כי אי אפשר חודש בלי אף רשומה

אז סיכומון קצרצר לשנה החולפת.


אם יש משהו שהשנה האחרונה הוכיחה לי, זה שתמיד יכול להיות יותר גרוע. השנה הזו בהחלט לא תיזכר כאחת הטובות ביותר, הרבה תסכולים ואכזבות.

באמצע/סוף השנה התחלנו לגלגל את רעיון החזרה לישראל וכשהחלטנו זה קרה די מהר ובאמצע נובמבר חזרנו. בינתיים נחמד לנו כאן, למרות שהבחור שבר את השוק ומקורקע לבית, מה שגורם לנו לדחות את תכניות המעבר חזרה לת"א בכמה חודשים.

בתקופה הזו, בה אנו גרים אצל ההורים בקיבוץ, היא הבנתי שאולי בכל זאת יש סיכוי מתישהו בעתיד שנגור בקיבוץ. מי שמכיר אותי יודע עד כמה זה שינוי משמעותי מבחינתי. עד עכשיו זאת בכלל לא היתה אופציה מבחינתי. ובטח ובטח שלא מבחינתו שהחיים בכפר נראו לו כמו עונש קשה במיוחד.

השנה כבר התכוננו לאבד את סבתא שלי בעקבות גילוי גידול סרטני בבטן, אבל היא הפתיעה ובגדול. לא רק שהיא התאוששה במהירות מפתיעה יחסית לגילה היא גם חזרה להתעניין יותר בעולם ולצאת מהבית. בתחילת השבוע היא התעקשה ללכת לברית של הבן של בת דודתי שנערכה בבית הכנסת הסמוך.

הורדתי 7 ק"ג במהלך החודשים האחרונים, הרבה יותר ממה שרציתי ותכננתי. כנראה שלאכול את הלב זו דיאטה לא רעה בכלל :-) גם הליכה על הריצון עזרה בעניין וזה אפילו לא נורא כל כך (בעיקר אם יש משהו מעניין לראות).
חזרתי לתרגל יוגה בצורה רצינית ואני כבר מחכה בקוצר רוח לחזור שוב פעם לשיעורים, הפעם בעברית.

הרבה תכניות יש לי לשנה הקרובה, בראשן לבנות את החיים שלנו מחדש בישראל, למצוא דירה, עבודה וכל מה שקשור בזה וגם לחדש קשרי חברות שקצת התמסמסו במהלך השנים האחרונות ולפתח את עצמי אישית, זוגית ומקצועית.
אני רוצה גם לכתוב יותר בבלוג, אולי אני אחליט על זמנים קבועים בכדי לחזור 'למוטב'. אין ספק שהריחוק הפיזי הקל על הכתיבה.
אה, וגם למצוא זמן להתחתן, מה שנמצא בתכניות שלנו כבר כמה חודשים.

והכי חשוב שנהיה בריאים, כי זה הבסיס להכל
כמובן שגם אושר, עושר, שמחה, אהבה, נחת, סבלנות והצלחה (לא בהכרח בסדר הזה) רצויים ומוזמנים בהחלט לקחת חלק בשנה הזאת :-)

שיהיה טוב ושרק לא יהיה יותר גרוע

נחיתה לא רכה

או, איך ברגע אחד הכל מתהפך מהקצה אל הקצה

לא באמת תכננתי לא לכתוב כ"כ הרבה זמן בבלוג, אפילו היה לי חצי פוסט בערך 'כתוב' בראש, על החזרה לישראל ולקיבוץ, אבל עשרה ימים אחרי שנחתנו בארץ, הבחור נפל מסולם ושבר את הרגל ומאז הכל סובב סביבו ורק היום אני מרגישה שנכנסנו לאיזו שגרה (גם אם זמנית) שמאפשרת לי לשבת בשעה יחסית מוקדמת מול המחשב, לחשוב ולכתוב.

אם לחזור ל12.11 היום שבו טסנו לישראל, שנראה כבר כ"כ רחוק, גלקסיה אחרת ממש, יום שאז נראה לי כאחד הגרועים בחיי. לא כ"כ בגלל החזרה עצמה לישראל, עם זה אני שלמה לחלוטין, יותר בגלל הדרך, הבידוק, הצ'ק אין (למרות שמנהל התחנה באמת עזר לנו ככל יכולתו), ביקורת הדרכונים, הכל, פשוט הכל. זה הסתכם בכך שהטיסה יצאה באיחור של יותר מחצי שעה, אני הייתי הסיבה העיקרית (יחד עם הבידוק הבטחוני הלא ברור) ולא, לא הגענו באיחור לשדה התעופה.

