מה חושבים הגרמנים על השפה הגרמנית

מה חושבים הגרמנים על שפת אמם ועל שפות זרות 

הרצאה מאת רודולף הוברג יו"ר המכון לשפה הגרמנית.

ההרצאה התקיימה במכון גתה בת"א בשפה הגרמנית ב26.11.09 כשהייתי בביקור בישראל, יו"ר המכון לשפה הגרמנית (המקביל לאקדמיה לשפה העברית), דר' רודולף הוברג, הציג מחקר שנערך ע"י המכון בגרמניה בשנת 2008 שמטרתו היתה לבדוק את עמדות הגרמנים כלפי שפת אמם וכלפי שפות אחרות.

את כל התוצאות ניתן לראות כאן.

להלן חלקים מההרצאה: 

§      65% מהגרמנים חושבים שרמת הגרמנית כיום הולכת ויורדת, הסיבה המרכזית היא שכיום קוראים פחות. פרופ' הוברג ציין עם זאת מבחני יכולת שפתית הראו שידיעת הגרמנית כיום טובה מאשר בעבר.

§      65% חושבים שהגרמנית שלהם טובה, ו25% חושבים שהגרמנית שלהם טובה מאד.

§      סיבה נוספת למצב הגרמנית הרעוע היא הגרמנים הרפורמה. לטענתם בעקבות הרפורמה יש הרבה התלבטויות בנוגע לשימוש הנכון בדקדוק הגרמני (למשל צמדי מילים שהופרדו). לדברי פרופ' הוברג, הרפורמה התייחסה רק לכ2% מהטקסט, כלומר חלק זניח מכלל השפה, וחלק גדול ממנה כלל ביטול של יוצאי דופן.

§      דיאלקטים: 48%  טוענים שהם יכולים לדבר טוב את הדיאלקט המקומי (ירידה של 7% מאז 1991). הדיאלקט האהוב ביותר (35%) הוא Bairisch, והשנוא ביותר (50%) הוא Saechsisch. ההסבר נעוץ כנראה בכך שדיאלקט זה מסמל עבור רבים את גרמניה המזרחית. מעניין לראות שאת הדיאלקט הברלינאי שונאים ואוהבים בערך באותו המידה (21-22%).

§      שפות זרות: כשני שליש מהגרמנים מאמינים שהם מדברים ומבינים אנגלית ברמה טובה. 98% חושבים שחשוב ביותר ללמוד אנגלית, השפה השנייה בחשיבותה ללמידה היא צרפתית עם 48%. מעניין לראות שגרמנים חושבים שחשוב ללמוד לטינית, מאחר ולמרות שהשפה אינה שפה מדוברת היא חשובה לצורך לימודים גבוהים. כמו כן 19% חושבים שחשוב ללמוד סינית בעוד מעטים מאד מדווחים שהם דוברים את השפה, הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה בדיווחים על התחזקות סין וחשיבותה. 42% מהגרמנים אוהבים לשמוע צרפתית ו38% אוהבים לשמוע איטלקית. אנגלית הם לא כ"כ אוהבים לשמוע, אבל כאמור חושבים שחשוב מאד ללמוד את השפה.

§      גרמנית והאיחוד האירופי: גרמנית היא השפה המדוברת ביותר באיחוד האירופי, ורבים חושבים שהגרמנית צריכה להיות יותר בשימוש באיחוד. עם זאת רוב מוחלט (78%) חושבים כי אין צורך בשפה רשמית אחת לכל מדינות האיחוד וכי יש חשיבות להשארת השפות השונות בשימוש.

§      השפעת השפה האנגלית: מילים רבות מהשפה האנגלית נמצאות בשימוש יומיומי בשפה הגרמנית, אחוז האנשים בכלל האוכלוסייה שהדבר מפריע להם (39%) דומה לאחוז שהדבר אינו מפריע להם (40%) . עם זאת תושבי מזרח גרמניה מוצאים זאת באופן ברור פחות חיובי (46%).

§      מילים בגדר טאבו: נבדק היחס כלפי מילים מסוימות, שהיו בעבר בגדר טאבו. למשל, Idiot או Scheisse, (אידיוט וחרא) שבעבר הלא רחוק "אנשים מהוגנים" לא היו מבטאים אותן והיום רוב האוכלוסייה משתמשת בהן. המילה Schwul (הומו) יכלה עד לפני כשני עשורים לשמש עילה למשפט בגין העלבה (כלומר נחשבה ככינוי גנאי חמור ביותר), היום הומוסקסואלים מכנים כך את עצמם. המילה Geil (נפלא, וואו) היתה בעבר בהקשר של סקס ושימשה את הצעירים בכדי לעצבן את המבוגרים, היום זו מילה שגורה לחלוטין (רק 13% מהאנשים מעל גיל 60 דיווחו כי הם משתמשים במילה זו). המילהFraeulein  (עלמה, אישה לא נשואה) הוצאה בשנות ה70 מהשפה בעקבות המהפכה הפמיניסטית. הקונוטציה של המילה לא היתה רק תרגום ישיר של המילה 'עלמה' אלא נקשרה בקונטקסט של הנמכת מעמד האישה ושל שירות. כמו כן הדבר ביטל את ההבדל בהצגת אישה נשואה ולא נשואה. (אנקדוטה מדברי המרצה: עד לפני מספר שנים נשים קתוליות לא נשואות התעקשו להיקרא Fraeulein). בממצאי המחקר ניתן לראות שישנן מילים שאינם מקובלות בשיח הציבורי, ועדיין נחשבות כטאבו.

§    לציבור יש עניין רב בשפה, יש דיון ציבורי, פרסומים וספרות בנושא, אבל האינטרס מתמצה בעיקר בתחום הפרקטיקה (איך נכון לכתוב/לומר) ופחות בתחום חקר השפה והתפתחותה. הרצון הוא לדעת איך ולא למה.
למשל הספר: Der Dativ ist dem Gentiv sein Tod (וכאן יש קישור לטורים שהספר מבוסס עליהם).

