש קרא ספר אחר שלו באנגלית ואמר שהיה נחמד.

סרטים
שרק 4 - מצחיק ומצוין
לא מספיקה לראות הרבה סרטים (או סדרות), בטח לא את כל מה שאני מורידה או רוצה לראות

תכניות למרץ
להמשיך לחפש עבודה ובשאיפה למצוא עבודה מתאימה בשבילי.
להמשיך לסדר עניינים ביורוקרטיים ולמצוא את הכוח להתעסק בהם, כי אין ברירה וחייבים.
לטייל באזור ולנצל את הזמן לפני שאני מתחילה לעבוד לפגישה עם חברות.

החיוך האטרוסקי / חוסה לואיס סמפדרו

אני אתחיל הפעם מהסוף, מזמן לא נהניתי כ"כ מספר.


לא חושבת שהייתי ניגשת אל הספר הזה אלמלא אחותי הביאה לי אותו לקריאה עם המלצה חמה. קראתי, צחקתי ובכיתי. מסוג הספרים ששואב אותך לתוך העולם המסופר ואפשר להזדהות ולחמול על כל אחד ואחד מהדמויות בספר.


כריכה אחורית:

איכר זקן וחולה המתגורר בכפר קטן בדרום איטליה נאלץ לעבור לביתם הבורגני של בנו וכלתו במילאנו לצורך השגחה רפואית. הוא מתעב את החיים בעיר הצפונית המנוכרת שהשמים בה אפורים והאוכל תפל, אבל דווקא כאן הוא מוצא שתי אהבות אחרונות- אהבת אישה ואהבת סב לנכדו הפעוט.

הקשר עם האישה והילד מעניק לימיו האחרונים של הזקן משמעות חדשה לגמרי; מתברר שיש בידו עוד זמן ללמוד לקח חשוב על שלמות ועל שלווה, ומתברר שגם סיפור העוסק בימיו האחרונים של האדם יכול להיות סיפור חניכה מלא רוך, הומור, חושניות ורגש.

חוסה לואיס סמפדרו נולד בברצלונה ב-1917. הוא נחשב לאחד הסופרים הספרדים הגדולים של זמננו.

מספרדית: עינת טלמון הוצאת כתר, 286 עמודים.

סלווטורה איכר 'מפעם' נאלץ, מסיבות שמתגלות במהלך הספר, לעבור לגור במילאנו עם בנו וכלתו. המגורים המשותפים הם התנגשות בין שני דורות, שני עולמות, השקפות שונות וכביכול נדונים מראש לכישלון. ברונו, הילד, הוא החוט המקשר בין כולם. אבל לא רק הוא, גם תאוות החיים הבלתי מתפשרת של סלווטורה הזקן.

בסיפור ההווה נשזרים גם זיכרונותיו של הזקן מן המלחמה ותולדות קלבריה בדרום איטליה אזור מגוריו של סלווטורה.

הכריכה עצמה לא היתה מושכת אותי לקנות את הספר, אבל אחרי שקראתי אותו, אני חושבת שהיא מתאימה לו מאד.

עוד ביקורת שיש לי היא שבספר עצמו לא מוזכר מתי נכתב הספר, ומכמה דברים שהוזכרו בו (אין ממש אקטואליה שם) חשבתי שלא הגיוני שהוא נכתב בשנים האחרונות ואכן הספר נכתב ב1986. מזל שיש וויקיפדיה בספרדית.

כמו שכתבתי בפתיח, מומלץ מאד. הספר הזה עזר לי להתגבר על משבר הקריאה של התקופה האחרונה.

למען האמת רציתי לכתוב קודם על ספר אחר, אבל בגלל שוולנטיינ'ס היום והספר ההוא מאד עצוב, חשבתי שזה יותר מתאים, כי יש בו כ"כ הרבה אהבה, למשפחה, לנשים, לאנשים ולמקום.

פרק ראשון מהספר

חורף ישראלי

חורף ישראלי הוא חורף כייפי. גם אם יורד גשם וקר, ברור שתוך כמה ימים השמש תצא ותהיה הפוגה מהאפור והרטוב.
מסביב הכל ירוק ורענן ובכל הזדמנות שיש לנו אנחנו מנסים לצאת ולטייל בסביבה.
למזלנו, את תקופת ההחלמה אנחנו מבלים בקיבוץ בגליל והטבע מקיף אותנו. הרי הגולן מצד אחד, הרי נפתלי מצד שני והירדן במרחק הליכה (לפחות בתיאוריה, כרגע זה לא ממש אפשרי לאחד מאיתנו:)
ימי הגשם האחרונים הביאו את הנחל ליד הקיבוץ לידי זרימה. זה לא עניין של מה בכך. בכל פעם שיורד גשם שואלים את עצמם בני הקיבוץ (גם כאלו שכבר מזמן לא גרים כאן) האם הנחל זורם ומקפידים להתעדכן באתר הקיבוץ בכמות המ"ל שירדה ובחישובי ההסתברות שגם החורף הוא יזרום. ברגע שמגיעה הידיעה שהוא אכן זורם (גם אם מדובר בזרימונת קטנטונת) מיד ישנה 'עליה לרגל' לשם. ברגל, באופניים ואפילו בקלנועית (וגם ברכבים כמובן) כולם מגיעים לשם.
היום יש שם גשר עילי שהנחל זורם תחתיו ועליו יש שלולית גדולה להנאת הקטנטנים. פעם היה מן מעבר מבטון עליו, וכאש הנחל זרם בחוזקה, היתה נחסמת התנועה לכל כלי רכב שהם לא טרקטור (ולפעמים גם להם). לנו הילדים חציית הנחל היתה משולה לחציית נהר ענק וכיף ענקי להשתולל בפנים עם מגפים, להרגיש את זרמי המים ולאסוף ראשנים.
גם היום, כשמושגי הגודל שלי על נחלים ונהרות השתנו, עדיין ללכת לשם לראות את הנחל זורם זאת חובה פנימית.