עוד קודם החלטנו שהשבוע הראשון יוקדש למנוחה אצל ההורים שלי ואח"כ נתחיל מחדש, הזהרנו את כולם מראש לא לשאול מה התכניות שלנו בשבוע הזה. היה כיף לחזור, לא ממש נחתנו בשבוע הזה, זה היה יותר כמו חופשה, פאוזה מהלחצים והאינטנסיביות של החודשים האחרונים. היה מאד חם, אז אפילו לא יצאנו יותר מדי לטייל באזור, שוטטות קצרה בשדות וחזרה למרפסת.

בשנה אחרונה ההורים שלי הרחיבו ושיפצו את הבית וזה מזל גדול בשבילנו, כי למעשה יש לנו יחידת דיור והבית גדול ויש מרחב נשימה, בניגוד לצפיפות שהיתה קודם. המזל הגדול הוא שההורים שלי חשבו על מה יכול להיות עוד כמה שנים, כך שהבית מותאם לכיסא גלגלים והליכון. אני צוחקת שכרגע האיש עושה הרצה לתכניות הבנייה.

ביום שלישי שעבר, האיש החליט לא להתעצל ולסדר את החלק האחרון של הסככה החדשה. רצה להפתיע את אבא שלי ולעזור לו, כי הוא עובד קשה ומגיע הביתה כשכבר חושך. אז הוא סידר את הכל ובא לשים ברגים, איבד את שיווי המשקל ונפל מהסולם. את כל 'המחזה' ראיתי מהחלון ורצתי החוצה, לראות איש שקט ורגוע שאומר לי שנשברה לו הרגל. מאיך שזה נראה, לא היה ספק בכך. תנוחה בלתי טבעית, כמו שאומרים. זה היה נראה זוועה. אם אני זוכרת נכון, הוא נפל אחורנית והצליח לתקן את עצמו וליפול על הצד, אולי אני טועה, בכל מקרה עד כמה שהשבר נורא, היה יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע. האזור שהוא נפל עליו היה פעם גינה והיום מכוסה בברזנט ועליו די הרבה אבנים.
אני ממש לא יודעת איך הוא לא צרח שם, גם במיון היו מופתעים מהרוגע של הבחור בהתחשב במצב. במקרה אמא שלי הגיעה הביתה באותו הרגע והזעיקה את האחות של הקיבוץ שהזמינה אמבולנס. היתה נסיעה נוראית לצפת, מיון, צילום, גבס, מחלקה, אשפוז, כמה צרחות שלו שהכאיבו לי נורא. כל צעקה שלו (את הרגל קיבעו, בהסכמתו,  בלי משכך כאבים) היתה כמו בוקס בבטן.
אחרי יומיים בבי"ח בצפת (משם יש לי הרבה סיפורים, אולי בהזדמנות, בכל מקרה המסקנה היא לא להשאיר את המאושפז לבד ) חזרנו לבית של ההורים שלי בקיבוץ, כשהרגל שלו מקובעת בחצי גבס עד אמצע הירך (כלומר החצי התחתון שלי הרגל מגובס ומעליו יש תחבושת אלסטית) ועם הוראה מפורשת להרים את הרגל למעלה, על מנת שהנפיחות תרד. מה שאומר שהוא יושב בכיסא גלגלים עם הרגל מורמת, כמעט ולא עצמאי וכל פעולה קטנה הופכת למבצע מורכב.
הספקנו לעלות לביקורת ובשבוע הבא כנראה שינתחו אותו לקיבוע השבר. היום שבו העליתי אותו לביקורת, היה אחד הקשים בחיי עד כה, אמרתי לחברה שאני מדביקה את הגיל הכרונולוגי שלי ומתבגרת בקצב מואץ בחודשים האחרונים ושבכלל זו הכנה טובה לילדים.
מצב הרוח שלי ושלו מתנדנד ואנחנו מנסים לשמור על אופטימיות, לחשוב, להבין ולקבל שזאת רק תקופה שתעבור ושהיה יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע.
יש מסביבנו הרבה אנשים שעוזרים ותומכים בנו, ההורים שלי כמובן, אבל עוד הרבה חברים וגם אנשים שבכלל לא ידענו שהם כאלה. יש גם את הנשמות הטובות שמשתתפות בצערי, לא יודעת למה אבל לא רק שזה מצחיק אותי, יותר קל לי עם תגובות כאלה מאשר עם אלו שרוצים לקבל ממני תשובות שאין לי (איך? למה? מה תעשו עכשיו?) ואלו שחופרים לי על איך אני מרגישה ומתמודדת (נפלא, נהדר, לא היה יכול יותר טוב. כאילו, מה נראה לכם??)
אז זה רע ומבאס, והביורוקרטיות לא נגמרות, ירדתי בשבוע הזה שני קילו בערך (לא ברור לי ממתי אני צריכה להכריח את עצמי לאכול) אבל, מה שהיה היה ואין טעם לחיות בעבר, אלא ללמוד לעתיד, לנסות לתקן ולנסות לשמור על השפיות והאופטימיות.