§      מילת השנה Wort des Jahres: מדי שנה מפרסם המכון את 10 המילים של השנה, המילים שמייצגות טוב ביותר את השנה מתוכן נבחרת אחת שהיא מילת השנה מילת השנה 2009 היא Abwrackprämie, (מונח לציון קבלת החזר כספי על 'מיחזור' מכוניות ישנות) שהתמודדה ראש בראש עם המילה Schweinegrippe (שפעת החזירים)(בשנת 2088 המילה היתה Finanzkrise משבר פיננסי). ישנן גם Unwoerter, (למשל Auslaenderfrei  שמשמעותה 'זרים החוצה' בשנת 1991).

§      Duden הוא בר הסמכא בעיני הגרמנים בנושא הדקדוק הגרמני. במצבים בהם קיימות מספר אופציות נכונות, כאשר Duden  יבחר אחת מהן תהיה זו האופציה המקובלת היחידה. פרופ' הוברג אמר שהיה מעדיף שלציבור יוצגו כל האופציות מהן יוכל כל אחד לבחור את זו המתאימה לו ביותר. לדבריו אנשים מייחסים חשיבות רבה מדי לנושאים כמו 'האם להשתמש בS כפולה או בß'. ולדעתו, כל עוד לא מדובר במבחן שפה, יכול אדם להשתמש בשתי האופציות. את  תשומת לב עדיף להקדיש לדברים אחרים.

§      לדברי פרופ' הוברג, למרות החשיבה שפעם היה יותר טוב וכיום מצב השפה הולך ונעשה גרוע יותר, המצב בפועל דווקא הפוך. נכון שישנם דברים שנעלמו אבל כיום ישנה אחידות רבה יותר בדקדוק, השפה מתפתחת וזה דבר חיובי. לדעתו האישית אין צורך להיות תקועים בעבר, אלא יש צורך להסתכל קדימה וללכת קדימה גם עם השפה. ניתן לדבר כפי שרוצים כל עוד מכבדים את השני ולא כופים את דעתנו על אנשים אחרים. הוא ציין למשל שהוא מבין שבישראל יש לשפה הגרמנית קונוטציה מאד שלילית. הוא מרגיש צורך להתנצל על כך, אבל גם להזכיר שחלק גדול מההיסטוריה היהודית נכתבה בשפה הגרמנית.

§      לסיכום הקריא פרופ' הוברג את ה'אני מאמין' שלו בנושא שפה (זה די ארוך, מי שמעוניין אני יכולה לסרוק ולשלוח לו), בקצרה הוא ממליץ לאהוב את השפה, ליהנות ממנה, להכיר אותה ולחשוב עליה. ככל שנכיר יותר את השפה כך נהייה עשירים יותר ונוכל להשתמש בה טוב יותר. לא כל מה שישן טוב וכל מה שחדש רע, צריך להיות פתוחים לשינויים ולא להיות פונדמנטליסטיים ביחס לשימוש בשפה. התעניינו בהיבטים שונים של השפה והתפתחו איתה. אל תשכחו את השפות האחרות, כדאי ללמוד שפות נוספות לשפת האם שלנו. השפה היא ראי של החברה והיא משמשת גשר בין אנשים ותרבויות.

לסיכום (שלי) ההרצאה היתה מאד מעניינת, והיה יפה שכחצי מהנוכחים היו אנשים צעירים שלומדים את השפה. ההרצאה היתה כמובן בשפה הגרמנית, וזאת היתה הזדמנות בשבילי לבדוק ולראות שאני מבינה גרמנית לא רע בכלל. יום יבוא ואני אוכל לכתוב סיכומי הרצאות ברמה גבוהה גם בגרמנית. וכמובן הנתון ששני שליש מהגרמנים מעידים על עצמם כדוברי אנגלית... מעניין איפה הם מסתתרים.


*הקישורים הם כמובן לאתרים בגרמנית :-), מי שממש מתעניין יכול להעזר בתרגום אתרים של גוגל בינג וכו'.

שונות 23.12.2009

סוף סוף התאחדתי עם מחשבי הנאמן, אמנם הוא קצת איטי ודי מרעיש אבל הוא המחשב שלי, והכי נוח לי איתו. אה, ואני יכולה לכתוב בעברית, מה שאין במחשב השני בבית. אז הנה כמה עדכונים על כל מיני דברים שקרו בשבוע ומשהו האחרונים, ובין לבין תמונות מהביקור בארץ:

אתמול בלילה הגעתי ללונבורג והיום הבחור מצטרף אלי, החלטנו להקדיש את ימי חג המולד, בהם גם ככה אין לנו מה לעשות, לטובת אריזת הבית. חלק יחזור איתנו לברלין וחלק יחכה לדטלף והמשאית שלו שיגיעו מתישהו לאזור. מאחר והדירה הנוכחית מצוידת בה-כ-ל (כולל סירי WMF(להזיל עליהם ריר ממש) ועשרות כוסות סטארבקס), רוב הדברים יכולים לחכות, וחלקם בכל מקרה ילכו לאחסון. שונאת לארוז. צריך להחליט כל הזמן מה לוקחים וממה נפרדים.

העניין הוא שלי אין סבלנות לחכות שכל המעבר הזה יגמר. יותר משלוש שנים שאני במעברים בין לבין לבין ואני מרגישה שדי, נמאס לי, אני רוצה בית משלי. רוצה להיות מסודרת.

החזרה לברלין מישראל היתה מתישה, בצ'ק אין התעקשו על 20 ק"ג ואף לא גרם אחד יותר, כולל שקילת תיק העליה למטוס שלי. כמובן שרוב הספרים שקניתי בביקור הזה נשארו בארץ :-( מאחלת לדיילת הקרקע ההיא כל טוב ושתהיה מתישהו במצב שלי גם כן. בנוסף המטוס היה מפוצץ במשפחות ובהמון ילדים מתחת לגיל 10. כנראה שזה לא רעיון טוב לטוס בתחילת חופשת בי"ס... הרגיש קצת כמו לחזור מת"א לצפון ביום חמישי בערב, צפוף, דחוס ורועש ועם מישהו שהרגליים שלו תקועות לי בגב במשך 4 שעות.