תחילת פברואר 2011

בתחילת מרץ 2009 - לשם השוואה

הירדן - פברואר 2011

שדות ירוקים ורמת הגולן ברקע

מבט אל החרמון

נטיעות חדשות

שורות שורות של נטיעות

התחלת הפריחה (עצי תפוח אני חושבת)

עוד שבועיים-שלושה והכל יהיה פורח

חפש אותי - זוג עגורים ללא להקה

מתכוננים למנוחת לילה

שקיעתה של השקיעה

8 שבועות

לפני 8 שבועות (או חודשיים ויומיים, תלוי איך סופרים) חזרנו לישראל.
הזמן, כמו הזמן, לא עוצר או מחכה והוא רץ, גם אם אנחנו עומדים במקום. או מתקדמים מאד לאט.
בזמן הזה האיש 'הספיק' לשבור את השוק (וגם את השוקית) לעבור ניתוח לפני 36 ימים (אם מישהו מתעקש לספור) ולהתרגל, איכשהו, לחיות עם ברזלים על הרגל.
כל הסיפור הזה מצריך סבלנות, המון סבלנות.
הוא מוגבל בתנועה (הולך עם קביים) ולא יכול לעשות הרבה דברים שנראים טריוויאליים וגם אלו שכן דורשים התארגנות, מאמץ והרבה זמן. האיש שייך לאנשים העצמאיים, אלו שאוהבים לעשות הכל בעצמם, אז בשבילו זה מתסכל מאד שהוא צריך להסתייע בכל דבר במישהו.

ה-קונסטרוקציה בשיטת אליעזרוב (כמה ימים אחרי הניתוח)

למעשה המצב בינינו התהפך, אם בגרמניה הוא עשה את כל הדברים בשבילי, עכשיו אני זאת שדואגת לו וכל העניינים הביורוקרטיים הם באחריותי. ומי שעובר לארץ אחרת יודע, יש המון ביורוקרטיה לסדר...
בתקופה הזאת אנחנו גרים אצל ההורים שלי, מצד אחד הקלה גדולה ותמיכה ענקית מצידם מצד שני לא פשוט לגור אצל ההורים/החמים לעתיד. הרבה סבלנות נדרשת (משני הצדדים). צריך להתרגל מחדש להרבה דברים, להכיר מחדש את ההורים, להתמודד עם היחסים בינינו, להכיל ולקבל. כמעט 20 שנים מאז שגרתי עם ההורים בפעם האחרונה ואין ספק שנהניתי מהמרחק. כשמגיעים לסופ"ש, אין צורך להתמודד עם השגרה היומיומית, עם דברים קטנים שאפשר 'לבלוע' או להעלים עין כשלא מתראים על בסיס יומי. בקיצור, מגורים עם ההורים הם סדנת מודעות/התפתחות נהדרת, פתאום המקור להרבה מהתנהגויות שלי מובן...
התקופה הזאת מזמנת גם התמודדות זוגית מסוג אחר, אינטימיות אחרת, עוד מדרגה.
כיף לי שהאיש מסתדר עם ההורים שלי ומכבד אותם, לא שחשבתי שיהיה אחרת, עדיין נחמד לי לשמוע אותו מדבר עם אבא שלי או עוזר לאמא שלי במשהו.
אבל הקשיים האלו מובנים בעיני, בכל זאת ארבעה אנשים שהיו רגילים לחיות לבד בדרכם ועכשיו פתאום להסתגל לחיות עם אנשים שהם לא ממש מכירים, גם אם רוצים ואוהבים זה לא תמיד עובר חלק. מזל שיש לי אותו לאזן ולהחליק את הדברים ולהזכיר לי לקחת אוויר ולקחת מרחק ושאני לא צריכה לספר תמיד את דעתי :-) בשורה התחתונה, אני שמחה שהמשפחה שלי היא המשפחה שלי, עוזרת, מסייעת ותומכת ופשוט שהיא כזאת.
המצב הזה לא פשוט לי, לא אוהבת להיות צריכה לקבל עזרה ומבאס אותי לבקש אותה. הרבה פעמים לוחץ לי ומחניק לי והייתי שמחה להתעורר מהסרט הזה, אבל זאת המציאות. וגם כאן נדרשת סבלנות לחכות שעניינים שהיו צריכים להסתדר יסתדרו לאזור את הכוחות להניע את המציאות ולהמשיך הלאה. אז אני מתחילה לחפש עבודה ובעקבותיה גם דירה במרכז.
עם כל כמה שנחמד לנו כאן, אני עוד לא מוכנה לחיי הכפר.