בקיצור, רק שלא יהיה יותר גרוע

החודש החולף: אוקטובר 2010

במרכז העניינים:
החלטות.
הציון שקיבלתי במבחן השפה לא הספיק לי ע"מ להתקבל לחוג לספרות גרמנית. אני חייבת לזכור לא לכוון גבוה מדי, בפעם הבאה, אלא למטרה יותר ריאלית.
זה בשילוב עוד כמה דברים עזרו לנו להחליט לחזור לישראל.
לצערנו, כפי שהתברר לנו אתמול, החזרה לא תהיה כמו שתכננו, אלא אחרת לגמרי. אני מקווה שלפחות הצלחתי להצחיק קצת את אלוהים עם התכניות שלי.

והיה גם סתיו. רשמית עדיין סתיו, אבל רוב העלים כבר נשרו והתחילה תקופת האפור והרטוב, ימים שלמים של גשם דקיק, כזה שלא מחייב ממש מטריה, אבל מציק במשקפיים.
בקרוב אני אעלה תמונות.

איפה הייתי ומה עשיתי
גם החודש, בעיקר בבית מנסים להתמודד עם ההשלכות ולהתכונן לעתיד בצורה הכי טובה שאפשר.

ספרים
קורות הציפור המכנית - ספר מוזר לחלוטין בעיני, לא יודעת אם אני אקרא עוד ספר של מורוקמי בקרוב.

ארץ פרומה - כריסטיאן קראכט, גם הספר הזה לא עשה לי את זה, היה טרחני בעיני.

מוזיקת המקרה - פול אוסטר, אני מאוהדי פול אוסטר וזה ספר די ישן שלו שאיכשהו עד עכשיו עדיין לא קראתי. לטעמי, יש הרבה נקודות דמיון ל'בלתי נראה', הספר האחרון שלו, אולי אם הייתי קוראת כרונולוגית ובזמן הנכון הדימיון הזה לא היה פוגע לי בחווית הקריאה.

הדלת - מגדה סאבו, מסוג הספרים שאני תמיד רוצה 'לנער' את הגיבורה שתקח את עצמה בידיים. לא ספר רע, אבל אם לא הייתי מקבלת ממכרה לא הייתי קוראת (הוא שכב אצלי כמעט שנתיים על המדף)

אורה הכפולה - אריך קסטנר, והפעם בגרמנית.


תכניות לחודש נובמבר
להגיע לישראל ולהתחיל מחדש

פרידה מברלין

והפעם לא מדובר על הספר של כריטופר אישרווד אלא על הפרידה שלי מברלין ומגרמניה.

הרבה דברים קרו בשבועות האחרונים, לי ולו ולשנינו ביחד שהביאו אותנו להחלטה שחוזרים לישראל.

אולי לתמיד, אולי להרבה זמן ואולי רק מנוחה קלה ונחזור בכוחות מחודשים לגרמניה, הכל יכול להיות והכל פתוח מבחינתנו, אבל בשלב הזה הכי נכון לנו לחזור לישראל, למשפחה, לחברים וכן, זה מרגיש קצת כמו לחזור הביתה.

חכמים וטובים ממני אמרו כבר ש'הבית' נמצא בדימיון שלנו ואי אפשר באמת לחזור 'הביתה'. יותר מזה, נצטרך להקים מחדש את הבית שלנו.

הרבה אכזבות ותסכולים היו מנת חלקי בשבועות האחרונים, גם מעצמי וגם מדברים שלא קרו כמו שרציתי ותכננתי. יותר מהכל אופיינה התקופה הזאת בבלבול וברגשות מעורבים. אבל אי אפשר לחיות כך לנצח וחייבים להחליט מתישהו.

את הרעיון לחזור (לפני כמה חודשים, אגב) הגה דווקא האיש, שכנראה הגיע לשלב שהוא מכיר אותי יותר טוב מעצמי ויודע עד כמה המשפחה חסרה וגם כמה קשה לי להיות במעמד הביניים הזה שלא מאפשר לי לעבוד או להתפתח בזכות עצמי כאן בגרמניה. בנוסף לכל אלו, הבירוקרטיה הגרמנית התישה אותנו.