מהנחיתה (חשבתי ששונפלד הוא שדה תעופה קטן וישן, מסתבר שטגל עוד יותר) המשכתי , לאחר החלפת בגדים זריזה (כן, כן בשירותים הקטנים והלא ממש מזמינים של שדה התעופה), למסיבת חג המולד השנתית של אחת החברות שהאיש עובד איתם. המסיבה היתה באחד המלונות היקרים והיוקרתיים בברלין, וכשאני הגעתי בערך ב11 בלילה, זה היה נראה כמו חתונה לא ממש מוצלחת. 2-3 זוגות רוקדים על הרחבה הגדולה ולהקת חתונות שכמעט נרדמה משעמום בעצמה. אבל הקינוחים היו שווים והיה לנו תירוץ טוב להיעלם משם בערך באחת. ואז הגיע השלב שבו צריך להעלות את המזוודות לקומה השלישית (אין מעלית)...

ברלין מקסימה. לפחות מהקצת שראיתי וממה שמספרים לי. הגעתי לגל הקור הגדול, מעולם לפני כן לא חוותי 15- מעלות. זה קר נורא. החלק החיובי הוא שאח"כ 3- או 0 נראים ממש סביר :-)

הדירה נהדרת, רציתי להעלות תמונות, אבל המצלמה עושה קצת בעיות, אז בהמשך. בכל מקרה היא יפיפייה, עם תקרות גבוהות ורצפת עץ. הדבר היחד שמציק זה זרזיף המים במקלחת. טוב, אני מגזימה, אבל לעומת מה שהיה לנו עד עכשיו - קשה להשוות. למגורים בקומה שלישית בלי מעלית יש יתרונות, מעבר לכושר שחייבים לעשות, גם אם קופאים מקור בחוץ עד שמגיעים הביתה די חם.

ביום שלישי שעבר (נר רביעי נדמה לי) הלכנו לשער ברנדנבורג לטקס הדלקת החנוכייה שארגנו חב"ד ברלין. מצד אחד מאד מרשים שבמקום כזה במרכז העיר מדליקים חנוכייה ויש טקס שלם סביב זה, מצד שני הרב שניצח על הטקס נראה כמו עסקן בני ברקי/ברוקליני שנשא את דבריו כאילו הוא נושא נאום בחירות (בצעקות עם נפנופי ידיים), לעומת הרב השקט והצנוע של המבורג. הבחור הודיע כבר מעכשיו ששנה הבאה הוא לא הולך לטקס הזה. אני מקווה שעד שנה הבאה יהיו לנו חברים בברלין ונוכל לארגן מסיבת חנוכה בבית. (לעומת האופציה הזו, נראה לי שהבחור יעדיף ללכת לטקס של חב"ד, אבל נגיע לגשר ונחצה אותו).

אם אני שומעת עוד שיר כריסטמס אחד אני צורחת! יותר מעצבן ממירי מסיקה וקרן פלס ביחד, ומסתבר שלכל זמר/ת יש שיר במיוחד לחג המולד. מזל שאת המנהג הזה לא אימצו בישראל. תארו לעצמכם שבגלגלצ משמיעים ללא הפסקה שירי ראש השנה או פסח בביצוע מיטב זמרי ישראל.

עוד מנהג שטוב שלא אומץ במלואו בישראל הוא הדלקת/השלכת (או איך שזה לא נקרא שעושים עם) זיקוקים. המנהג המקומי הוא להדליק זיקוקים בערב השנה החדשה (החוק כאן מתיר מכירת זיקוקים רק מתאריך מסויים, ומותר להדליק אותם רק בערב השנה החדשה), בפועל כבר מעכשיו מיטב הנוער זורק זיקוקים ואת אלה שמתפוצצים ליד הרגליים כל הזמן.  ערב השנה החדשה בכלל נשמע כמו הפצצה. מעניין איך זה יהיה בברלין, שם יש לנו הרבה פחות ילדים כשכנים.

בדיוטי פרי של ישראל יש חנות אחת ממש שווה. מה שעושה אותה כ"כ שווה הוא האפשרות לקנות בה חומוס!!! כן, כזה של צבר בקופסה. (נכון שיש בזה יותר שמן מחומוס, אבל למי אכפת כשאוכלים אחד כזה בשנה). הבחור הגדיר את זה כמתנה הכי שווה שהוא קיבל (ביחד עם הפיתות והסחוג זאת היתה חגיגה קטנה).

בשבת האחרונה שלי בישראל אבא לימד אותי להכין צלי ואמא לימדה אותי להכין מרק בשר. בשיא גל הקור הכנתי לנו מרק בשר שיצא טעים טעים. (היה רצון לצלם, אבל המצלמה לא שיתפה פעולה) מסתבר שזה ממש פשוט. החלק הכי קשה היה למצוא כוסברה...

היום יש לאבא שלי האהוב יום הולדת, שנה אחרונה לפני שמחליפים קידומת :-)

מאחלת לך המון המון בריאות, כי זה הכי חשוב. ואושר ואהבה וסיפוק ושפע ועושר וכיף ושמחה וכמובן שהשנה השיפוצים ייצאו לדרך והבית החדש יהיה מוכן בקרוב קרוב. שולחת לך נשיקות וחיבוקים.

to do list: רשימת ספרים, תמונות מהדירה החדשה, רשימה על לונבורג.

שלוש שנים וגעגוע

לפני שלוש שנים, בערך בשעה הזאת (11 בלילה) סיימנו לארוז את המזוודה של האיש. מזוודה רגילה, לא גדולה במיוחד. דחסנו עוד כמה חולצות וזוג נעליים. ישבנו בסלון (גרנו אז בש"ץ פינת דיזנגוף) וראינו כל מיני סרטים, להעביר את הזמן עד שהמונית תגיע. אני זוכרת שהסרט האחרון שהמשכתי לראות אחרי שהוא יצא היה מונסטר בול עם האלי ברי ובילי בוב ת'ורנטון.
באותו הזמן חשבנו שהוא נוסע לשבועיים מקסימום שלושה שבועות ויחזור לארץ, ואז נתארגן על המעבר שלנו. מיותר לציין שזה לא בדיוק מה שקרה בפועל...
ואז בשתיים בלילה הגיעה המונית ונפרדנו. הסתכלתי עליו מחלון הקומה השלישית, דרך הפיקוסים באור שיצא מהסופרמרקט שפתוח כל הלילה. השנה (כמו בשנים קודמות) הוא טען שהוא לא יודע שהסתכלתי עליו. (טוב, זה הגיוני, כי הוא לא הסתכל למעלה באותו הזמן).
התחושה שלי אז היתה שמחה ועצובה ביחד. שמחה על ההתחלה החדשה שלקח לה המון זמן לרקום עור וגידים ולהפוך למציאות. ועצב על הפרידה. אז עוד לא ידעתי שהפעם הבאה שנתראה תהיה בפברואר.
מאז נסענו, ונפגשנו ונפרדנו ושוב נפגשנו עוד המון פעמים. בשנה האחרונה הפרידות האלו הן על בסיס שבועי, ואת רוב השבוע חיינו למעשה בנפרד. אני לא יכולה לומר שמתרגלים לפרידות האלו.
עד היום לפעמים אני מציצה מהחלון כשהוא מחכה למונית, נכנס ונוסע. ולפעמים, גם מחכה ליד החלון לראות שהוא כבר מגיע (8 דקות הנסיעה מתחנת הרכבת ועד הבית שלנו מתארכות עד אין קץ).
גם עכשיו, בזמן שאני כותבת אנחנו רחוקים פיזית, ומתגעגעים אחד לשני. אני בישראל והוא בגרמניה. לא מתרגלים לגעגוע, אבל למדנו הרבה דברים על עצמנו, ולמרות המרחק הפיזי התקרבנו נפשית ורגשית. כשאחזור לגרמניה (בעוד מספר ימים), החזרה תהיה לברלין, למגורים משותפים ולהתחלה חדשה במקום חדש. מחכה בקוצר רוח להפרד מהגעגועים.



*את התמונה צילם אבא שלי באגמון החולה בנובמבר 2007. אם לא מטוס ממריא, לפחות שיהיו ציפורים נודדות...

חופשה

בין פנטזיה למציאות
או
בניסיון להגשים את החלום

מסיבה לא ממש מובנת, האסוציאציה שלי בנוגע למילה חופשה, היא לשכב ביום חם על חוץ לבן ליד הים הכחול, עם ספר ביד אחת ושייק פירות בכוס גבוהה ביד השנייה. אין לפנטזיה הזאת כל אחיזה במציאות, פשוט כי אני שונאת ים וחול בקיץ. מעדיפה את הים בחורף, כששקט על החוף והים סוער ומשתנה.

כך גם לגבי החלום שלי על חופשה בישראל, שתהיה מלאה במשפחה וחברים, בתי קפה, מסעדות (הרבה אוכל) וכמובן שופינג של בגדים. אבל מה לעשות שכשהחלום הופך למציאות, החופשה שלי לא בדיוק נראית רגועה וחלומית, אלא יותר כהתרוצצות וניסיון להספיק כמה שיותר בכמה שפחות זמן. במקום שינה עד הצהריים והתבטלות לצד הבריכה או על הדשא, החופשה כוללת ניהול יומן מחושב ומתוקצב.

אז בשבועיים שהייתי כאן ניסיתי כמיטב יכולתי להנות, התקררות לא סקסית בעליל לא תרמה לעניין, וכמובן שככל שמנסים ומשתדלים יותר, כך ההנאה חומקת.
כנראה שהנאה חייבת להיות ספונטנית...

ולא שלא נהניתי, רק שכל ביקור היה קצר וחפוז, וכמעט ולא הספקתי להנות מתל אביב, שלא לדבר על טיול בצפון.

ביום ראשון חזרתי לביתם של ההורים שלי בהרגשה קצת מפוספסת, הבחור טוען שזה תמיד ככה ושכדאי שהוא יתחיל לתעד את מה שאני אומרת, ולהוכיח לי שאני חוזרת על עצמי בכל ביקור שלי בארץ.

ההרגשה הזו, בצירוף דלקת הראות של אמא שלי (שהולכת ומחלימה) גרמו לי להחליט להשאר עוד כמה ימים בישראל. חיכיתי כ"כ הרבה זמן לעבור לברלין, כך שעוד כמה ימים לא ישנו הרבה, ובכלל שהיא תחכה לי קצת...

אז יש לי עוד כמה ימים לנסות ולהגשים את הפנטזיות שלי על חופשה, בעיקר אלו שכוללות אוכל, כמו המבורגר רציני (אגאדיר כמצוות הגבר), חומוס שווה ועוד כמה קראסוני שקדים ובראוניס שווים וטעימים.

בינתיים, הספקתי לבקר את הברווז, שקיבל מקום קבע בגינה ליד שד' מסריק. אחד הדברים היותר אופטימיים שיש. ובכלל מקום מאד חביב ושקט באמצע תל אביב הרועשת. הכי שווה לקחת קפה ומאפה (או כל עוגה שווה אחרת - וכולן שוות וטעימות) מבוטיק סנטרל הקרוב ולשבת על אחד הספסלים מול המזרקה.

ולסיום, הפרפר שבא לבקר היום, מסוג הדברים שפתאום מעריכים ופתאום שמים לב אליהם. (מי שמכיר את אמא שלי, יודע שהכביסה ברקע זה בילד אין...) רק חבל שאני לא יכולה להעביר לכם את הרעש של התרנגולות מהשכנים. בעצם מזלכם.

באה הביתה

כן, הבית הנוכחי שלי הוא כאן בלונבורג, אבל בקרוב מאד גם זה הולך להשתנות.

קודם כל אני נוסעת הביתה - לישראל, להורים, למשפחה, לחברים, לת"א, לקיבוץ, לאוכל, לספרים ולשמש. הו כן, שמש ושמים כחולים...
ואז אני חוזרת לבית בלונבורג (שלפי התעתיק העברי הנכון צריך להיות לינבורג, אבל כבר התרגלתי), סוף שבוע של אריזה ומעבר לבית החדש בברלין.

אני כל כך מחכה לרגע הזה, הלילה הראשון בדירה בברלין.
שבוע שלם ללא פרידה מהאיש, שבוע שלם של לישון ביחד ולקום ביחד.
חלום.
אמנם הדירה תהיה שלנו רק לחצי שנה (ונחזיק אצבעות לבעלת הדירה בענייניה הרומנטיים בבנקוק, אם הכל יסתדר לה ונאהב את הדירה נוכל לחתום על חוזה ארוך), אבל המעבר לברלין מקרב אותנו אחד לשני ואת שנינו למטרות שלנו, שאחת מהן היא דירה משלנו.