שנינו יודעים שאם לא היינו חוזרים עכשיו, אולי לא היינו חוזרים אף פעם. כשעמדנו בצומת דומה לפני כשנה וחצי היה ברור לשנינו שנשארים, הפעם המצב שונה. הכל התנקז למעשה למקום אחד שבו החזרה לארץ נראתה הכי טובה ונכונה למצב שלנו כרגע. 

אז למה אני מרגישה שאני צריכה לתרץ את החזרה ולא עושה אותה בלב שלם?

אולי כי הדברים לא קרו כמו שרציתי, אולי כי הפרידה שלי היא חפוזה בלי יותר מדי זמן להפרד ולעכל את השינוי, למרות שהרבה פעמים שינויים כאלה הם מידיים ואולי כי בשבילי, בעצם, לא היתה אפשרות אחרת.

ואולי גם, כי כמו שהייתי צריכה להסביר לאלו שנשארו בארץ למה אני עוברת לגרמניה, עכשיו אני צריכה להסביר לאלו שכאן למה אני חוזרת, כשאלו וגם אלו לא ממש חושבים על האופציה האחרת כאופציה ממשית, טוב להם איפה שהם. ולי, לי  טוב בשני המקומות.

לא שאני באמת חייבת הסברים למישהו חוץ מלעצמי ואני יודעת שיש הרבה יותר אנשים ששמחים לקראת החזרה שלנו לישראל מאשר אם המצב היה הפוך.

למדתי הרבה בתקופה האחרונה ובכלל בשהות בגרמניה, הרבה על עצמי ועל חברות, ומה אני רוצה ולא רוצה בחיים. יותר מהכל התקופה האחרונה המחישה לי עד כמה האיש שלי הוא החבר הכי טוב שלי ושביחד (עם כל הקיטש שבדבר), ביחד אנחנו יכולים להתגבר על כל הקשיים. ועל חברות ווירטואלית שיכולה לפעמים להיות משמעותית ותומכת לא פחות (אם לא יותר) מחברות 'רגילה'.  אולי זה זמן טוב להודות למשפחה ולחברות שתמכו בתקופה הזאת ולהתנצל בפני כל מי שנעלמתי לו. איכשהו בתקופות כאלו אני מעדיפה הרבה פעמים להתכנס בתוך עצמי.

אז זהו, עוד שבוע בערך אני אנחת ישראל להתחיל פרק חדש בחיים. יהיה טוב. אין אפשרות אחרת.

וכך דבר אחד נסגר 
ובמקומו אחר נפתח 

*אני יודעת שיהיו דברים שאני אתגעגע אליהם בגרמניה, החורף הגרמני הוא בוודאות לא אחד מהם.

להיט בראש

אין כמו השלאגרים הגרמנים בכדי לקחת הפוגה מהמציאות היומיות. שירים קלילים וקליטים בעטיפה נוצצת וכל המרבה זהבים, פאייטים ופרחים הרי זה משובח. וכמובן אין לשכוח את השיער המתוקתק, בין אם מדובר על נשים או על גברים.
שירי השלאגרים הם סגנון במוזיקה הפופולרית במרכז וצפון אירופה, כשהארצות דוברות הגרמנית מובילות בראש (וגרמניה, כמובן בראשן). הסגנון הזה פופולרי מאד בגרמניה (או לפחות בחלקים גדולים של האוכלוסיה) ויש המון המון זמרים וזמרות ששרים בסגנון הזה.
כשחשבתי על ההקבלה הישראלית, הראשון שעלה לי בראש זה צביקה פיק עם 'ארטיק, קרטיב, שוקולד בננה' וגם שלישיית שוקולד מנטה מסטיק ובכלל שנות ה80, למרות שהז'אנר הזה היה  קיים עוד הרבה קודם.  אבל ככל שחשבתי על זה יותר אני חושבת שההקבלה הכי נכונה (נכון לימים אלו) תהיה המוזיקה הים תיכונית בסגנון קובי פרץ, משה פרץ, אבי פרץ ושיראל. (אני מקווה שאני לא פוגעת באף אחד מחובבי שני הסגנונות במיוחד בטליה ג., שלפחות מוזיקלית קשה לשמוע את ההבדלים בינהם).
לא מעט כסף מושקע בעטיפה נוצצת, מיתוג ותדמית המבצע/ת וכמובן בשירים הקליטים שברגע שמתעכבים לרגע על המילים, קשה שלא לפרוץ בצחוק (מיד כמה דוגמאות).
בשני הסגנונות המוזיקליים ישנם שירים ומבצעים ששורדים שנים על גבי שנים בתחום ולא מעט כסף זורם בתעשיות הללו.
בגרמניה, היכן שהורדת קבצי מוזיקה ותוכן אחר אסורה על פי חוק ואף נאכפת, עדיין קונים הרבה דיסקים ואפילו סינגלים (וכן, כן אפילו תקליטי ויניל שעושים קאמבק), כך שגם זמרים שאינם נחשבים לליגת העל, יכולים להתפרנס בכבוד מהמוזיקה שלהם.
לא מעט זמרות וזמרים מצליחים עברו לחיות מחוץ לגרמניה, למשל במיורקה, היכן שמזג האוויר הרבה הרבה יותר נוח.
אני וגם האיש שאיתי לא משתגעים על המוזיקה הזאת, בלשון המעטה, אבל קשה להוציא את השירים האלו מהראש.
אני נחשפת לאמנים בעיקר בכל מיני תוכניות אירוח או בישול למינהן (תודה לאל שבתחנת הרדיו שאני שומעת לא משמיעים שלאגרים) ומכירה כל פעם עוד זמר/ת שכולםםםם מכירים חוץ ממני (וגם מהאיש לפעמים).