הקטע עם מצבים זמניים, שהם הכי קבועים בעולם, ושאם רק היה ידוע כמה זמן הם יימשכו היה הרבה יותר קל להחליט החלטות ולתכנן תכנונים.
אם רק היינו יודעים שהשהייה בלונבורג תהייה שנתיים וחצי ולא חצי שנה... אבל אין מה להסתכל על העבר, פניי לעתיד והוא נראה לא רע בכלל.

בשלב הזה אני מנסה לתכנן את הלו"ז שלי בארץ, איך, כמה, מי ומתי. נורא רוצה לראות את כולם ויותר מפעם אחת, נורא רוצה להנות ולמלא מצברים לקראת החורף.

באה הביתה,
עוד מעט

ברלין 9.11.2009

.כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, ביום שני האחרון (9.11) הצטרפתי לאיש בברלין, והלכנו ביחד לראות את הדירה שהוא ראה לבד לפני כשבוע. הדירה נהדרת, מעוצבת בטעם משובח, במיקום מצוין - ברחוב שקט כשברחובות הסמוכים יש המון חנויות, מסעדות, (בפינת הרחוב יש איטלקי, יווני, הודי, סושי, תאילנדי ופטיסרי) ובתי קפה. תחנה של U ו-S Bahn ממוקמת כ5 דקות הליכה מהדירה. די קרוב יש גם כנסיה שאני מניחה שברחבה שלה יהיה שוק חג המולד (נפתחים עוד שבועיים, אגב).

ממש מתחת לבית יש חנות ענקית של ספרים יד שניה, מה יכול להיות יותר טוב?

בעלת הדירה שלחה לנו את החוזה, ואני מקווה שבתחילת שבוע הבא הכל יהיה סגור וחתום וגמור. במידה והכל יסתדר ב8 בדצמבר נעבור לברלין. (יששששששששששששששששששששששששששש).

וזאת החזית של הבניין, אנחנו נגור מאחור (רוב הבתים בבנייה הישנה בנויים למעשה מ3 כניסות - חזית, פנימית ואחורית או כמו במקרה שלנו, חזית, חצר ימנית וחצר שמאלית כשבאמצע יש חצר פנימית).

 

באותו היום צויינו בברלין 2 אירועים חשובים: 20 שנה לנפילת חומת ברלין ו71 שנה לליל הבדולח.

סמיכות התאריכים הזו (אתמול צוין גם יום הזיכרון לחללי מלחמת העולם השנייה, ובלהט כל ימי הזיכרון נדחק ציון יום הולדת 250 לשילר מגדולי הסופרים בגרמניה) יוצרת דיסוננס מסוים, שמודגש עוד יותר ליהודים/ישראלים שחיים בגרמניה, אבל לא רק להם. נראה כאילו ציון ליל הבדולח באותו התאריך ממש מחייב את הגרמנים להתאפק בחגיגות האיחוד, ובכלל כנראה שהגרמנים לא רוצים להראות יותר מדי לאומניים.

ובכל זאת 20 שנה לאחד האירועים המכוננים בגרמניה ובכלל במאה ה20. נפילת החומה הביאה תקווה להרבה אנשים. האיש אומר שהרצון ל"שחרר" את המזרח מעול הקומוניזם היה תמיד חלום של כל הגרמנים. יש מי שמתייחס לזה כחלום על 'גרמניה הגדולה' שיכולה להשפיע מתרבותה על העולם כולו. כך או כך כמו חלק מהחלומות, ההגשמה שלהם היא לא בדיוק מה שחלמנו עליו.

אחד הנושאים שעלו בפרויקטים שעסקו ב20 שנה לנפילת החומה (האיחוד הרשמי מצוין ב3 באוקטובר), הוא האם יש באמת איחוד ואיך הוא בא לידי ביטוי. לא במפתיע התשובה היא שאין ממש איחוד, מאחר והמערב מחק את כל מה שהיה במזרח בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי כמובן. אם חושבים במושגים של 1989 הרי שזה מובן מאליו. אם חושבים על האנשים, הרי שהמציאות שלהם התהפכה ביום אחד ויותר לא היתה קיימת ואפילו לא לגיטימית. מבנה בתי הספר לדוגמה שהיה דומה לזה שבישראל (בכיתה י' מחולקים התלמידים למגמות) הפך לשיטה של גרמניה המערבית בה נקבע המסלול של התמיד בכיתה ה'. כיום לעומת זאת קמים בגרמניה יותר ויותר תיכונים מקיפים כמו שהיה נהוג במזרח גרמניה.

הצפי הוא שיקחו עוד שנים רבות עד אשר יהיה אפשר לדבר על איחוד אמיתי של גרמניה. למשל בפוליטיקה, אמנם הקנצלרית גדלה בגרמניה המזרחית (נולדה בהמבורג, והריה עברו מהמערב למזרח) אבל מלבדה אין אף שר או בכיר אחר שמגיע ממזרח גרמניה. וכמו שאומרים אפשר להוציא את הבן אדם מהמזרח, אבל אי אפשר להוציא את המזרח מהבן אדם...

התאריך העגול צוין בשורה של אירועים כשההיי לייט היה כמובן האירוע בהשתתפות מכובדים מרחבי העולם, ולוחות הדומינו שדימו את חומת ברלין. הלוחות שצוירו ע"י תלמידי בי"ס מרחבי גרמניה והעולם וגם ע"י אמנים שונים הוצבו על התווי האמיתי של החומה, מהרייכסטאג לכיוון שער ברנדנבורג ומשם לכיכר פוטסדם. המסלול הארוך (כקילומטר וחצי) איפשר להיות חלק מהטקס גם אם עמדת (כמונו) די רחוק מאזור הנאומים וההופעות.

הלוחות ברובם היו יפים כמו ציורים ילדים מביאים מהגן, מעטים היו יפים או בעלי אמירה כלשהי (כלומר מעבר ליונים וטביעות ידיים). ליד כל אחד מהם היה שלט שסיפר מי יצר את הלוח.

כמה מלוחות הדומינו, בדרך מהרייכסטאג לשער ברנדנבורג

בבוקר יום שני טיילתי בין הריככסטאג לשער ברנדנבורג, לא הייתי לבד כמובן והיו הרבה אנשים שגם באו לראות ולהתרשם. בכניסה לרייכסטאג (בניין הפרלמנט, אגב) היה תור ארוך ארוך, שהגיע עד למדשאות בכניסה. היו המון תלמידים, שבאו עם הכיתה לסיור באזור.

בתמונות למעלה (משמאל למעלה בכיוון השעון): שרשרת לוחות הדומינו בדיוק היכן שבערב היתה החומה, תלמידים ליד אחד הלוחות, לוחות מול שער ברנדנבורג, לוחות דומינו בדרך לשער ברנדנבורג)

התמונות אגב, צולמו בין 10 ל11 בבוקר. מזג האויר התחיל סביר והפך להיות אפור ומעט גשום, אבל בערב הגשם התחזק ורוב האירוע בערב היה תחת גשם לא שוטף וחזק אבל מתמיד ועקשני.

בערב חזרתי עם הבחור למתחם האירוע. בכדי לראות את הבמה היה צריך להגיע כבר בארבע אחה"צ, אנחנו הגענו בשבע ולכן התמקמנו איפשהו בין הרייכסטאג לשער ברנדנבורג. לידינו עברה "חומת" הדומינו ואת שאר הענייניים ראינו על גבי מסכי ענק.

בתמונות למטה: לך ולנסה מפיל את הלוח הראשון, אנגלה מרקל נואמת והלוחות אחרי נפילתם.

נפילת הלוחות חולקה לשלבים, בין לבין היו נאומים וסיפורים אישיים וגם שיר או שניים. בשלב מסוים היה לנו קר מדי. אני הייתי עם גטקס, גולף וסוודר אבל שעתיים ב8 מעלות עם גשם היו די והותר. לפחות הרכבות בדרך חזרה לא היו מפוצצות באנשים.

מזג האויר ב9.11.1989 היה דווקא חם מהרגיל לעונה (כפי ששמעתי ברדיו בדרך לרכבת), ומזל שכך, אני לא בטוחה אם הכל היה קורה אם באותו יום היה גשם...

ב9.11 מצוין גם ליל הבדולח. מחלון הרכבת ראינו את זרי הזיכרון בחצר בית הקהילה היהודית. הקנצלרית כמו גם ראש עיריית ברלין ואישיים אחרים הזכירו את ליל הבדולח והעבר הנאצי בנאומיהם החגיגיים, ולדעתי טוב שכך. הסמיכות הזאת היא רק דוגמה לעד כמה חיי היהודים משולבים בחיי הגרמנים ועד כמה הזכרונות מהתקופה הנאצית עדיין חיים, גם בחיי ביום יום כאן.

והנה תמונות מהאנדרטה לזכר הקורבנות היהודים בשואה. האנדרטה ממוקמת ממש בסמוך לשער ברנדנבורג, ועקב כל הסדרי האבטחה בכדי לעבור ממזרח השער למערבו היה צריך לעבור לידה.

אפור הא?

מאחר ולא הייתי מגיעה במיוחד לברלין לטובת העניין, אני שמחה שכן יצא לי להיות שם. (לעומת ההופעה של U2 ביום חמישי שעבר, שלא ידענו על קיומה ופיספסנו). בכלל היו יומיים מאד נחמדים בברלין, מה שגורם לי לחכות עוד יותר בקוצר רוח למעבר לשם.

אמנות עירונית ARTotale

פרויקט גרפיטי בלונבורג

האוניברסיטה המקומית Leuphana בשיתוף עם העירייה המקומית הוציאו לפועל פרויקט אמנות עירונית ברחבי העיר והאוניברסיטה.

הפרויקט מרכז 30 עבודות של אמנים מרחבי העולם שבמשך כמה ימים יצרו את העבודות שמטבע הדברים נשארות במרחב האורבני, ולא נאספות בחזרה כמו יצירות בתערוכה.

מזל שזאת לא תערוכה מוגבלת בזמן, מאחר וחיכיתי בערך חודש עד שיהיה יום עם מזג אויר שיאפשר לצלם את העבודות...

התמונות האלה עשו לי חשק ללמוד איך לערוך תמונות, יותר במובן של גזירה ושילוב תמונות ופחות במובן של תיקון תמונות. למרות שזה נורא מפתה לשפר את התמונה. בחלק מהתמונות למשל, הצל מקהה את התמונה ואם אפשר להציג את הצבעים יותר בהירים וחזקים, אז למה לא בעצם? אבל עמדתי בפיתוי (בינתיים לפחות) והשארתי את התמונות כמייצגות ליום ולמזג האוויר שבו הן צולמו. יש כל כך הרבה תוכנות וכל כך הרבה אפשרויות, כך שאני עדיין בשלבי למידה.

ציורי הקיר/גרפיטי מפוזרים ברחבי העיר ולמעשה משתלבים במבנים, למרות שחלק מהם מאד צבעוניים. רובם מצוירים על חניונים גדולים או על חצרות פנימיים, ברחובות מרכזיים אבל במיקום צדדי.

זה אחד מהאהובים עלי, בחניה האחורית של הסופר (שאמנם די יקר אבל אפשר למצוא הכל, ולכן הוא אהוב עלינו כל כך), וליד בית הספר VHS בו אני לומדת (ולמדתי בעבר) גרמנית.

בחצר בית ספר תיכון בעיר, מאחורי מגדל המים.

חניון בכניסה למרכז העיר, בתמונות העליונות אפשר לראות את מגדל המים.

הסככה של תחנת הדלק מפריעה לצילום...

על קיר החניון של הKarstadt המקומי (כל בו גדול מסוג המשביר)

בכניסה לחצר פנימית ליד כיכר בתי הקפה של העיר. הגרפיטי נראה כאילו הוא פורץ מהקיר, בצבעוניות עזה (שאני חושבת שלא כ"כ מורגשת בתמונה).

בפינת רחוב הקניות המרכזי, המובילה לסמטה צרה יש שני ציורים זה מול זה,

ופרט מתוך הציור הימני,

בית הספר למוזיקה. הגרפיטי הוא בכניסה המקורה לחצר הפנימית, ולכן הוא בשני חלקים. מאלו שראיתי (ולא ראיתי את כולם) הוא היחידי שלא עשוי למופת, אלא קצת מתקלף כאילו הוא חלק ישן מהבניין ולא משהו חדש שנוסף עליו לאחרונה.