אני מזהירה מראש, כל השירים בגרמנית וזאת ממש טעימה קטנה מחשש להרעלת סוכר.
מי שרוצה עוד מוזמן לאתר הזה או הזה או הזה, או לעשות חיפוש deutsche Schlager

ראשון מאתיאס ריים, עם השיר 'לעזאזל אני אוהב אותך', Matthias Reim - Verdammt ich lieb dich , אחד הראשונים שהכרתי כאן.
הקליפ משנות ה90 אבל הרבה מתיאס לא השתנה, רק השתבח עם הגיל. זה הלהיט הכי מצליח שלו. למעשה הוא כתב את השיר וניסה למכור אותו לאמנים אחרים, אחרי שהוא לא הצליח והקריירה שלו היתה די בשפל הוא הקליט את השיר והשאר הסטוריה. או היסטריה.

הפזמון כולל את המילים (בתרגום חופשי):
לעזאזל אני אוהב אותך!  Verdammt ich lieb Dich! 
אני לא אוהב אותך! Ich lieb Dich nicht! 
לעזאזל אני צריך אותך !Verdammt ich brauch Dich! 
אני לא צריך אותך !Ich brauch Dich nicht! 
לעזאזל אני רוצה אותך Verdammt ich will Dich! 
אני לא רוצה אותך !Ich will Dich nicht! 
אני לא רוצה לאבד אותך! Ich will Dich nicht verliern!

Matthias Reim - Verdammt ich lieb dich 1996 (1990)

אי אפשר להגיד שלאגרים בלי השיר האלמותי 'אבל בבקשה עם קצפת'  של אודו יירגנס  Udo Juergens(קשה לעברת שמות גרמניים) או בשמו הגרמני  Aber bitte mit Sahne, הוא בן 76 ועדיין מופיע ואי אפשר להגיד שהוא השתנה הרבה בשנים שחלפו מאז שהקליפ הזה צולם.

Aber bitte mit Sahne - MyVideo

וכמובן שמקומו של  יורגן דרווס עם 'המלך של מיורקה'  Koenig von Mallorca- Juergen Drews לא נפקד. אגב, הוא באמת גר הרבה שנים במיורקה ומופיע שם במועדונים. אגב2, הוא חגג השנה יום הולדת 65 וכן, ככה הוא נראה.

ממש לאחרונה התוודעתי לכריסטינה באך Kristina Bach, זמרת, יוצרת ומפיקה, אחת מהגדולות בז'אנר.
אחד השירים המצליחים שלה הוא 'קודם קפוצ'ינו' Erst ein Cappuccino והולך בערך כך
קודם קפוצ'ינו erst ein Cappuccino
אח"כ קצת וינו dann ein bißchen Vino
ואח"כ אותך und dann du

לאחת מהלהקות שהיא הקימה היא קראה בשם 'הקפוצ'ינואים'.

ויש גם את מישל Michelle שהתגלתה ע"י קריסטינה באך (זו מלמעלה) וייצגה את גרמניה באוירוויזיון 2001. לא מזמן יצא לה תקליט נוסף ובתה התמודדה כזמרת  בתוכנית הקאסטינג 'הסופרטאלנט' של דיטר בוהלן (זה ממודרן טוקינג, מפיק פופ נחשב בגרמניה). אגב, יש לה בת נוספת מיחסיה עם הזמר מתיאס ריים.