ולסיום הגברת הזו

העבודה הזאת מדהימה. היא מורכבת מהמון המון פרטים קטנים, והטקסטורה של קיר האבנים רק תורמת לממשיות שלה מצד אחד ולהשתלבות שלה בקיר מצד שני.

והעניין הוא, שמרחוק ממש קשה לשים אליה לב. כשצילמתי עצרו כמה אנשים להתבונן, אבל מאד קל לפספס אותה (אמירה על החברה בה אנו חיים? יכול להיות).

בתמונה הזאת אגב, אפשר לראות את ההבדל בין אמנות עירונית לגרפיטי ללא אמירה מלבד הכתמת הקירות.

צילמתי פחות מ10 עבודות מתוך ה30, ואני אנסה לראות את כולן. חלקן נמצאות (שלא לומר תקועות) בקמפוסים השונים של האוניברסיטה.

אני מוצאת את הפרויקט הזה מקסים. לצערי מעט מאד אנשים בעיר שמעו עליו או מתייחסים אליו, אבל במרכז התיירות המקומי אפשר למצוא מפה וללכת בעקבות הציורים, אם מישהו מכם מגיע לאזור :-).
מי שזה מעניין אותו ורוצה עוד מידע יכול למצוא אותו כאן (באנגלית ובגרמנית):
http://www.leuphana.de/en/artotale/artotale-portal.html

עדכון בנוגע לדירה: כנראה שנמצאה הדירה הרצויה. אני אומרת כנראה כי עוד לא חתמנו, ועד אז או בעצם עד שאני לא אכין לעצמי קפה בדירה ההיא, אני לא אהיה בטוחה שאכן יש לנו דירה בברלין.

מחפשים דירה

כבר די הרבה זמן שאנחנו מחפשים דירה. זה התחיל ממעבר מתוכנן לקלן ואח"כ לבילפלד והיעד הנוכחי הוא ברלין. האיש כבר עובד שם כל השבוע והדבר היחיד שמונע מאיתנו להתחיל את חיינו שם, זו העובדה שעדיין לא מצאנו שם דירה.
חיפוש דירה, יודע כל מי שחיפש בעבר, זו עבודה במשרה מלאה. החל במעבר על המון מודעות באתרים השונים באינטרנט, וכמובן על כאלה שנשלחים ישירות למייל, פסילת רוב הדירות המוצעות מסיבות כאלה ואחרות (קומת קרקע, קומה רביעית בלי מעלית, אין מטבח, רחוב ראשי ועוד ועוד), שליחת מיילים למשכירי הדירה, ללכת לראות, להתאכזב, וחוזר חלילה.
ביום שבת הקודם, כשהיינו בברלין כחלק מהרצון להכיר את ברלין (וגם קצת חופש אף פעם לא מזיק), ראינו דירה נחמדה מאד, אבל ההססנות שלי הביאה לכך שבזמן שחשבתי והתלבטתי בעל הדירה  השכיר אותה למישהו אחר. אם להיות הוגנת עם עצמי, הוא הבטיח לשמור לנו אותה עד מועד מסויים ולא עמד בהבטחתו.
כנראה ששנתיים מחוץ לת"א מספיקות בכדי לשכוח את כל מה שלמדתי על שוק הנדל"ן והשכרת דירות. הלקח, בכל מקרה נלמד וייושם בעתיד.
אז אנחנו עדיין מחפשים, מאד רצינו לעבור בתחילת נובמבר לפני שהחורף האמיתי מתחיל, ולסגור את פרק החיים בעיר לונבורג Lüneburg, על כל המשתמע מכך, אבל, כרגיל, אני מתכננת תוכניות והחיים עושים מה שהם רוצים.


סוף השבוע בברלין, אגב, היה נחמד ביותר. נפגשנו עם חברים ותיקים וחבר חדש. התארחתי בתכנית הרדיו 'קול ברלין' אותה מגיש ועורך החבר החדש, וזו היתה הפעם הראשונה בחיי בשידור חי ברדיו. היה כיף להסתובב בברלין וגם סתם לשבת בדירה של אותו חבר עם קפה ועוגה ולקשקש בעברית. הדברים האלה שפעם היו מובנים מאליהם הופכים להיות נדירים כשחיים בעיירה גרמנית קטנה.
בנוסף,האיש הצליח להזמין לנו חדר במחיר ממש טוב בסוויס'אוטל, מלון שמזמן הוא רצה לדגום (כך מסתבר). המלון הזה עוד הוכחה לפיקציה שהם מלונות יוקרה, לא שלא היה טוב, אבל לא היה מדהים, מיטה די קטנה וזרם דקיק במקלחת. אבל כל זה מתגמד לעומת העובדה שאני והוא בילינו סופ"ש כייפי ביחד.
חזרנו הביתה ברכבת בקו קרקוב-המבורג, רכבת פולנית למהדרין, עייפים אך מרוצים.

המלון מבט מבחוץ

כנסיית הזיכרון, במרכז ברלין, על רקע השיפוצים שיש בכל מקום בעיר.

Theater des Westens (תיאטרון המערב) משתקף בבניין המשרדים (להשכרה) ממול,
ברגע נדיר (באותו סופ"ש) בו השמש יצאה מבין העננים.

אלה שמצילים אותנו - ג'נה בלום

Those Who Save Us/Jenna Blum

כריכה אחורית:

במשך חמישים שנה סירבה אמה של טרודי לדבר על חייה בגרמניה במלחמת העולם השנייה. טרודי היתה רק בת שלוש כשהיא ואמה שוחררו בשנת 1939 על ידי חייל אמריקני ועברו לגור איתו במינסוטה.

ברשותה של טרודי רק רמז אחד לעבר: תמונה משפחתית שבה מופיעים אנה, טרודי וקצין נאצי, האובּרשטורמפיהרר של בוכנוואלד.

רדופת אשמה על מורשתה, פותחת טרודי, כעת דוקטור להיסטוריה גרמנית, בחקירה מעמיקה העבר. אלה שמצילים אותנו משלב סיפור אהבה יצרי כמו אבוד מראש. אולם מעל לכל אלה, זהו ניתוח מעמיק של אחד מהרגשות החבויים

והמסתוריים ביותר - הבושה..

תקציר:

הספר מספר במקביל את סיפורה של טרודי, בשנות החמישים לחייה, ד"ר להסטוריה גרמנית באוניברסיטת מיניאפוליס. במהלך פינוי בית הוריה, נתקלת טרודי בתמונה הקטנה, אותה היא מכירה מאז היתה ילדה, ושעל אודותה נאסר עליה לשאול. גם כיום אמה של טרודי, אנה שותקת. טרודי מחליטה להצטרף למחקר שעושה חברה וקולגה, המתעד עדויות של יהודים מתקופת מלה"ע ה2, ולתעד את הצד הגרמני, לא הצד הגרמני הלוחם אלא היכן היו האזרחים הגרמנים באותן השנים, מה היה יחסם לנאצים וליהודים וכיצד שרדו את אותן השנים.

בעוד סיפורה של טרודי מתרחש בהווה, ובהתמודדותה עם הסיפור של משפחתה שאינו ידוע לה, מסופר סיפורה של אנה, אמה של טרודי משנת 1939 ועד סיום המלחמה, אנו מגלים מה הקשר בין אנה, טרודי והקצין הגרמני, מה עשתה אנה במהלך המלחמה, ואיך היא הגיעה לארה"ב. יותר מזה יהיה ספויילר.

חלק נוסף של הספר הוא מערכת היחסים בין אנה וטרודי, יחסים מלאי שתיקות והסתרות ועם זאת גם אהבה.

ביקורת שלי

אני אתחיל מכך שמאז שעברתי לגרמניה, מעניין אותי יותר מאשר בעבר, היכן היו בגרמנים בזמן המלחמה. במובן כזה או אחר המלחמה הזו לא פסחה על אף אחד. יהיו שיגידו (ודעה זו מובעת גם בספר) שאין צורך לתת פתחון פה לגרמנים מאותה התקופה. אני חושבת אחרת. לא כי מגיע להם להגן על עצמם ולהצטדק, אלא בכדי לראות איך אנשים רגילים התמודדו עם המלחמה. מעט ספרים מציגים את האיש הגרמני הפשוט שנאלץ להתמודד עם המלחמה (לרוב זאת אישה, שכן הן נשארו בעורף, לגברים לא היתה ברירה אלא להתגייס).

הסיפור עצמו מרתק, קראתי אותו ביום כיפור האחרון, ולא הרגשתי רעב או צמא. הספר לא חף מרגעים חלשים, אבל הוא לא נותן הנחות והקלות לגיבורים לו. אין סוף טוב ודביק, אלא סוף מציאותי.

הספר מאד עצוב ומאד אמיתי, וניכר ניסיונה של המחברת בפרויקט הנצחת השואה של ספילברג. הסיפור של טרודי המתביישת בהיותה גרמניה, ובהיותה "משם" הזכיר לי סיפורים של בני הדור השני מהצד היהודי. בתים שלא מדברים בהם על השנים ההם. אנשים מלאי בושה.

ואכן רגש הבושה הוא אחד הרגשות המרכזיים המובעים בספר, אם ברובד הגלוי ואם ברובד הנסתר, המפעיל את גיבורי, ולמעשה גיבורות הסיפור.

לסיכום, מומלץ מאד. ספר זורם על נושא קשה וסיפור כואב לא פחות, מצמרר ומטריד ועדיין שווה קריאה.

כבר סתיו עכשיו

ב22 לספטמבר מתחיל הסתיו באופן רשמי. ובגרמניה, כמו בגרמניה, בדיוק ביום הזה מתחילים העלים לשנות את צבעם, והופכים מירוקים לצהובים, כתומים, אדומים וכל צבעי הביניים ביניהם.

ככל שהגננים בשכונה מנסים, הם לא מצליחים להתגבר על ערמות העלים שנושרות. גם הטמפרטורות ירדו, ואם לפני שבוע שבועיים קיוויתי ל20 מעלות ושמש, היום אני כבר מקווה ל15 מעלות. בקיצור בחורף בפתח, הפוך כבר מזמן בחוץ והחימום עובד במרץ.

בגרמניה גיליתי שיש הרבה סוגים של גשם, לא רק טיפטוף-גשם-גשם חזק-ברד, אלא גשם חלש שלא מפסיק לרדת במשך ימים שלמים, גשם שרואים ולא מרגישים, גשם שמרגישים רק על עדשות המשקפיים, גשם חזק כשברקע יש שמש זורחת, גשם שוטף, שתמיד נראה לי כמו זרם של מקלחת, ישר וקולח. ויש עוד המון סוגים, זה שסתם תלוי באויר, רסיסים רסיסים,

וזה שרואים בקומה חמישית, אבל לא מרגישים על הקרקע, גשם פתאומי שבא רק לרגע ונגמר.

אבל השורה התחתונה היא שבעוד בישראל מתלוננים על החום, אני מתלוננת על הקור. ובעצם לא כל כך על הקור, כי אם על האפור. רוב הזמן השמים מעוננים, בעננות כבדה, כזאת שלא נראה שהיא תעלם אי פעם, כזו שיש צורך להדליק את האורות כבר ב10 בבוקר, כזו שאין לי אויר לנשום מרוב שהיא סוגרת.

וכך נראים השמים רוב הזמן

אבל הפלא ופלא, גם העננות הזו עוברת. אתמול ברגע אחד התפנו העננים, הקריין של מהדורת החדשות עוד היה סקפטי בעצמו כשהוא אמר שמהצהריים השמים יתבהרו, אבל לפעמים התחזית לא משקרת.

התחזית לסוף השבוע היא גשם מעורב בשלג, ולמעשה כבר ירד קצת שלג במקומות שונים בגרמניה. כך שכנראה החורף כבר כאן...

רוב התמונות צולמו בחורשה ליד הבית, ביום שמש בהיר אבל קררררר. התמונה עם השמים האפורים היא מייצגת נאמנה יותר של מזג האוויר בשבועות האחרונים.

בחורשה היו גם פטריות מסוגים שונים,

התמונה הזו מטיול אחר אמנם, הפטריות לרגלי העץ ענקיות

עוד אחד מסימני הסתיו כאן, הן הדלעות שמופיעות בכל פינה במגוון צורות וצבעים, והדוכנים של הפקעות שאפשר למצוא בכל שוק.

ותמונה אחרונה לסיום,