כאן עם הלהיט 'נסיכה קטנה' Kleine Prinzessin (לא מזכיר את 'כמו סינדרלה' של שרית חדד?)

ולא יכולתי להתאפק אז גם בדואט עם מתיאס ריים ' אדיוט'  Idiot

השירים האלו הם חלק קטן מאד מאד מתרבות השלאגרים, שהיא תרבות של ממש והרבה יותר מסגנון מוזיקלי.
ואחרי שביליתי שעות במציאת השירים (חלק מהשירים אי אפשר לראות ביוטיוב בגרמניה בגלל עניניים של זכויות יוצרים ולכן הייתי צריכה לחפש אתרים חלופיים, מה גם שאני לא ממש מכירה שלאגרים), אחרי כל זה נזכרתי שהיינו במצעד השלאגרים בהמבורג והלכתי לחפש תמונות בזיכרון החיצוני |אייקון מזיע|.

חוויה של פעם בחיים המצעד הזה, לוקח את מצעד הגאווה והאהבה באווירה שיש בו. כמובן שגם כאן יש סקס ופרובוקטיביות ומסחריות, אבל העיקר הוא שירי השלאגרים. 

ממש במקרה הגענו להמבורג באותו היום וממש במקרה גם לרחבה בסנט פאולי  St. Pauli ממנה התחיל המצעד.

המצעד כלל כמה עשרות משאיות של כל מיני מועדונים מרחבי גרמניה והרבה אנשים לבושים כמו למסיבת תחפושות, הרבה קבוצות שהתלבשו לפי נושא, הרבה הרבה אלכוהול ושירי שלאגרים באוויר.
והם קצת כמו בועות סבון, קלילים ועושים תמיד מצב רוח טוב.

האיש הזה נראה כמו הארץ4 טיפוסי שחילק משקאות מתוך הסל של ההליכון

יריד רנסנס

בזמן שמציאות חיי נמצאת על סף שינוי, חשבתי להעלות כמה תמונות מיריד רנסנס שביקרנו בו בשנה שעברה.
היריד התקיים בעיר העתיקה בלונבורג (Lüneburg), ה Altstadt, שנמצאת מאחורי בית העירייה. השכונה (שהיא חלק ממרכז העיר שכולו למעשה מורכב משרידים או שחזורים של העיר העתיקה) מקסימה ביופיה. בימים יפים הייתי הולכת לשוטט שם בין הבניינים המיוחדים.
לא מזמן חגגה לונבורג 1000 שנות קיום, בחלק גדול מהן היא היתה עיר מאד עשירה, בגלל מכרות המלח שהיו בה, ואפשר לראות מבנים במגוון סגנונות ארכיטקטורה, כפי שהתפתחו לאורך ההסטוריה. הבעיה היחידה, בגלל שהרחובות מאד צרים, קשה לצלם בניין שלם במצלמה רגילה.
ביריד רנסנס הציגו בעלי מלאכה 'מפעם' חפצי אומנות למכירה ואת שיטות העבודה הנהוגות בתקופת הרנסנס. כל המציגים היו לבושים בבגדים תקופתיים ובכניסות לרובע הוצבו 'שערים' ו'שומרים' והנכנסים התבקשו לשלם מס כניסה. בפועל, לתרום ככל יכולתנו, בתיאוריה להמחיש שכניסה לעיר ללא תשלום מס לא היתה אפשרית אז.
היו גם שומרים במדים שהסתובבו בין הדוכנים ויחסית מעט מאד מהדוכנים הרגילים שיש כמעט בכל שוק או יריד (אבל אל דאגה, כמובן שהיו בירה ונקניקיות). בחלק מחצרות הבתים הוקמו מעין גינות בירה שהיה אפשר לשבת ולהנות ממזג האויר הנאה שהיה באותו היום.
האוירה כולה היתה נינוחה ופחות מסחרית מאשר שווקים אחרים. היה מקסים לראות ילדים מרותקים לתהליכי היצירה המיוחדים שהוצגו שם. על רוקמת התחרה למשל, יכולתי להסתכל שעות. בהחלט לא דברים שרואים כל יום.

'שערי העיר' בכניסות למתחם היריד

רוקמת התחרה

מקרוב

מהצד השני

ומרחוק

עוד בימי הביניים היא מכרה עוגות בפינה זו של העיר :-)

הסברים ניתנו בחפץ לב ובאריכות

בחלק מהמקומות יכלו הילדים להתנסות בעבודה

תהליך הפקת המלח כמו במכרות העיר, אידוי המים באגני מתחכת מעל אש וגריפת המלח

 ילדים מרותקים ומתעניינים בכל מקום

 כניסה לחצר בירה וכנסיית מיכאליס הקדוש (אחת משלוש הכנסיות הגדולות בעיר, בה התחנך בך במשך שנתיים) 

מציגים בהפסקת תה ושומרי העיר במנוחה

רחובות בשכונה וכמה בתים 

מבט אחרון אל העיר העתיקה

החודש החולף: ספטמבר 2010

במרכז העניינים:
*ה*חגים כמובן, אותם חגגנו בשקט בבית, בלי מירוץ המארחים והמתארחים, שיש להודות שהוא קצת חסר לי.
חגגנו יום הולדת לאיש .
המתנה מתוחה לתוצאות המבחן הDSH שעשיתי בתחילת החודש.
הסתיו כאן החל, היו הרבה ימים גשומים ואפורים (מה חדש, בעצם) והעלים משנים את צבעם.

הסוכה בחצר הבניין שלנו

איפה הייתי ומה עשיתי
הייתי בעיקר בבית, למען האמת, וקצת בחדר כושר, מנסה לחזור לשגרת אימונים.
מנסה ללמוד למבחן בע"פ, משום מה לשנינו מוזר לדבר בינינו ביומיום בגרמנית,אז אנחנו משתדלים להקדיש לזה שעה ביום.
בסופ"ש הראשון של החודש ביקרנו ב'שוק הכרמל בברלין' שהאטרקציה המרכזית בו היתה, כאמור, להקת ריקודי העם.
ביום כיפור הייתי בבית הכנסת הספרדי בברלין.
וביום ראשון האחרון יצאתי לצפות ברצים במרתון ברלין.

רוקדים בחצר מרכז הקהילה היהודית 

תמיד מצחיק אותי מחדש לראות כלבים בעגלות (מיוחדות לחיות כמובן) (במרכז היהודי בברלין)

ספרים
לב מתעורר - גייל הראבן, הספר שקראתי ביום כיפור והיה מתאים לו. לא ספר מופת, אבל מאד קריא. עכשיו אני חושבת על זה שכמו בספר 'וודקה ולחם' של מירה מגן, גם כאן יש נטישה ומה קורה למי שנשאר מאחור. בעיני, הספר של מירה מגן יותר טוב.
איזה גבר מקסים - מריאן קייז, ספר בנות חמוד ביותר, ארוך, אבל זורם וקליל, למרות שהוא עוסק בנושא כאוב (אלימות מצד בן הזוג). בכלל, אני אוהבת את מריאן קייז שמצליחה לשלב נושאים לא פשוטים בספרים ששמוגדרים כ'קלילים' אבל בהחלט לא טיפשים או מטופשים (ודוגמאות לכך יש בסיכום החודש שעבר).
אני עדיין עם קורות הציפור המכנית, בשאיפה לסיים אותו השבוע.
*בכל הקישורים יש מלבד כריכה אחורית גם פרק ראשון מהספר.


תכניות לחודש אוקטובר
להתחיל ללמוד?
אני מקווה שבקרוב אני אוכל לדווח על תחילת לימודים, מציאת דירה ואולי עוד כמה שינויים בחיים.
כעיקרון, בחודש הקרוב אמורות להתקבל כמה החלטות בנוגע לעתיד, אבל כבר קרה לנו לא פעם ולא פעמיים שדווקא הדברים החשובים נדחו ונדחו, כך שאני מקווה שבחודש הקרוב עניינים יסגרו, החלטות יתקבלו ונדע איפה אנחנו עומדים.

שיר מקסים ורוני אלטר פשוט מעולה, אפשר לשמוע את האלבום שלה כאן.

מרתון ברלין

ביום ראשון נערך בברלין מרתון ברלין, המרתון (42 ק"מ) עובר דרך כל מרכז העיר והאתרים החשובים וכמובן דרך הקו-דאם וכנסיית הזיכרון, מה שאומר שהמרתון עובר ממש ליד הבית. וכך, למרות מזג האוויר הלא סימפטי יצאתי לחוות קצת מהמרתון.
לא רק שאני לא אוהבת לרוץ, אין מצב שאני רצה יותר מ5 דקות רצוף מבלי להתעלף ולכן אני מעריכה את כל אחד מ40 אלף הרצים והרצות, לא רק על הכושר הגופני, אלא גם על ההתמדה והמאמץ הנפשי שנדרשים לריצת מרתון.
יצאתי מהבית קצת אחרי שהקנייתים ניצחו במרתון, אבל ההרצים המקצוענים הם רק חלק קטן מהמשתתפים, אחריהם יש את כל 'מטורפי' הכושר ואחריהם אנשים רגילים שהגיעו מכל העולם (כמעט) למרתון.
הקטע שבו עמדתי הוא בערך הקילומטר ה35 לריצה, הווה אומר החלק הגדול אמנם מאחור, אבל הגוף כבר עייף וצריך לגייס כל חלקיק בגוף ובנשמה ע"מ להמשיך ולרוץ.

המסלול, מתוך אתר המירוץ

מזג האוויר, כפי שניתן לראות בתמונות, היה רטוב וקר, בהתחלה ירד גשם וכשהוא נפסק התחילה רוח קלילה והיה קר (בערך 14 מעלות). אני רק יכולה לשער שזה עדיף על שמש, אבל ראיתי הרבה אנשים עם התכווצויות שרירים.
לאורך המסלול עמדו אנשים שבאו לצפות ולעודד וגם בני משפחה שחיכו לרץ/ה המיוחד/ת שלהם, היתה מוזיקה, מרמקולים ומלהקות וגם מעודדות שעוררו הרבה עניין בקרב הרצים וכמובן צלמים, מחובבים עם מצלמה פשוטה כמוני ועד מקצועניים אמיתיים עם סולמות ועדשות ענק. אני מניחה שאם מזג האוויר היה יותר נחמד, היו הרבה יותר צופים והאווירה היתה קצת יותר פסטיבלית.
חבל סתם לדבר, כי יש המון תמונות :

בהתחלה (שלי, הם אחרי כמעט 3 שעות) הם הגיעו בטפטופים

מקומן של הנשים לא נפקד

שטף הרצים פשוט לא נגמר

גם משתתפים על כיסאות גלגלים היו (גם בתמונה העליונה יש נציג)

למי ששאל את עצמו איפה המשטרה וכוחות הביטחון, זה בערך מה שהיה באזור שעמדתי בו

השרירים מתכווצים, כמעט מתייאשים ויש גם מי שפרש

לאורך כל הדרך, אגב, אנשים מעודדים רצים שהם בכלל לא מכירים והיו גם מעודדות מטעם אחת מנותנות החסות למרתון.

הן משכו המון תשומת לב, והיה גם מי שעצר באמצע הריצה שלף מצלמה, עשה כמה פוזות והמשיך לרוץ

רעשנים, קסטנייטות ותופי מרים היו עזרי עידוד

אחד העיתונים חילק עזרים, מין דף קשיח שמקפלים והוא עושה רעש כמו מחיאות כפיים ועליהם כתוב: Du schaffst es! אתה מצליח! או ihr seid alle Sieger! כולכם מנצחים!

חוץ ממעודדות היתה מוזיקה ברמקולים וגם בלייב, להקות שניגנו לטובת הרצים והקהל

מתופפים למעלה, ג'ז למטה

לאורך המסלול היו הרבה אנשים שחיכו לרצים הפרטיים שלהם עם שלטים, בלונים, ומשקאות אנרגיה (קולה למשל). היה מרגש לראות אנשים מחכים בקוצר רוח, כאלה שהביאו את הילדים עטופים בכמה שכבות וכמובן את המפגשים, חלקם חטופים מאד.

מקטן ועד גדול מחכים לאבא

אין כמו אמא. וכמו החבר

איך שראיתי אותו, ידעתי שהוא מחכה למישהו. ואכן, לא הרבה זמן אח"כ החבר הגיע, היו נשיקות והוא הצטרף אליו לכמה מטרים לאות הזדהות.

היו גם הרבה צלמים

תמונה מטושטשת, אבל מדגימה יפה מה אנשים יעשו בשביל צילום טוב

גם זאת עבודה, לשבת בגשם באמצע הכביש ולצלם אנשים רצים. אני מקווה שזה השתלם להן

מסתבר שיש עוד מצלמות כאלו בעולם, ואני לא מתכוונת לפילם אלא לכאלו שצריך 'למתוח' אחרי כל צילום

וכמו בכל אירוע, יש את יוצאי הדופן

לפחות הוא לא נעל עקבים

בערב שידרו באחד הערוצים את 'פורסט גאמפ' שנאמר run Forrest run.




*לעומתי, ברלינרית היתה בשליש הראשון של המירוץ, אז מי שרוצה לראות את הרצים כשהם עוד רעננים, יכול ללחוץ כאן.